חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, אינה ממליצה על

הסרט ‘שאהבה נפשי

סבסטיאן לליו, שזכה השנה באוסקר הזר על סרטו ‘אישה פנטסטית’, שעליו המלצתי כאן, מוציא את העלילה לראשונה מגבולות צ’ילה, ארצו, ומפתח אותה בתוך קהילת יהדות חרדית בלונדון. הסרט הוא עיבוד של הספר Disobedience מאת נעמי אולדרמן, אשר תורגם בשנת 2006 לעברית בשם הראוי ‘מרדנות‘. אז למה הסרט נקרא ‘שאהבה נפשי’ – שם לא מדויק ומליצי?

הצופים אוהבים את הסרט, המבקרים – הרבה פחות. רונית (השחקנית רייצ’ל וייס) היא צלמת ניו יורקית, שחוזרת לקהילת חרדים בלונדון, לאחר מות אביה, הרב הראשי של הקהילה. להפתעתה היא מגלה, ששני חברי נעוריה – אסתי (רייצ׳ל מקאדמס), ודוד קופרמן (אלכסנדרו ניבולה), הם זוג נשוי. בין שתי הנשים היה קשר לסבי בזמנו, ועתה הוא מתחדש. לשתי השחקניות בכל הסרט אותו פרצוף חמוץ – רונית מתאבלת, ואסתי מתלבטת. לא הגיוני, שדוד – בחור צעיר – נבחר בידי הקהילה לעמוד בראש בית הכנסת במקומו של הרב הקשיש המנוח, ובסופו של הסרט דוד אכן דוחה את ההצעה. אסתי החרדית, המלמדת בבית ספר לבנות, נצפתה על ידי שכנה חטטנית בנשיקתה עם רונית. השכנה הגישה תלונה “רשמית” על אסתי לבית הספר. אז מה? אסתי ננזפה ותו לא.

לליו הקולנוען חוקר בסרטיו את מגוון פנייה של המיניות. ב’אישה פנטסטית‘ הוא עוסק באישה טרנסג’נדרית, וכן בגבר נורמטיבי לכאורה, שנמשך לאישה כזאת. בסרט הנוכחי לליו מתמקד בנשים ביסקסואליות ובגבר שבחר להתחתן עם כזאת, ולא רק כדי “לרפא” אותה, אלא כביטוי להעדפה המינית המסוימת שלו.

המיניות מדוברת ורוחשת, אך סצנות המין מעוקרות עד גיחוך: אסתי אומנם עירומה במיטה, אך מכוסה טוב־טוב בבעלה, וכל כולו מתחת לשמיכה. תחושת התימהון שלי כצופה ביקורתית הגיעה לשיא כששתי הנשים המתמסרות לתשוקתן בתנאי הפרטיות של חדר בית מלון, שולחות יד אקראית זו לעבר חברתה ונאנחות, אך נותרות בלבוש כמעט מלא!

אם מחליטים לא להראות ערום נשי בסרט, צריך לביים את המפגש המיני בין הנשים אחרת, כי הסצנה הנוכחית מטעה. ידידי, שראה מין בין נשים לראשונה בסרט הזה, אמר: מעניין שככה זה בין נשים – בבגדים.

זהו סרט לא אמין על מין. אני משערת שבניגוד לו, הספר כן ראוי.

חגית כן ממליצה על

מקהלת “סינגלטון” אקפלה

זו השנה השנייה ברציפות במסגרת שבוע הספר העברי מתקיים בחיפה יריד הספרים של יוצרים עצמאיים מאזור הצפון.

הפעם היריד נערך בתאריכים 19-20 ליוני 2018, ביוזמתה ובניהולה של הסופרת דליה נירנפלד, ובחסות עיריית חיפה. בערבו של 20 ליוני הייתה תנועה ערה של מבקרים לאורך שורות דוכני הספרים, שהוצבו בגן שמואל המרווח, ואז נשמעו קולות זמר מופלאים מכיוון הבמה בכניסה לגן.

האנשים נהרו אל הבמה עליה עמדו 6 זמרי מקהלת “סינגלטון” (Singletone), ששרים אקפלה – מפיקים את מלוא עושר הקולות והצלילים ללא כל תמיכה כלית. סינגלטון היא הלהקה הייצוגית של עיריית חיפה, המופיעה באירועים מגוונים בארץ ובחו”ל, לרבות פסטיבלים.

ההרכב, הכולל את ענבר שניידר-לרמן, מורן פוטיק, ניצן זמיר, ברק בנגד, יוני גנג ודורון דר, פועל יחד משנת 2015, ושר עיבודים מקוריים, אשר רבים מהם נכתבו ע”י המנהל המוזיקלי רון גנג. חברי ההרכב בעלי השכלה אקדמית, ועובדים במפעלי הייטק. אחדים מהם היו סולנים של תזמורת הטכניון בזמן לימודיהם. לזמרי “סינגלטון” הכשרה מוזיקלית רחבה, ורבים מהם מנגנים בכלים, כגון פסנתר, גיטרה, כינור. המקהלה מבצעת שירי זמר ידועים ואהובים בעברית ובאנגלית בעיבודים חדשים, רעננים, בצורה מתוזמנת, אינטליגנטית, במרץ, ובהומור. הקולות שלהם משתלבים ומתבלטים חליפות, והם מפיקים צלילים, המדמים כלים מוזיקליים, לרבות כלי הקשה. “סינגלטון אקפלה” מסבה עונג רב-חושי, והפלא מתעצם משיר לשיר.

