Image result for ‫פסטיבל ישראל 2018‬‎

והאולם שתק והרחבה לא דיברה כלום (רק עשתה קולות של פינג)

פסטיבל ישראל עבר מטמורפוזה אוֹמנותית מאתגרת. אלי שי, כתב מגזין ‘תרבות’, גילה השתדלות רבה בהתגמשות ובהתמזגות ואף כתב את רשמיו וצילם

קהל בכניסה לתיאטרון ירושלים, שער שרובר

פסטיבל ישראל – ובמתכונתו הישנה פסטיבל ירושלים – נוהל בידי פקיד עירייה בכיר לשעבר שהקפיד על מתכונת מסורתית הכוללת קונצרטים סימפוניים, בצירוף מוסיקה עתיקה, מופע ג’אז מיובא, מוסיקת עולם ופלמנקו חושני. בשנים האחרונות עבר הפסטיבל מטאמורפוזה אוֹמנותית מהפכנית, אך גם יומרנית לא מעט, שמחייבת את צרכן התרבות/בידור לגמישות מסוימת, העלולה לכלול גם אי אלו מעמדים מביכים.

מאת אלי שי

Image result for ‫הנסיך הקטן פסטיבל ישראל יונתן לוי‬‎

נברא מחול נעלם

‘הנסיך הקטן’

בימוי: יונתן לוי

אולם מיקרו, תיאטרון ירושלים

צפו בקדימון כאן

זו הייתה אמורה להיות פתיחת פסטיבל חביבה, מה עוד שבתוכנייה נכתבו בפירוש הנחיות מקדמיות מרגיעות, בליווי כוכבית מזמינה, כגון, “לבני שש ומעלה”, וכן “לכל המשפחה, וגם למבוגרים שלא איבדו את הקשר עם עולם הילדות”. בתור צרכן תרבות זהיר ופגיע אני נוהג לקרוא היטב ובשום שכל את ההנחיות המלוות את תמליל התוכנייה, וזאת כדי למנוע אי נעימות, נדודי שינה וסיוטי לילה – במיוחד במקצי התיאטרון האבסורדי והרדיקלי המועדים לכגון דא. מכל מקום, בתום בדיקת תיאומי צפיות, הגעתי למסקנה ההגיונית שאני עונה לפחות על שניים מתוך התנאים המקדימים ולפיכך ניגשתי אל אולם מיקרו שהוא מסוג חללי התיאטרון הקלסטרופוביים מעט, אך הסבירים בהחלט. מה עוד שהקהל, שהקפיד לעשות כפיים ולשרוק בעידוד נמרץ, הורכב – ככל שהיה אפשר להתרשם – משוחרי ההפקה ומוטביה, וכן מקטינים חובבי אכזופרי.

דורון תבורי, שאני שומר לו חיבה עתיקה מאז הפקת ‘השיחה החמישית’ במר מאני לא.ב יהושע, ומי שהיטיב לפענח את היצירה יותר מאי־אלו פרופסורים מלומדים לספרות עברית שהתקשו לעמוד על חידת הרצח העומדת במרכזה (משום שלא עלה בדעתם כי רצח ומעט מותחן עשויים להיחבא במקצה המיובש בדרך כלל המכונה רומאן ספרות עברית יפה) מפליא לגלם את הטייס־המחבר. תבורי במיטבו בהפקות תיאטרון קטנות מתוקף יכולתו לקיים תקשורת בלתי אמצעית ואינטימית עם הקהל.

כרמי זיסאפל בִּפְאת בלונד חיווריין קצר זקור, היא נסיך חמוד ופיקח. יהודה זיסאפל הלחין מוסיקה נעימה המבוצעת חי לגמרי על הבימה, אבל הצימוק האמיתי של ההפקה הרעננה – בבימוי יונתן לוי, היא אומנית החול – אילנה יהב, שמפליאה לצייר בזמן אמיתי כבשה, פרח וכוכב, וכך להעניק לסיפור את הקסם המדברי שכל הזמן נוצר כמו מלא־כלום ומאבק כוכבים ושוב נעלם – עד שבסוף הוא יוצר את צריבת הנצח, כמו הנסיך שפעם התוודעתי אליו בשיעור ספרות (של המורה הנפלאה צורן, בתיכון ליד האוניברסיטה) ומאז הוא כמו איזה ילד רוחני שמרחף קבוע מסביב לנשמה.

