‘פנקסי התבוסה’ מאת שירה כהן

שירה כהן​ היא אוֹמנית פלסטית, משוררת ועורכת את מדור השירה במגזין ‘חיים אחרים’. חגית בת־אליעזר סוקרת ומפרשת את ספר שיריה החדש של שירה, ‘פנקסי התבוסה’

שירה כהן כותבת מאמרים וביקורות בתחומי התרבות והאומנות ובין השאר השתתפה בכנס הלקסיקלי התשיעי למחשבה פוליטית ביקורתית. שיריה התפרסמו, בין היתר, ב’עיתון 77′, ‘מקף’ ו’ליריקה’. כמו כן היא משתפת פעולה עם אומנים בתחומים שונים, בהם הצלמת לנה ברגר והמוזיקאית יעל בירנבאום.

על ‘פנקסי התבוסה’ מאת שירה כהן הוצאת לימבו, 2018

מאת חגית בת־אליעזר

 שירה כהן, מתוך ספרה 'מלכודת' |פרדס 2014

ספר שיריה הראשון של שירה כהן, ‘מלכודת’, יצא בשנת 2014 בהוצאת ‘פרדס’, ובתחילת 2018 היא מפרסמת את ספרה החדש, ‘פנקסי התבוסה’, שאותו הפיקה בעצמה במסגרת הוצאת הספרים ‘לימבו לתרבות עצמאית’, שהקימה.

שירה כהן

הספר מוקדש לזכרה של כלבתה, ליידי, ועל עטיפת הספר, בעיצובו של עופר שמוקלר, בתוך לבבות ובלונים – עבודתה של שירה כהן בטכניקה מעורבת – משובצת תמונת כלבה.

השם ‘פנקסי התבוסה’ נובע משמו של הספר הקודם, כפי ששירה כהן כותבת בהקדמה: “אם ‘מלכודת‘ או חוויית ההילכדות – לפחות בשלב הראשוני – היא עדיין אירוע הפתוח לאפשרות, כמו היחלצות, הרי ששהות ממושכת או חוסר אפשרות להיחלץ יובילו לתבוסה או לכניעה, ומכאן ההחלטה לעסוק בתבוסה כְּרגע או כמצב של הכרה בחוסר האפשרות להיחלץ מהמלכודת.

הספר הוא רצף של 41 שירים ממוספרים, חלקם בעלי כותרות. לשירים הגיון פנימי, מפתיע במהלכו ומאתגר את הבנתו של הקורא. אני מעריכה את היצירתיות של שירה כהן, את זרם התודעה הייחודי שלה, שמניב שירים מסקרנים, שונים, לא לגמרי מובנים.

שירים רבים מגוללים סיפור משפחתי המושתת על יסודות ביוגרפיים. את ראשיתו מגישים השירים על סבא וסבתא.

05 ‘סבא’

חמש השורות הראשונות מצמררות ממש ומכמה בחינות: יש כאן הכוונה להרוג אנשים רבים בהקשר של תפקידה הבסיסי של אימא כלפי ילד, בנסיבות דמיוניות של תחיית מתים וראיית הזוועה הזאת כמעשה יום־יומי.

הקוראים מנחשים שסבא, שנכנס לסיפור לאחר הפתיח הרצחני הזה, עומד למות, וחשים באימה האופפת אותו, מבינים את הרמז של החבל. הנכדה, בהיותה ילדה, הייתה רוצה לשנות את השתלשלות החבל: שנים לפני לידתה עיניה מציצות־נוצצות מאחורי המראה של הפלאות.

מה קרה לילדה שרצתה להציל את הסבא, אך בבגרותה זוממת להרוג אותו במו ידיה? האם החיים עצמם, השנים של התמודדות עם קשיי הקיום הם אלה שמקשיחים את לב האדם?

השיר גם נוקב בשמות הבנים, צבי ויואל, אשר השתתפותם גם בשיר ‘סבתא’ מאחדת את הארבעה למשפחה אחת:

37 ‘סבתא’

השיר מאשר שאכן, סבא התאבד בתלייה. אנחנו לומדים שלסבתא היו חיים קשים בפולין, אבל נכדתה זכתה להיוולד בישראל. בבית האחרון של השיר פורשת המחברת את יחסה לארץ, כאשר ‘נֶאֱמָנָה’ – היא מילת המפתח. יש כאן אזכור של מספר מאורעות היסטוריים, כשהתקומה מתוארת בצורה מפעימה כבריאה מצלע. אני מזדהה עם הנאמנות לארץ ושמחה על הנימה הפיוטית-אופטימית של סיום השיר, המעידה על הקלת־מה בהווייתה המסויטת של המחברת.