המקהלה עובדת על הפקת דיסק ראשון ומתכוננת לתחרות הבינלאומית של מוזיקה ווקאלית, אשר נערכת מידי שנתיים ותתקיים בשנת 2019 בגוטנברג שבשבדיה. בחודש יולי 2017 המקהלה השתתפה לראשונה בתחרות הזאת, שנערכה בריגה – בירת לטביה, ניצחה בקטגוריית פופ וג׳אז, וזכתה במדליית זהב בתחרות  ה”גרנד פרי“.

מומלץ לעקוב אחר הפעילות של “סינגלטון אקפלה” בדף הפייסבוק שלה.

הופעתה הקרובה תהיה ב- 23 ליולי באתר אנדרטת ההנצחה לזכרם של 22 חללי הפיגוע בצומת בית ליד.

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’, ממליץ על

הספר ‘שרוכים’

מי שנשוי אני ממליץ לו לא לקרוא את הספר הזה. בעצם, גם מי שרווק או במערכת יחסים וחושב להתחתן אני ממליץ לו לא לקרוא את הספר הזה. זהו ספר המנתח ניתוח פתוח בסכין מנתחים חד, ללא הרדמה, ומוציא את הקרביים למה שאני מכנה “דינמיקה זוגית”, קרי מערכות יחסים – במיוחד מחייבות – כמו נישואים כשיש ילדים. הספר קורע לגזרים את מוסד המשפחה ומעמיד במרכז את האתגרים החדשים הנמצאים בפני מוסד זה. הוא מעמיד למבחן שאלות של זוגיות יציבה, נאמנות במערכות יחסים, הגשמה עצמית בתוך נישואים, ובכלל – מה עושים עם בנאדם שאתה חי איתו במשך שנים רבות, במיוחד אם אחד מהצדדים השתנה. מה אנחנו עושים אחד לשני ומה קורה שמערכת היחסים מאמללת את כל מי נמצא בה, במיוחד כשיש ילדים ברקע.

זהו ספר מורכב וקשה אבל כתוב בצורה מופתית, כמו מלאכת מחשבת ארכיטקטונית. הספר נפתח בחלק הראשון שלו בציטוט של מכתב שכותבת ונדה לאלדו, שיום בהיר אחד, אחרי 12 שנות נישואים “מוצלחים”, התאהב באישה צעירה ונטש אותה עם שני ילדים הקטנים: “אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשי לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך.” ישר ללב. ישר לחדר הניתוח. וככה ונדה, הפגועה עד עמקי נשמתה, מובסת נפשית וחברתית, מנסה להתקומם נגד גורלה, ומשכנעת את עצמה בכל כוחה שבעלה יחזור אליה ואל נישואיהם, הנחשבים בעיניה כיוצאי דופן ומוצלחים. היא תמימה. היא בזה לאופיו ולחולשותיו של בעלה, אבל באותה נשימה בזה לעצמה, ועושה הכול להחזיר אותה.

בחלקו השני של הספר אנו מתוודעים לאותו סיפור עצמו, רק מהצד השני – של אלדו. בהתחלה אתה מתעב אותו אבל בהמשך, כשהוא מספר את סיפורו, אתה מתחיל להבין לליבו, וממקרבן הופך להיות קורבן של חיים אומללים, ובהמשך הם יאמללו אותו עוד. בסוף הספר ובחלק השלישי אנחנו מתוודעים לסיפורים של הילדים, שהם תמיד הקורבנות של ההורים שלהם; מה הפרֵדה עשתה להם ואיך השפיעה פסיכולוגית ונפשית על מהלכי חייהם. ויש גם הפתעות בנרטיבים המתנגשים הללו כי מעל הכול זה ספר של סיפור טראגי משפחתי המסופר דרך נרטיבים.

ולמרות מה שכתבתי בהתחלה פשוט תקראו אותו. ממליץ בכאב.

‘שרוכים’ מאת דומינקו סטרנונה. תרגום מאיטלקית: אליה גבעון, הוצאת ‘כתר’.

2 תגובות

  1. גם אי-המלצה היא סוג של המלצה… היבול להשבוע: המלצה אחת, אי-המלצה אחת והמלצה אחת כאובה. תודה לכם, חגית וניסים, ותודה גם ליקום תרבות על היותו.

  2. חגית. כתבה יפה. אהבתי שהרחבת על נושא המוסיקה, מה שנותן עוד מימד מעניין לאירוע הספר.
    מה גם שהזמרים היו מעולים. ובכלל אני חושבת שזה יפה הפרגון שאת עושה לכותבים ויוצרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע − שתיים =