Image result for ‫הדיבוק   1937-2017\‬‎

רוחין ערטילאין

‘הדיבוק 1937–2017’

קבוצת סלה־מנקה, עדי קפלן ושחר כרמל בשיתוף תזמורת הרחוב הירושלמית

אולם הנרי קראון

צפו בקדימון כאן

כשוחר מיסטיקה ומאגיה יהודית מנעוריי, כמכור לדיבוקין, למגידים, לשדים, למלאכים ולכל מיני התגלויות על־טבעיות – ניגשתי להפקת הדיבוק בדחילו ורחימו, מצויד מבעוד מועד בקמעות ובסגולות בדוקות ומסוגלות כנגד חשש לפחד פתע ולמצבי חלחלה. אחרי הכול לפעמים קורה כי אדם נכנס לאולם שמוקרן בו סרט אימים ופתאום נכנסת בו – לא עלינו – התבהלה, שכן לא תמיד אפשר להבחין באורח חד־משמעי נחרץ וברור בין מצבים של התבהלות פרי גורם במציאות האונטולוגית (בבחינת המפחיד ישנו) לבין פחד שווא מדומה תוצאת פעלולי בימוי ומשחק בבחינת ‘אין ייאוש כלל’. והגם שאזרתי עוז, דבר מה בהצהרת הכוונות של ההפקה הנוכחית נשמע כמועד לפורענות אפשרית, שכן נאמר בו כי מן הראוי להתייחס אל הסרט־פרפורמנס החדש לא רק כאלגוריה לדיבוק עצמו או כפרפורמנס רדוף, אלא גם כ”שיתוף פעולה עם המוות, שיתוף פעולה בין שני עולמות […] וכדרך אפשרית להבטחת המשך תרבות היידיש, להעלאתה מחדש ולהפיכתה לאלמותית”. (מריאן לופ, 2017)

כלומר מצד אחד מדובר בגלגול אחר תרתי משמע של תשוקת הנגיעה בנצח, שכבר טופלה כזכור, בנסיך. מצד שני דבר מה רדוף כרוך ברוחין לא שקטים, בנשומעס של ברי מינן, שלא הגיעו למנוחה נכונה ונקלעו לכף הקלע, ואיזו ארומה נושנה הקשורה בדבר המכונה במקומותינו ‘תרבות היידיש’ – כל אלה נסכו בי אי־שקט מסוים כמי שגדל מנעוריו ומשחר עריסתו במרחב אתני אחר על ברכי רומנסות מרגיעות בלאדינו.

הנה כי כן אזרתי עוז מחודש לשם צלילת שחור־לבן אקספרסיוניסטי של ‘פילם נואר יידישיסטי פורטה’ בעקבות הדיבוק ‘בין שני עולמות’ מאת ש’ אנסקי וזאת על־פי הסרט הפולני דובר היידיש ‘דער־דיבוק’, הנדמה בעצמו כמין רוח רפאים סינמטוגראפית בבימוי מיכאל ושינסקי משנת 1937. בהפקה הנוכחית הודבק משתיק קול לפס הקול המקורי, הנדמה לפרקים כמעין סיאנס רדוף רפאים. במקום מערך הקולות האורגינאלי זוכים הצופים לפרוגראמה מרתקת המורכבת מהפריטים האלו:

א. אורקסטרה חיה לגמרי בניצוחו של עידו שפיטלניק, שמנגנת את היצירה מאת בדז’יך סמטנה