על הארץ הזאת נלחמים גברים. זה מתחיל בשיר ’07 מחווה לשירי שנות השמונים’, באזכור של הסרט ‘שתי אצבעות מצידון’ משנת 1986, וממשיך בשיר הסמוך באותה הכפולה:

השיר ’08’

כוונת הנאמר בחמש השורות הראשונות מתבהרת לאחר קריאת המשך השיר, אשר מתאר את הגברים הישראלים, הלוחמים, בעלי ‘מַבָּע כּוֹאֵב וְנָחוּשׁ‘, שחונכו לקשיחות מאז הגן. בבית האחרון מתנפץ המיתוס של אחוות לוחמים. שוררת אדישות עד כדי אכזריות בין הגברים, וזה מתוך הסכמה מעוותת בין השניים: איש שולח את חברו למדבר בלא מים – למוות בטוח. ועכשיו אני מצליחה לקרוא בחמש השורות הראשונות את היחס של ביטול כלפי שגרת החיים האזרחיים: במצב של מתח מלחמה מתמיד אין טעם בבגדים, בסחר, בבנקים.

גם השיר ’11’ מתקיים במציאות גברית צבאית, ויש בו סמל מרכזי שחוזר בגרסאות שונות: ‘קַל לְטַפֵּס עַל גְּבָעוֹת עִם לַפִּיד / וּבְאֹפֶן דָּחוּף לְסַמּן נְקֻדָּה‘, ‘וְלָכֵן אַתָּה עוֹלֶה לַגִּבְעָה עִם לַפִּיד‘, ‘רָץ בַּלֵּילוֹת עַל גִּבְעָה/ עִם לַפִּיד‘. גם השיר הזה נפתח בהיגד הצהרתי העומד בזכות עצמו: ‘אֲנִי יוֹדַעַת אֶת הַמֵּנִיעַ לָרֶצַח / שֶׁאֵינֶנּוּ רֶצַח וְגַם לֹא הֲרִיגָה / רַק מַעֲשֶׂה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת / לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מִדַּי מְאֻחָר.’ כן או לא רצח – חוזר בהמשך השיר: ‘זֶה לֹא רֶצַח, / אַתָּה לֹא רוֹצֵחַ‘. שירה כהן הצליחה לברוא אווירה מתוחה של ‘חיים על החרב’, המתכתבת עם החורבן, המבצר והצל של החיים בארץ הזאת בעבר ובהווה.

לשירים שצוטטו עד כאן ולשירים נוספים בספר פתיח מעניין, אף חידתי. התופעה מאפיינת את הספר, ומעניקה לו אחדות סגנונית. לרוב הפתיח המאתגר מתפענח בקריאות חוזרות, אך בשירים אחדים הוא לא מתחבר להמשך השיר ונשאר בלתי מובן. כך זה, לדוגמה בשתי השורות הראשונות על עוגיות בשיר ’37 סבתא’.

הנושאים של הבנה וידיעה מעסיקים את המחברת ברבים משירי הספר. (המילים מופיעות בגופן מובלט רק בציטוטים בפסקה הזאת, לא במקור). הספר נפתח במילים ‘מִי יוֹדֵעַ‘, ובהמשך השיר הראשון הצירוף ‘הֵם יוֹדְעִים‘ מופיע פעמיים. וכך גם לאורך הספר. הנה דוגמאות אחדות:יוֹדְעִים לְהִסְתַּדֵּר בְּעִתּוֹת מְצוּקָה’ (שיר 08); ‘אֲנִי יוֹדַעַת אֶת הַמֵּנִיעַ לָרֶצַח‘ (שיר 11); ‘וְעַל אַף שֶׁיָּדַעְתִּי מֵרֹאשׁ מַה צָּפוּי‘ (שיר 27); ‘וְיוֹדַעַת שֶׁכַּנִּרְאֶה פָּגַעְתִּי בְּמִישֶׁהוּ‘ (שיר 41); וכן: ‘כְּדֵי שֶׁאוּלַי רַק פַּעַם תָּבִין‘ (שיר 18); ‘וּלְהָבִין אֵיזֶה רֶגֶשׁ עוֹלֶה‘ (שיר 31).

