הצגת היחיד, 'הנפילה', של ניקו ניתאי

ניקו ניתאי הוא איש תיאטרון מהוותיקים בארץ, וכתב מחזות, שיחק וביים במסגרות רבות. הוא המייסד והמנהל האומנותי של 'תיאטרון קרוב', הפועל מאז 2004 במתחם האומנים בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

'הנפילה' הוא הרומן הבדיוני־פילוסופי האחרון של אלבר קאמי, שפורסם בשנת 1956. ניקו ניתאי תרגם ועיבד את הרומן להצגת יחיד, ומגיש אותה לקהל כבר למעלה מארבעים ושלוש שנים ברציפות מאז הפעם הראשונה במרץ 1975 בבית תה 'בית-הובן' ליד כיכר דיזנגוף.

גיבור העלילה, ז'אן בטיסט קלמנס, עורך דין פריזאי לשעבר, המתגורר באמסטרדם, נושא מונולוג וידוי בפני באי הבר "מקסיקו סיטי". ניקו ניתאי משחק את תפקידו של ז'אן, ובאופן הטבעי ביותר הוא מתוודה לפני הקהל היושב סביב שולחנות, במתכונת פתוחה של "קפה-תיאטרון", ללא מחיצות בין האומן לקהל.

הסופר והפילוסוף ז'אן-פול סארטר, ידידו של אלבר קאמי, אמר על 'הנפילה': "זהו הספר הכי טוב והכי פחות מובן של קאמי". בהצגתו, ניקו ניתאי הופך את הספר למובן יותר. הוא מיטיב להגיש לקהל את דמותו המורכבת, ההפכפכה, של הגיבור, שנופל במהלך הווידוי מגובה של "סנגור מטרות נעלות" לשפל של "שופט אסיר חרטה", מדבר על הפשעים הגדולים של האנושות ועל העוול האישי היום-יומי של אדם כלפי הזולת – עוול שאינו שוכח ומעיק עליו כל חייו.

ז'אן בטיסט קלמנס מפגין יחס משפיל לברמן השחור: הוא מכנה אותו בכינוי הגנאי "גורילה", ולהדגשת רהיטות דיבורו כעורך דין צרפתי נעלה, מציג את הברמן כעילג, שכמעט אינו מדבר. ניקו ניתאי מעצב את דמותו של הברמן באופן ויזואלי מוצלח כבובת קוף מלובשת. הברמן ניצב לצידו של הגיבור המתוודה כעד אילם למהלך התערטלותו הנפשית והבעת חרטה על מעשיו הלא מוסריים, אך לא על היחס המשפיל, "הקולוניאלי", לאיש השחור שמשרת אותו בקביעות.

הפנייה הישירה של ניקו ניתאי לצופים, במתכונת המשתפת, שאותה שכלל במרוצת קרוב לארבעת אלפים הצגות, הביאה אותי לתובנה שהגיבור המתוודה זקוק לזר המקשיב, והתובנה הזכירה לי את הנובלה המפורסמת של לב טולסטוי 'סונטת קרויצר', שבה בעל־רוצח, אכול חרטה, מגולל את סיפורו בפני נוסע זר בקרון רכבת.

ניקו ניתאי סמכותי ונמרץ, קשוב לקהל, יוצר איתו קשר ומצליח להעביר את המסר שאין חפים מפשע, שכולנו אשמים. ניקו־ז'אן מספר על המעשה החמור שמעיק עליו, ששמר בסוד, שאותו בעצם לא עשה – הוא לא ניסה להציל את הבחורה, שקפצה לנהר מגשר פריזאי, וכשנחתה במים צעקה כמבקשת עזרה. בסוף ההצגה, מתוך חרטה כנה, הוא מבקש מהקהל לחזור אחריו על המשאלה שאותה בחורה תקפוץ עוד פעם למים ותיתן לו הזדמנות שנייה.

צופים רבים חוזרים ל'תיאטרון קרוב', למבואה המרווחת שלפני האולם, כדי לחזות בהצגה בשנית, לחוות את הווידוי האישי, שנשמע כל פעם קצת אחרת, ולהשתתף בדיון החופשי שמתקיים לאחר ההצגה.

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, במה, תיאטרון עם התגים , . קישור קבוע.

תגובה אחת על הצגת היחיד, 'הנפילה', של ניקו ניתאי

  1. מאת צדוק עלון:‏

    ראיתי את ניקו לפחות פעמיים בהפרש של שנים ועוד בתיאטרון 'פרגוד' בירושלים. מדי פעם קורה שנוצרת התאמה כזו אבסולוטית.
    'הנפילה' היא יצירה שממחישה את המונח הפילוסופי/אנושי 'חולשת הרצון', מין מלכודת שהרבה 'נופלים' בה.
    נהניתי לקרוא הרשימה ולהיזכר.
    צדוק

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*