ב חברי קבוצת סלה־מנקה, שמדבבים ביידיש שוטפת ורבת ריגושים את הדמויות הראשיות

ג הרכב מחונן של קפלן, כרמל ורוטמן־מאואס שמבצעים אפקטים מיוחדים וקולות רקע

ד הזמרת אן־אליזבט ששרה את שירת הדמויות

מעיון בתוכנייה היה אפשר להבין כי מדובר בדיאלוג מרטיט עם המוות ועם אותה תרבות היידיש, הנזקקת כידוע להנשמה דחופה – בטרם תהפוך לציפור לשונית נכחדת. אודה ואתוודה כי הדמויות הרבניות העתיקות, הדוברות שפה יהודית אשכנזית נושנה־משונה נסכו בי חלחלה, מלווה חוסר מנוח נפשי מתגבר. ועם זאת מצאתי מקצת נחמה במחשבות מרגיעות ביחס למדיום שונה לגמרי, שאינו המחזה המאגי של אנסקי ואף אינו העיסוק הרחימאי משהו בתרבות היידיש וביצירה הקנונית וכו’ ועוד וגו’, אלא עיקרו המדיום השכוח – תסכית הרדיו. רוצה לומר, בקטעים המבהילים עצמתי עיניים והזיתי את הדיבוק כתסכית ‘קול ישראל’ לשבת ושמא ליום צום הכיפורים ומתוך כל המרכיבים הקוליים שבה את ליבי במיוחד השולחן האפל, עמוס האביזרים, שבאמצעותם הפיקו הקוסמים שעל הבימה כל מיני רשרושים ורעשים וקולות של רוחות, המלווים כרגיל הופעות של רפאים לא שקטים.

אשר לסרט העתיק עצמו, לעניות דעתי הוא החמיץ את גרעין המשמעות הפנימי של תופעת הדיבוק שעיקרה היחס בין הסקסואלי המודחק – למאגי המתפרץ, כלומר הדיבוק מופיע כהתגשמות מבהילה של מיניות שהודחקה ואידך זיל גמור.

הוטלו שיקוצים על פעולת המזגן.

Piero di Cosimo,The Building of a Palace, c.1515-20

להקת מחול בת-שבע, כוריאוגרפיה

CANINE JAUNÂTRE 3

‘ניב מצהיב 3’

אולם שרובר

במאמץ להשתחרר קמעה מתעוקות עתיקות יצריות וכבושות, החלטתי לנטוש לפי שעה את אולמות התיאטרון ולעבור לאומנויות הגוף בתקווה לשחרור כוריאוגרפי. ואכן, היה מדובר במופע נמרץ בן כשעה וחצי נטולות הפסקה ובבכורה עולמית מרעישה. היצירה היא מאת הכוריאוגרפית המוערכת רבות מרלן מונטירו פריטאס שהוזמנה במיוחד בידי הכוריאוגרף המוערך ביותר, נהרין. מדובר במחול קולקטיבי מאוד, קרקסי לפרקים, ומזכיר מחנה אימונים לרובוטים המתחבטים בין פעלתנות להזדחלות. בתוכנייה נכתב כי עבודותיה של הכוריאוגרפית המוערכת עד מאוד, כאמור, זוכת פרס ‘אריה הכסף’ של הביאנלה ונציה השנה, מתאפיינות באינטנסיביות, בכנות ובחספוס. ואכן, החספוס הורגש היטב, שכן בשלב מסוים של המופע – בסביבות המחצית כמדומני, החל יצור בימתי קדחתני, כמעין רקדן־קריין, בהעברת מסרים מילוליים, שמהם היה אפשר להבין – למרבה הפלצות – כי עלה למרבה הצער ריח רע באולם וכי מקורו בנפיחות כלשהן שמקורן עלום. הדברים נאמרו בשפה האנגלית, אך כמדומה כי לא ניתן היה לטעות בהם, שכן הם הושמעו מספר פעמים וכמו לא די בכך הינה המילה ‘נפיחה’ חולקה לשניים והקהל, שנחצה אף הוא לאגף שמאלי וימני, התבקש אחר כבוד לחזור על שתי ההברות כנהוג במופעי שירה בציבור ואף לעשות לשבת־לקום בהתאם. בשלב הזה, לאחר שסירבתי בתוקף לשתף פעולה עם השירה והקימה, עלתה בתודעתי מילה שכיחה בעברית ישראלית מדוברת, ומחשש לעוגמת נפש נוספת ולפגיעה באנינות שוחרי תרבות גבוהה, גמלתי בדעתי לנטוש כל עוד רוחי בי את האולם על שם הנדבן שרובר, בין אם עלה בו ריח רע ובין אם לאו, ואף לוותר כליל על שיחתם המלומדת של חוקר המחול רן בראון עם הכוריאוגרפית החשובה פריטאס (בשפה האנגלית).

