סיפור ליום השבת – 'מרשמלו' / תמי קויפמן

החזה שלה יורד ועולה ויורד ולא מותיר בליבה ספק. היא עדיין בחיים. אף שזה כבר לא משנה.

הדממה בחדר עוטפת את גופה, שכתמים כחולים פזורים בו, שתי וערב כתמים, שקועים, על החזה, הזרועות, הצוואר ולצד העין (השמאלית, היא חושבת), מתמסרים למפת גופה ומתבוננים בה: ומה עכשיו?

ומה עכשיו? היא תוהה. לאן תוליך את הבושה? המהום לא ברור בוקע מרוסק וצרוד. הקול שלה.

הקול שלה?

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

עפעפיה נעצמים. הייתה מעדיפה שהחשכה תרד ואולי תוכל לראות מבעדה, מה לראות? אבל, אבל גם חשכת העפעפיים לא נותנת לה הזדמנות לנחמה ובמקום זה היא רואה כתמים. כחולים הכתמים.

מה, מה בדיוק רצתה כשתלתה אותו על המנורה המכוערת שבחדר.

מה היא חשבה לעצמה?

ומה עכשיו? מה יהיה עכשיו?

* * *

הגוף שלי לבן. אהבת אותי בגלל הלובן, לא? היית אומר לי, את, את מביאה לי את האור עם השיש הזה שיש לך בגוף. זכיתי. ולחשוב שאנשים נוסעים לאיטליה לראות שיש לבן, ואני? לי יש את השיש הכי שיש, שוכב לצידי ומה שנשאר זה רק לחצוב ולקחת, לחצוב ולקחת… וככה, ככה היית אומר לי.

ואני הייתי מחייכת אליך בפנים של שיש ומחבקת אותך בזרועות לבנות מעוטרות בנימי דם כחולים ואדומים.

ויום אחד, אחרי שנה, פתאום שאלת אותי, תגידי, איך זה שהגוף שלך, ככה?

איך ככה? שאלתי.

ככה, לבן, מתמוססת לך בתוך השלג של אנטרקטיקה ושום דבר לא מתערבב לך עם הגוף חוץ משלג.

אין לי מושג, באמת. מה זה משנה?

את יודעת, לבן, קרח, שיש, בסופו של דבר זה קר לא?

בשלב הזה הבנתי שאני צריכה לוותר על הדיאלוג והלכתי למטבח.

אני צריכה קוביית סוכר. עכשיו. אני צריכה קוביית סוכר, אחת לפחות שתימס איתי, תמיס אותי ותמרח אותי מתוקה על הסדינים האדומים שלך ויחד נזלוג, ואני, למרות שאתערבב עם חלקת האלוהים שלך, לא אשאיר סימן.

אבל אתה לא מוותר וצובט לי את הירך.

את רואה? אתה אומר לי, את כן יכולה לשנות צבע, תראי,

אדום.

וככה זה התחיל.

* * *

החבל שבחרה? סתם חבל שיכול לסחוב חיים, ככה חשבה. מסתבר שטעתה.

השכנה ממול קוראת, בּוּבִּי, בּוּבִּי, בּוֹא, בּוֹא אֵלַי.

בּוֹא בִּי, בּוֹא בִּי… חולמת בהקיץ. אולי יבוא אליה הלילה בחלום?

בעיניים חלולות היא בוהה בחבל. חבל עבה, כבד, שילמה עליו לא מעט ובכל זאת, לא עשה את העבודה, נותר קרוע, מתדלדל מעליה בשתיקה.

החבל מסתכל עליה. היא מסתכלת על החבל. שניהם מסתכלים על המנורה.

היא משפילה מבט וידיה, פסיפס כחול אדום לבן, נשענות על מרפקים שספגו את חבטת הנפילה אך למרבה הפלא נותרו שלמים.

הכאב החד מזכיר לה שפעם, פעם גם לה היו מרפקים. כאלו שיכלו לסחוב לה את החיים רחוק.