שירה כהן חוקרת את תולדות משפחתה: ‘זוֹ רַק אֲנִי שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת מֵידָע / שֶׁלֹּא מוֹפִיעַ בָּאַרְכִיּוֹן, כְּבָר 42 שָׁנָה‘ (שיר 33). ובפרט על אודות סבא וסבתא מצד אמא אשר מוצאה מסלוניקי בשיר ’22 סבא’: ‘שָׁם, בְּעִיר הַנָּמֵל שָׂלוֹנִיקִי / הִיא סָלוֹנִיקִי בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל יָוָן / רָשׁוּם כְּ’עָרִיק’ וְלֹא כְּ’פָּלִיט’ / (בֵּרַרְתִּי זֹאת פַּעַם בַּשַּׁגְרִירוּת – רְחוֹב דָּנִיֵּאל פְרִישׁ תֵּל אָבִיב)‘. היא מסכמת את המחקר ההיסטורי שלה בתובנות לגבי הרוע האנושי הבין־יבשתי, ומדגישה שהידע עזר לשורדים:

השיר ’26 שיעור בהיסטוריה של העת החדשה’

המחברת רוצה שהקורא יבין, אבל המשפטים הפסקניים, הצהרתיים, שלרוב לא נובעים ישירות ממהלך השיר, מקשים על הבנת הקורא: ‘רַק מַעֲשֶׂה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת‘ (שיר 11); ‘אָסוּר לְדַבֵּר בְּקוֹל עַל חֲלוֹם‘ (שיר 12); ‘יוֹדְעוֹת בְּדִיּוּק מַה יִּקְרֶה / עוֹד מְעַט‘ (שיר 17); ‘וְדָרְשׁוּ מֵאִתָּנוּ לְחַבֵּק זֶה אֶת זֶה‘ (שיר 35).

לעומתם יש שורות מקוריות, שהמסתורין בהן חינני וידידותי: ‘לִמְשֹׁךְ אֶת הַלַּיְלָה אֶל הַלֵּילוֹת הַבָּאִים‘ (שיר 06); ‘הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הֵן / צֶבַע טָרִי שֶׁאֵין לוֹ מַבָּט‘ (שיר 11); ‘מוֹבִילָה אֶת עַצְמָהּ בִּנְחִישׁוּת / אֶל הַסּוֹף‘ (שיר 13); ‘אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת מֵחֲלוֹם עַל הַמָּוֶת / לַחֲלוֹם עַל אוּלַם הַקּוֹלְנוֹעַ‘ (שיר 15); ‘אֵיךְ שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי מִתְרוֹצֵץ‘ (שיר 27); ‘כֻּלִּי יְדִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה וּשְׁלֵמוּת‘ (שיר 29).

השירים שצוטטו עד כאן הם ארוכים ושוצפים: שורה רודפת שורה ברצף, כמעט ללא חלוקה לבתים. כך הם רוב שירי הספר ומשדרים איזו דחיפות: ‘נִהְיָה מְסֻכָּן‘ (שיר 17); ‘נִהְיָה מְאֻחָר‘ (שיר 19); ‘נִהְיָה מְסֻבָּךְ‘ (שיר 40). ביניהם משובצים בספר ארבעה שירים מסוג אחר: לא מנוקדים, בעלי שלוש שורות כל אחד, וניחנים בנשימה איטית ומהורהרת. בהיעדר חלוקה לפרקים, יש בשירים האלה משום אתנחתא בדהירה השולטת בספר. ארבעת השירים מתכתבים זה עם זה ובפרט ’21 קיץ’ ו־’30 סתיו’.

השיר ’21 קיץ’

השיר ’30 סתיו’

יפה בעיני האבסורד המרובד של שיר הקיץ, שמדבר על העונה הבאה אחריו, שמוצא מתיקות בשלגים, ומה פתאום שלגים בסתיו? ההיריון המדומה של שיר הסתיו אופייני לכלבות – הרי הספר הוא לזכרה של ליידי. השיר מצביע על הפן החיובי, היצרני, של הנשירה אל הארץ, לעומת היריון מדומה, חסר הפרי. אני רואה עוד כוונה בהיריון מדומה – עצירת ההולדה, והדבר מוליך אותי לנושא המרכזי של ‘פנקסי תבוסה’ – היכחדות המשפחה – מותם של כולם, כפי שמציינות כותרות השירים, לפי סדר הופעתם בספר: האח (שיר 13), האחות (שיר 19), הדוברת עצמה – בשיר ’29 מותי’, האב (שירי 33) והאם (שיר 40).