‘הריקוד השלישי’ הנאהבים והנעימים בצילה של תביעת אהבה כפייתית

FUCK

‘הריקוד השלישי’

ניב שינפלד ואורן לאור

נמלט מאימת הדיבור הלא ראוי בעליל, חלפתי דרך כל מיני מסדרונות אפלוליים אל ‘האולפן’ השייך לאותן לשכות אפלות בירכתי קומפלקס האולמות ע”ש הנדיבים שרובר + רבקה את הנרי קראון, שאף הוא לוקה בקלסטרופוביה מסוימת העלולה להחריף מחמת סידור הכיסאות בצורת ח. מה שמזכיר לי תדיר פעילות חברתית בעייתית במערכות החינוך היסודי־ממלכתי. להבדיל ממופע הריקוד הקבוצתי הקודם, נערך פה מחול טעון וממוקד במערכת יחסים מתוחה פרי זוגיות גברית של שני רקדנים הנדמים כמעבירים את זוגיותם שבחיים אל הבימה.

ההתחלה נדמתה מבטיחה רבות; רקדנים לבושים בבגדי כל־אדם, בריקוד שצעדי הפתיחה שלו כמו צומחים מהליכת רחוב, במעין סחרחורת מעגלית שמקיפה את הח, ורק ההמשך נהפך לסהרורי וטורדני יתר על המידה, ככל הנראה כתוצאה ממתיחות רומנטית בלתי פתורה המתנקזת אל הקושיה הכפייתית שמתנסחת במשפט שהופך מעצבן למדי: “תגיד לי שאתה אוהב אותי, למה אתה לא אומר לי”.

לאחר משפט המפתח של המחול הקודם – שמן הראוי לדלג עליו בשיחה המקפידה על נימוסים והליכות – זו הייתה בחזקת התנסות לא קלה, שהפכה למורטת, שכן החזרה האובססיבית על דרישת האהבה התפתחה במהירות לקראת תביעות אהבים מסוג ‘הולד מי’ וכן גם, שערו בנפשותיכם ההמומות – ‘פאק מי’ ועוד מעין אלו וכגון דא. התובענות הטורדנית החריפה, מגובה בשמאלץ רומנטי חזק, המופק מפטפון – במרחקים שבין מאהלר לאלטון ג’ון – בתוספת סלסלה עמוסת פרחים שהרקדנים, נזקקי הצומי וחיבובי האהבה – מבצעים בה מעשי תלישה מגונים. עד שלבסוף בהתקף כפייתי בלתי נמנע נוסף – מתרחש אל נכון המהלך שבו הם פושטים מכנסיים ואחר גם תחתונים ונותרים מעורטלים כביום היוולדם באורח שהיה בו כדי לזעזע את כבוד השרה, אלמלא הייתה זו שקועה בעניינים דחופים הנוגעים ברומו של עולם (וזאת אגב יש לדעת שמופעי הריקוד בפסטיבל נערכו בחסות אלטשולר שחם בית השקעות).

בא אל המנוחה

GUIDE

ורה אונדרסיקובה והקולקטיב

האולפן, תיאטרון ירושלים

שורד בדי עמל את מופע המחול הראשון שהטיל שיקוצים בפעילות המזגן של שרובר, ואת מופע המחול השני על תביעת ה’פאק מי’ הכפייתית – לא נותר לי אלא למצוא ניחומים בחזרה מפויסת אל חללו החשוך של ‘האולפן’, שהפך הפעם לבימת מתכת מדורגת. זאת לטובת מופע שהוגדר מראש באורח מרגיע כתואם קטינים (מבני תשע ומעלה) וכמופע אודיו־ויזואלי קסום ‘לכל המשפחה’ ולפיכך היה נדמה כחינוכי בלא ספק, כמתאים בהחלט וכפטור מכל מיני דיבוקין ומרעין בישין. בהצהרת הכוונות דובר על מסע אחורה בזמן ועל הצצות מזדמנות ב’אני העתידי’. אבל כל התמלול הכוריאוגרפי הזה אינו משנה כל־כך, שכן מדובר במחול עדין ויפה להפליא, שבעיקרו שתי דמויות רקדנים – האחת צעירה, השנייה מבוגרת – והוא מתנהל במעין פריזמה של קרני אור מתוך משחק של תנועה והשתברות בחיקה של מנסרה פנטסטית.

למרבה השמחה עלה בידי להגיע בריצה מתנשפת, שכן מדובר במופע שמחמת תנאי התאורה המיוחדים שלו הוא חסר סבלנות ביחס למאחרים ורק בסיוע פרוטקציה מיוחדת מהסדרן הוותיק של קומפלקס האולמות, זכיתי להגיע למנוחה ולנחלה עד שרווח לי מעט.