מה השתבש? מה?

שָׂרָה שָׁרָה שִׁיר שָׂמֵחַ

שִׁיר שָׂמֵחַ שָׁרָה שָׂרָה

מאיפה זה בא לה עכשיו הדקלום הזה שנהגה לשנן בכל פעם שרצתה להרשים את אביה, שמעולם, מעולם לא הצליח לדקלם זאת כמוה.

חיוך עולה על שפתיה כשהיא נזכרת בו מנסה. מנסה וטועה ומתפעל, מתפעל ממנה, בת יחידה, נסיכת הנסיכים של שכונה ג' באשדוד.

חבטה חזקה פוקחת את עיניה. שאריות החבל נופלות לצידה, חבולות, מובסות.

יכול להיות שאני יותר חזקה מהחבל? תוהה ומבלי משים מלטפת את צווארה שרכות עורו נעימה לה למגע.

היא נעצרת כשידיה מונחות על צווארה. דופק איטי מחמם את אצבעותיה.

אני חולמת?

הגוף שלה כואב.

שיש לא נשבר בקלות, אתה יודע, נכון? אמרה לו פעם, כשהעזה לראות שלחדר שעברו אליו, תוך הבטחות ל'התינשאי לי', יש דלת. דלת אל חצר הבניין, פתוחה אל הרחוב שמוביל אל הים.

* * *

אומרים שיש עיר לבנה. אולי, אני חושבת, אתמזג ואבטיח היעלמות איטית.

אבל כל בוקר הקפה לא מצליח לערפל לי את הזיכרונות.

מיותר, חושבת. מיותר.

בשורשי שערותיי פעימות כאב. נוקשות כמו נקר שמחליט למצוא בי חיים. אין. אני צריכה חבל, חבל שיסדר לי את העתיד.

ועכשיו, מה אני עושה איתו, עם החבל הזה, שמה שנותר ממנו זה שאריות שלא מבטיחות דבר?

הטלפון מצלצל. מתווך. קולו הבהיר והענייני הודף אותי לאחור. אני לא מוכנה למילים.

את מחפשת דירה נכון? הוא שואל.

הכיווץ בתחתית הבטן הרכה שלי עולה לחזה, לצוואר, מעיק על הגרון שלי שנחנק.

אולי. אני עונה.

זה מצחיק אותו. זה עוד לא שמעתי, הוא אומר. מה אולי? את לא בטוחה?

לא. אני עונה.

אז בואי תראי, אולי תרצי בכל זאת לקחת.

לקחת מה? אני שואלת.

את מחפשת דירה? הוא שוב שואל.

אני מחפשת חיים. אני עונה. עונה בלב, ולו אני אומרת, יש משהו על הים?

* * *

מִרְפֶּסֶת הַחֶדֶר שֶׁעָבַרְתִּי אֵלָיו פּוֹנָה אֶל הַיָּם וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁרֹב הַיּוֹם אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת. מַדְלִיקָה סִיגַרְיָה בְּסִיגַרְיָה, שׁוֹאֶפֶת חֹפֶשׁ וְנוֹשֶׁפֶת שַׁיִשׁ שֶׁפּוֹרַרְתִּי אוֹתוֹ לָאַבְקָה.

הַגּוּף שֶׁלִּי, מַרְשְׁמֶלוֹ לָבָן, מֻנָּח בְּרִפְיוֹן עַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה וַאֲנִי בּוֹהָה.

רֹב הַזְּמַן אֲנִי מְרֻצָּה.

רֹב הַזְּמַן.

אודות תמי קויפמן

תמי קויפמן, ילידת חולון, אמא לשתי בנות ולשלושה נכדים. למדה חינוך והוראה במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים, ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. פסיכותרפיסטית במקצועה, מנהלת מקצועית ארצית של מרכזי יה"ל, לבני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית. כותבת שירים וסיפורים קצרים. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות", הוצאת "גוונים", 2011, בעריכת יעקב לוויתן.‬
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*