אין ציון סיבת המוות ומתעורר חשד למעשה פליל, כפי שנרמז בשיר 17: אִם פֶּשַׁע פְּלִילִי – / אָז פֶּשַׁע פְּלִילִי‘. השיר ’13 מות אחי’ מתחיל במוות הגלום בשמו של האח: ‘לִקְרֹא לַבֵּן הַבְּכוֹר יַעֲקֹב פֵּרוּשׁוֹ לְהוֹדוֹת בְּמוֹתוֹ שֶׁל עֵשָׂו‘, ובהמשך ישנו רמז לנקמה: ‘ִּמְעַט וְסָלַחְתִּי אָז הַכֹּל‘, גם על כך ש ‘אָחִי לֹא אָהַב אוֹתִי מֵעוֹלָם, כפי שכתוב בשיר ‘My Brother and Me 04’.

השיר ’19 מות אחותי’ מסתיים באיום: ‘וְזוֹ אֲחוֹתִי הַמְּתוּקָה שֶׁזָּכְרָה / וְזָכְרָה שֶׁתָּמִיד אָהַבְתִּי לִחְיוֹת / ושְׁלֶהָּ כנַּרִּאְהֶ / אֵין סִכּוּי. הסכמה מוזרה ‘אֲבָל זוֹ הָיְתָה אֲחוֹתִי שֶׁהִסְכִּימָה‘ בשיר הזה חוזרת גם בשיר ’40 מות אימי’: ‘בַּסּוֹף הִיא הִסְכִּימָה, זֶה הַסִּפּוּר‘, ובו גם דיבור מחשיד על ירושה: ‘לֹא מְעִזָּה לִשְׁאֹל עַל הַכֶּסֶף / כְּלוֹמַר הַאִם הִיא הִשְׁאִירָה לִי מַשֶּׁהוּ / אוֹ בִּזְבְּזָה הַכֹּל לְבַדָּהּ

השיר ’33 מות אבי’ מתחיל באי ודאות: ‘זֶה לֹא אַבָּא שֶׁלִּי שֶׁמֵּת, / אֲנִי נִזְכֶּרֶת / הֲרֵי הוּא מְטַגֵּן עַכְשָׁו חֲבִיתָה / וְגַם מְתַכְנֵן לִנְסֹעַ לְחוּ”ל.‘, אבל בהמשך מגיעה אותה הסכמה גורלית: ‘מִי הִסְכִּים, מִי סֵרֵב / וְאוּלַי הַשֵּׁנִי הוּא זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ / אוֹ שֶׁאָבִי הוּא זֶה שֶׁלָּחַץ וְהַשֵּׁנִי בְּכָל זֹאת הִסְכִּים‘. בשורות הסיום של השיר ’09 דוד צבי’: ‘צְבִי, תָּבִין / מְיתָֻּר להְמְַשִׁיך.ְ‘ אני שומעת עכשיו איום מרומז.

מטבע הדברים, השיר ’29 מותי’ גרוטסקי במיוחד

השיר ’29 מותי’

השיר הזה מדגים שימוש בסוגריים, הרוֹוֵחַ בספר. הסוגריים מפחיתים במרכזיותם של ההיגדים העטופים בהם, אך בעצם הם מבליטים אותם. הסוגריים גם מתפקדים כהוראות קריאה בקול, כפי ששמעתי מפיה של שירה כהן, המיטיבה לקרוא את שיריה.

שירי הספר כתובים מתוך נחישות, ביטחון ועוצמת הידע. איך מגיעים מכאן לתבוסה? המילה מופיעה ב’שיר 25′, שבו הדוברת מתוודה לבת שיחתה על חטאי ההורים, ואפילו במקום ‘הַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁאֵי פַּעַם הָיְתָה בּוֹ‘, היא חושבת על ‘תְּבוּסָה – חִדָּלוֹן – חֹסֶר סִכּוּי‘ ונשמעת השאלה ‘אֵיךְ זֶה לָמוּת?’. התבוסה היא היכחדות המשפחה, המתוארת בספר. הסבים שרדו את הרדיפות ונדודים של מלחמת העולם השנייה, הגיעו לארץ המובטחת, הקימו דורות המשך – הבנים והנכדים, אך כל אלה מתו בנסיבות לא ברורות.