הוא משתרע על הבימה ונזכר בפסיכומטרי

‘מוזיקה לנוף דיגיטלי

Nohlab & NOS Visuals’

אולם הנרי קראון, תיאטרון ירושלים

עכשיו כבר החלה להסתמן מדיניות מסוימת בבחירת המופעים; מן הראוי להיזהר מכוריאוגריפה בוטה מדי ולהתמקד בשילובים מעודנים ככל שאפשר – לא מעורטלים במידת האפשר ובלתי מילוליים – של אור־תנועה. הנה כי כן, על בסיס הנחות המוצא הללו מה טוב יותר ממה שתואר מראש כ”צלילה עמוקה ומדיטטיבית אל קונצרט־דיגיטלי שמשלב מוזיקה חיה והקרנות ענק”. ואכן, בתום טיפוס במדרגות העגולות של האולם ע”ש הנרי נזרקתי ברכות בידיה האמונות של סדרנית מיטיבה הישר אל אפלולית הבימה, שם השתרעו כמה עשרות צרכני תרבות פסטיבלית ובהו בפסנתר חי ובמסך ענק שהנוף הדיגיטלי המובטח הוקרן עליו. מדובר במופע מיובא מאיסטנבול ועניינו “החוויה ההוליסטית” – ככל שאפשר להבין מטקסט התוכנייה – של סאונד וויזואליה במסגרת ‘ארס אלקטרוניקה’ ועוד כל מיני אפליקציות דיגיטליות חזותיות וכאלה.

הנחיות התוכנייה הפסטיבלית ידעו להמליץ על השתרעות נינוחה על הבימה בליווי בהייה בהקרנות המשתנות תדיר בתגובה ליצירות מאת פרוקופייבליגטיקייג’ ועוד, שנפרטות על פסנתר בידיו של אודי בונן, וכל זאת במסגרת מופע חד־פעמי שלוקח אותנו הכי קרוב לאפשרות של לחלום בעודנו ערים. מתוך כך גיליתי השתדלות ואף ניסיתי להשתרע כמיטב יכולתי, אבל לא מאמציי עלו בתוהו בהיעדר מזרן זמין או שק שינה – הבימה מעט נוקשה והקיר האפור דמוי סלע מצולק לא היטיבו עם הגב. מעבר לכך ההקרנות הגיאומטריות הזכירו לי, לגמרי שלא באשמתן – בחינה פסיכומטרית ושמא פסיכוטכנית, מהסוג שבו אני מאובחן תדיר כלוקה בפיגור שכלי קל. ועם זאת בהשוואה למופעי המחול המעורטל והבלתי ממוזג, מדובר במופע סביר ביחס.

PP

‘(ללא כותרת) (2000)’

טינו סגל

אולם מיקרו, תיאטרון ירושלים

ואז התרחשה הנפילה, ואשר יגורתי בא. שוב בחלל הדחוק של האולם מיקרו. מעשה שהיה כך היה: מרוב השתקעות בטקסט התוכנייה שליהג רבות על נקודת מפנה בקריירה של סולן המחול ומי שהתגלה כיוצר בשדה האומנות הפלסטית וכיוצרה של צורת אומנות חדשה המכונה משום מה ‘סיטואציות חיות’ – נסתתרה מעיניי התראת הכוכבית, המזהירה מראש כי עסקינן במופע בעירום מלא ומכאן שאינו לכל המשפחה ואף לא לקטינים ולרגישים. והגם שהנפילה הייתה לא קלה, הינה דומה כי ליבי החששן ניבא לי רע, שכן על־אף כרטיסי לאחת השורות הקדמיות, הקפדתי ליתר ביטחון ועל כל צרה שלא תבוא – להתמקם באורח מיושב בשורה האחרונה. התוכנייה ידעה לספר כי מדובר ברקדן מחונן שבנה בעומק גופו מעין היכל מוזיאלי ובו הוא אוצר ציטוטים תנועתיים מעבודות מחול שיצרו כוריאוגרפים אייקוניים במאה ה־20. עסקינן אפוא, ככל שניתן להבין, בקולאז’ פיזי מורכב למבינים, וכן במאגר יקר שמקפל את תולדות המחול המודרני – במרחקים שבין איזדורה דאנקן, פינה באוש, ועד מרס קנינגהם – והוא מציב קושיות קיומיות הרות גורל.

מדובר באומן עולמי פורה, עתיר פסטיבלים ומוזיאונים, בחביב הביאנלה של ונציה, הדוקומנטה והטייט, וככל ששבחי התוכנייה עלו ותפחו כפורחים, כך גאתה הציפייה לרגע מכונן כלשהו – טעון בערכים מחוננים מחוללי תמורה כוראוגרפית. הינה כי כן, בתום התערטלות אינטנסיבית – מלווה בפניות אל הקהל ובכל מיני נפנופי איבר לא נימול (שבנסיבות בלתי פסטיבליות ונטולות מגננה כוריאוגרפית, היו נחשבות חלילה וחס כגובלות במה שמכונה מעשה מגונה בציבור, בפרהסיה ובפומבי) נבלע האומן העולמי בירכתי דלת שחורה בחלל האפל שמאחוריו. כעבור דקות אחדות של דאגת מה לגורלו, שב ובצבץ כשהוא חדור באנרגיות מחודשות ועתה החל צובט את ירכתי בטנו ואת מותניו, עד כי לרגע חשבתי כי אינו עירום, אלא לובש בגד גוף צמוד וגמיש בצבע עורו. אלא שאז התרחש הרגע המכריע הקשור מן הסתם באומנות ‘סיטואציות חיים’; שכנתי סברה לאחר מעשה כי מדובר בשקית ושמא בשלפוחית גדושה, שהובאה מהכוך האחורי, ואילו חברה לחיים הסביר לי בטובו הרב, שככל הנראה הוא (הרקדן) שתה או הזריק לעצמו דבר מה. אלא שהרגע המכריע התרחש כמכוח חוקיות פנימית הכרחית כשהמחולל המעורטל פצח – בלא כל הודעה מזהירה מראש – בהתזת נוזלים שופעת מאיברו, עד כדי נביעה עזה דמוית מזרקה, בעודו מלווה את האקט הקאנוני המכונן במילים JE SUIS FOUNTAIN שפירושם, כפי שביארו לי שכניי המיטיבים ‘אני מזרקה’.

מרוב מבולקה בירכתי על מזלי הטוב על כי הקפדתי להתיישב (בהיותי אדם חששן) בשורה האחורית ומתוך כך נשתכחה ממני חובתי העיתונאית האלמנטארית לבחינת מצבם מעורר הדאגה של יושבי השורות הקדמיות, שעלולים היו להיפגע רחמנא ליצלן מנתזים בלתי מבוקרים כחלק מאקט אומנותי רדיקלי, מכונן ופורץ דרך. עם זאת, בצאתי הקפדתי לשאול את הסדרנית אם המאורע המרעיש הזה מתרחש כחלק משגרת ההופעות של המחולל המחונן, שכן לרגע חשבתי שמא היה זה חלום, הזיה או התפרצות חד־פעמית של השלפוחית התפוחה, ואולם היא הודיעה נאמנה כי אכן כך הדבר בתום כל הופעה. מייד גמלה בליבי ההחלטה לפנות לכבוד השרה, שכן האולם – לגודל התדהמה – שתק שנית וקיבל את גורלו בדממה ובהשלמה אילמת.

נגן הפאנטם המופלא שהציל את כבודה של הרחבה השוממה הגם שלא הוזמן בכלל וגם לא היה חלק מתוכנית הפסטיבל

הפינג והפונג גם

‘פינג PONG’