יפה בעיניי שהמיתות מפוזרות בין השירים על החיים כי זאת היכחדות של משפחה אחת ושאר האנשים ממשיכים בחייהם.

כך אני מבינה את הקטע שמסיים את הספר, שמודפס באות גדולה יותר מכל השירים וללא המספור האופייני להם:


'המשוררת וכלבתה' | מתוך פרויקט שנעשה  בעקבות הספר עם הצלמת לנה ברגר

‘המשוררת וכלבתה’. מתוך פרויקט שנעשה בעקבות הספר ‘מלכודת’ עם הצלמת לנה ברגר

* * *

הכלב – בן המשפחה האחרון. גם הוא גוסס ומשלים את ההיכחדות. לכלב שאחרי סוף הספר תפקיד כפול: מצד אחד הוא מתנבח עם הכלבה ליידי מההקדשה לפני תחילת הספר. שני הכלבים עוטפים את הספר בכפות חייהם הקצרים. ומצד שני: הכלב אינו הכלבה של שירה כהן, ומספק עוד עדות לכך שהמשפחה הנכחדת בספר, הנושאת תכונות ביוגרפיות של המחברת – אינה משפחתה הביולוגית. הדבר מעניק לספר צביון כלל אנושי כיאה ליצירה ספרותית.

שירי ‘פנקסי התבוסה’ הם ההפך משירים פשטניים, המציגים עמדות נדושות, לא מחדשות. אחדים מהם הולכים רחוק מדי לעבר הקצה של המיוחד והשונה, וגם אחרי קריאות חוזרות נותרים לא מובנים – דבר העלול להשרות על קורא תחושה של חוסר אונים. אך מי ש ‘יוֹדְעִים לְהִסְתַּדֵּר‘ – כפי שכתוב בשיר 8 בהקשר אחר – עם מצב של אי־ידיעה, ומוכנים להתמסר לאווירה המצמררת של רצח־הריגה־מוות, יכולים לחוות ריגוש של צפייה בסרט אימה טוב.

וראו גם:

ספר שירה שני לשירה כהן

שירה כהן באתר ליריקה

שלושה שירים מאת שירה כהן

שירים מתוך ‘מלכודת’ מאת שירה כהן

חגית בת אליעזר על “מלכודת” מאת שירה כהן

חגית בת-אליעזר מארחת את שירה כהן על סף ספרה ‘מלכודת’

4 תגובות

  1. ניתוח יוצא מן הכלל שאפו חגית. על עבודת הקודש המושקעת ולא בפעם הראשונה. שאפו גם לשירה. כתבתי בפייסבוק על ספרה הראשון וכן ראיינתי אותה פעמיים באירועי ספרות. היא מרתקת בעל פה יותר מהרבה יוצרים.

  2. תודה, חגית, עמדת בכבוד במשימה לא פשוטה של פרשנות לשירים שלא נועדו לפרשנות ואינם מתמסרים בקלות לפרשנות. השירים לא מתנחמדים ומשקפים היטב את אווירת המוות והאלימות הסובבת אותנו במציאות ושאנו נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל. תודה לשירה ובהצלחה לספר. תודה גם ליקום תרבות.

  3. האם אפשר להגיד שהכתבה על הספר… טובה מהספר עצמו?
    כלב מת הוא כלב מת, ראיתי אנשים שהתאבלו כאשר כלבם מת פתאום בתאונת דרכים, אבלם היה מוחלט…
    אך כאשר קיבלו גור “חדש ומתוק” מיד שכחו את הפגר שקברו בחצר.
    לא כך עם בני אדם, יש מקרים שלא מתגברים – בעיקר באם המת הוא צעיר ממך.
    ההרג בגבולות שלו מביא אנשים שקטים ונורמאטיבים למחשבה על שואה מתקרבת.
    אני עם השמאל הקיצוני גמרתי… בעצם אף פעם גם לא התחלתי ולכן שיכתבו וינבחו,
    שיירת הציונות תמשיך. וגם תספק לכל המלעיזים חיים טובים ובריאות בין הטובות בעולם.
    ממליץ להיות בקשר עם שירה – כיוון שהיא יודעת לכתוב וגם להוציא ספרים לאור.
    ממליץ להזמין את חגית בת אליעזר לסקר אירועים – כי אין כמוהה באיכות ומהימנות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + שלוש =