רחבת תיאטרון ירושלים

רחבת התיאטרון הירושלמי היא סוג של ריק מגניב בחיק פיל לבן, העשוי להזכיר את הפיאצה הענקית של היכל העירייה בכיכר ספרא במרכז העיר בירה. בשני המקרים מדובר במרחב אורבאני רב פוטנציאל אך מבוזבז, בשניהם בולט צירוף של עצים כרותים ושלטי ענק המודיעים לתושבים עד כמה שפר גורלם, ושניהם דורשים בדחיפות מפיק רב תושייה שיחלץ אותם משממתם; בפיאצה היה אפשר לעודד דמוקרטיה פעילה וברחבה התיאטרונית מופעי רחוב יצירתיים מעט יותר מהשממה הרגילה. במאמץ מקורי להחיות את הריק של הרחבה בשבועות הפסטיבליים – ערך הפסטיבל שיתוף פעולה עם שבוע העיצוב של בית הנסן הסמוך, בצירוף סטודיו מג’נטה ומניפסט אומנותי אופייני שידע לספר על “פרשנות חדשה למשחק הפינג־פונג […] תוך פירוק והרכבה מחדש של כל האלמנטים של המשחק […] המבקרים מוזמנים לבחור את השולחן עליו ישחקו ולקחת צד בין עבר לעתיד, בין שמרני למהפכני, בין זיכרון לשכחה” וכאלה. אלא שהפינג והפונג גם לא הצליחו להביא גאולה של ממש לרחבה על־אף השתדלות של מבקרים מטופלים בקטינים תאבי משחק.

ואז, ערב אחד, מתוך הריקות הכבדה של הרחבה (בשעות שבהן גם הפינג המשונה הושבת) פתאום כמתוך פינה שליד גדר השולחנות, בקעו פתע צלילים עדינים־מרחפים מעומק חבית פאנטם. בחור עלום מחיפה, תלמיד משחק מ’ניסן נתיב’, הציל את הרחבה בקונצרט יחיד נפלא שהדהד את קירות התיאטרון התניע מחדש את משב הרוחות בשכונת טלביה ויצר את הרטט היצירתי הנחוץ כל־כך, וזאת בלא כל אזכור תוכנייתי ומבלי שאיש אף יזמין אותו. הפאנטם המקרי המזדמן, נטול התמיכות והמאולתר הזה, היה המופע הנחבא אל הכלים וקורטוב היופי הלא ידוע של האירוע המתמשך. אלון דה־ווריס כמדומני שמו של הבחור שהציל את כבוד הרחבה.

Image result for SOUL DOCTOR

הנשומה שלוימלה עושה את הגוספל עם נינה

‘SOUL DOCTOR מחזמר בעקבות שלמה קרליבך’

בית שמואל, ירושלים

פטור בלא הפי־אנד חגיגי מרומם נפש, קשה. בחסדי השם הזדמנתי למופע המיוזיקל המרנין הזה, שהיו בו ט’ קבין התעלות רוחנית מכוח סיפור הביוגרפיה של הרבי המרקד שעברה מִחזור והסבה למחזמר ברודוויי קליל, העשוי להראות כהצגת סוף־שנה של החוג לתיאטרון אוניברסיטת ברקלי, בעשור הפרחוני.

סן פרנסיסקו החולמת לזכרו של הרבי המרקד זצ”ל – הפנינג של פיס אנד לאב

התפישה הכללית מורכבת מקרליבך כוכב־עליון, בתוספת הפנינג נוסח ‘בית אהבה ותפילה’ ק”ק סן פנסיסקו ובשילוב גוספלך־חסידלך־היפלך, הבוקעים מתוך ממש־ממש גוועלד – עומק הנשומה המתוקה של שלוימלה והסך־הכול חביב להפליא ולא מזיק בכלל. הביוגרפיה של המרקד מגוללת כאן מתוך שני הדגשים בולטים: הראשון דמות־האב, הרב הראשי של הקהילה בווינה, הנאלץ לנטוש את עירו בשל עליית הנאציזם. והשנייה סיפור האהבה האפלטונית־ספיריטואלית בציר שלוימלה־נינה סימון, המציג מופת של אחווה יהודית־שחורה. בצוק העיתים דילגו כאן לחלוטין למרבה השמחה והישועה על השמועות שרווחו במגזין הפמיניסטי ‘לילית’ בדבר מעשים בלתי ראויים של הרב בחסידות תמימות והסיכום הכללי חיובי ומחמם נפש יהודית הומייה. שילוב הכוחות היצירתי של ג’וש יאנג בתפקיד שלמה וניה טרישה כנינה – הזכיר לי את שיתוף־הפעולה היצירתי בציר פרינסס שאו־קותימאן ודמותו הקמה לתחייה של המרקד הזכירה לי את הראיון שערכתי עם המנוח במושב מאור מודיעין (עבור המגזין ‘מוניטין’) שבו שוחחנו על השראות חסידיות עלומות (מהסוג המחתרתי והאזוטרי שהשתיקה יפה לו).

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן