Image result for egypt and ethiopia

האם התעצמות צבא מצרים קשורה למלחמה אפשרית נגד אתיופיה?

מאת אלי דקל

חלק ראשון של מאמר זה ראו כאן: האם המלחמה הבאה תהיה נגד מצרים?

Image result for ‫המלחמההבאה ספר‬‎

Image result for general sisi  as Sphinx caricature

Artist: Nilsson-Maki, Kjell

הקדמה

בחודשים האחרונים פרסמתי 19 כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור, כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתית צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: “מה העבודה הזו לכם?” כלומר מדוע מדינה ענייה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה מיליארדי דולרים (מעבר לסיוע הצבאי של ארה”ב בסך של 1.3 מיליארד דולר) להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות.

יש לזכור כי שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת ניתוח הגורמים, שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. לכן כל מה שיפורסם להלן הוא בערבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של הח”מ.

הניתוח, שיעשה בפרקים הבאים, ינסה לשלול – על בסיס הנתונים, שהוצגו בכתבות – הערכות שונות לתופעת ההתעצמות. בפרק הקודם שבו שללתי את האפשרות שהתעצמות צבא מצרים קשורה לפיגועים של הגורמים האסלאמיים בסיני. בפרק זה אנסה בפרק זה לשלול את ה”תרוץ”, לפיו בניית סכר הרנסנס על הנילוס הכחול באתיופיה, מסכנת את מקור חיותה של מצרים, ולפיכך מצרים בונה יכולות צבאיות כדי למנוע זאת.

לבסוף, לאחר שאנסה לשלול הערכות שונות, שאינן מקובלות עליי, אנתח את הערכתי, שעיקרה הוא: הסכם השלום עם ישראל והנספח הצבאי הנלווה לו, המגביל את מצרים, הוא נטל על מצרים ופוגע בתרבותה האסלאמית ובכבודה. מצרים חפצה לשנות את בסיס היחסים בין המדינות, ונערכת מבחינה צבאית למצב, שישראל לא תסכים לכך.

קריקטורות מהאל אהרם המצרי על יחסי מצרים אתיופיה. מימין שליט אתיופיה זינאווי סוגר את אוזניו כדי לא לשמוע הקריאות נגד הסכר האתיופי בנילוס. מימין קריקטורה אנטישמית: “זה לא הסיפור של הסכר זה הסיפור של אלה שמאחורי הסכר”

רקע היסטורי

הסכמי חלוקת מימי הנילוס (מתוך ויקיפדיה)

תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם, שנחתם ב1929 – בין בריטניה לבין מצרים, כאשר שלטו הבריטים באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בממוצע בנילוס מדי שנה, תהייה מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד מע”ק וזו של סודאן 4 מיליארד מע”ק. על פי ההסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו ונאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו וכלשונו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם משנת 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: על פי “חלוקת השלל” המחודשת, קיבלה מצרים 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן – 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו מדינות אפריקה שיצאו לעצמאות, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929, כדי להתאימו לצרכיהן שהלכו וגדלו. הן טענו, כי ההסכמים, שנחתמו בתקופה הקולוניאלית, אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסייה וצרכיה למי שתייה, פיתוח החקלאיות והתעשייה.

ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש של חלוקת מי נהר הנילוס. ההסכם נחתם באוגנדה, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו.

עבודות פיתוח חקלאי רחבות היקף במצרים

מאז ראשית הקמת הסכר הגבוה באסואן בשנת 1960, החלה מצרים לפתח שורה של מיזמי ענק להפרחת המדבר. מביניהם: “מודריית אל תחריר” – הרחבת השטחים החקלאיים במדבר המערבי ממערב לזרוע הרוזטה של הנילוס, פיתוח “ארץ גושן” – הרחבת השטחים החקלאיים ויבוש הביצות שממזרח לזרוע הדמייטה של הנילוס. מיזמים אלה מגדילים בעשרות אחוזים את השטחים המעובדים של מצרים.

לאחר תום מלחמת יום הכיפורים יצאה מצרים בתוכנית ענקית להפרחת מערב סיני. החלק הראשון היה למעשה חידוש פרויקט “החווה הסינית”, שנקטעה בעקבות מלחמת ששת הימים, ופרויקט חדש נוסף לייבוש אגם מנזלה, וכריית תעלת השקיה מאזור קנטרה לעבר אל עריש. במקביל לכך החלה מצרים להרחיב את השטחים החקלאיים שלאורך עמק הנילוס באמצעות שאיבת מי הנהר לעבר הגדות (עד אז כל ההשקיה המצרים הייתה מבוססת על כוח הכבידה, גרביטציה, בלבד). במרכז עבודות הפיתוח של עמק הנילוס עומד פרויקט “תושכא”. פרוייקט זה מתוכנן לשאוב מאגם נאצר ½2 מליון מ”ק ליום, כדי להשקות שטח של 2.2 מליון דונם במדבר סהרה. מיזם זה ומיזמי השקיית של גדות עמק הנילוס, מתאפשרים תודות לחשמל הזול המופק בסכר אסואן.

בשנת 2016 הכריזה מצרים על “מגה פרויקטים של פיתוח במצרים”. מבין תכניות הפיתוח השאפתניות לפיתוח תחומים שונים במצרים, יש גם מספר ניכר של עבודות פיתוח חקלאי להרחבת השטחים החקלאיים באזורים שונים במיליוני דונמים נוספים.

לצערי, לא מצאתי נתונים אמינים על צריכת מי הנילוס במצרים כיום, אבל אין לי ספק ששפע תוכניות הפיתוח החקלאי במצרים מקרבות את מצרים לניצול מלוא כמות המים שניכסה לעצמה (עם סודאן בשנת 1959). עקב העדר מיזמי פיתוח חקלאי משמעותי של יתר מדינות אפריקה השוכנות לאורך הנילוס, אני לא אתפלא לשמוע, כי כבר היום מצרים צורכת כמות מים מעבר למה שהקוצב לה על ידי הבריטים לפני 89 שנה.

מספר פרטים על סכר הרנסאנס (סכר התקווה) הנבנה באתיופיה

קריקטורה מצרית על שאיפותיה של אתיופיה באפריקה

בשנת 2010 החלה אתיופיה בתכנון סכר על אפיק נהר הנילוס הכחול על מנת להקים תחנת כוח הידרואלקטרית בהספק של 6,000 MW. הנילוס הכחול הוא מקור המים העיקרי (85%) של נהר הנילוס המהווה את מקור חיותה של מצרים. בשנת 2011 הכריזה אתיופיה שהיא מתחילה בהקמת הסכר. מאז מנהלת מצרים מאבק דיפלומטי לסיכול המיזם, אך ללא הצלחה. נכון לתאריך 31/12/2016 (ראה צילום לוויין להלן) טרם הושלמו העבודות בסכר. כדי להפיק את מלוא הספק החשמל המתוכנן, ייצור הסכר אגם בנפח של כ- 74 מיליארד מע”ק.

לאחר תום מילוי האגם במעלה הסכר, יזרמו מי הנהר לסודן ולמצרים כבעבר (בשלב זה אין לאתיופיה תוכניות לניצול המים לצרכי חקלאות). גם אם נניח את ההנחה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שאתיופיה תסגור הרמטית את שערי הסכר עד מלאות האגם עד תומו, גם אז יהיה הנזק לחקלאות במצרים מזערי.

הסיבה לכך נעוצה בסכר הגבוה באסואן, היוצר את אגם נאצר, שהוא בנפח 169 מילארד מ”ק. מימי אגם נאצר יכולים לספק את תצרוכת המים במצרים בעת שאגם סכר הרנסאנס יתמלא. בתקופה שמצרים תאלץ להשתמש ברזרבת המים האגורה באגם נאצר תפחת כמות החשמל המיוצרת בתחנת הכוח ההידרו אלקטרית אשר בסכר הגבוה באסואן. תחנת כוח זו מסוגלת לייצר, כאשר האגם נמצא בשיאו, MW 2,000.

נתוני יסוד על צבא אתיופיה (ממקורות גלויים)
כוחות ההגנה של אתיופיה[1]
(Ethiopian National Defense Forces (ENDF

נתונים כללים[2]


אוכלוסיית אתיופיה – 105.35 מיליון

פוטנציאל גיוס תיאורטי – 40 מיליון

מתאימים לשירות ביטחוני – 24.8 מיליון

סמל צבא אתיופיה

שנתון ממוצע – 1.95 מיליון

מדד עולמי לחוסן ביטחוני[3] – 51 (מצרים – 12, ישראל – 16).

צבא סדיר – 162,000. השירות בכוחות הביטחון האתיופיים הוא התנדבותי. אין באתיופיה שרות צבאי חובה. (מצרים – 438,500, ישראל 176,500).

צבא מילואים – אין. בעיתות חירום, במלחמות נגד אריתריאה וסומליה גויסו 140,000 איש נוספים לצבא הסדיר ומספר המשרתים אז, עמד על 300,000. (מצרים – 479,000, ישראל – 465,000).

כוחות עזר פרה צבאיים – אין. (מצרים – 397,000, ישראל 32,000).

תקציב צבאי שנתי – 340 מיליון $. לשם השוואה התקציב הצבאי של מצרים – 8.5 מיליארד $, (נתון זה מבוסס על פרסום במקורות גלויים. אני סבור שהתקציב של מצרים גבוה יותר. א.ד) ותקציבה של ישראל – 20 מיליארד $.

אמצעי לחימה יבשה

הערות מצרים אתיופיה אמל”ח
מרבית ציוד הלחימה היבשתי נרכש ממדינות מזרח אירופה. 3,800 800 טנקים
2,900 800 נגמ”שים
1,140 85 תומ”ת
2,190 700 תותחי שדה
700 183 מטל”ר
סמל חיל האוויר האתיופי אתיופיה

כלי טייס

הערות מצרים אתיופיה אמל”ח
חיל האוויר האתיופי קטן למדי, מונה 3,500 בלבד ומבוסס ברובו הגדול על כלי טייס מזרח אירופיים.

לחיל האוויר האתיופי 5 שדות תעופה.

לחיל האוויר המצרי 34 שדות תעופה.

337 24 מטוסי קרב
260 7 תובלה
318 25 מסוקים
384 14 אימון
6 0 התרעה

כיום, לאתיופיה אין חיל ים.

צבא אתיופיה מאורגן ב-5 פיקודים מרחביים ופיקוד נוסף לוגיסטי ומונה[4]:

הצבא מונה סה”כ 31 דיביזיות, מהן: 21 דיביזיות חי”ר, לצידן 3 דיביזיות הרריות, 5 ממוכנות ו-2 מוטסות (כמות הדיביזיות אינה עולה בקנה אחד עם סה”כ המשרתים הצבא ועם תקציב הביטחון הזעום. אני משער שמדובר במסגרות הקטנות בצורה משמעותית ממה שמוכר לנו בצבא מצרים. א.ד.). הסד”כ כולל:

32 גדודי טנקים

40 גדודי ארטילריה

12 גדודי הגנה אווירית

8 חטיבות/אגדי קומנדו

ניסיון קרבי

בשני העשורים החולפים ניהל הצבא האתיופי מספר מערכות גדולות:

בשנים 2000-1998 נגד החבל הפורש, אריתריאה. לצורך המהלך הצבאי הוגדל הצבא ל-300,000 איש.

2009-2006 נגד סומליה, בסיוע כוחות נוספים רבים (מאוגנדה, בורונדי, קניה, ג’יבוטי, סיירה לאון, כוחות משלוח בינלאומיים).

בשנים 2008-1995 צבא אתיופיה ניהל קרבות נגד כוחות מורדים בארצו, בחבל אוגדן, גבול סומליה.

2012-2011 נגד כוחות גרילה שפלשו מסומליה.

בסוף שנת 2017, דיווח מקור מהמפרץ הפרסי (“אל-שרק”) על כך ש: “מצרים, בתיאום עם איחוד האמירויות הערביות, הציבה כוחות בסאווה (SAWA), אריתריאה. הכוחות חמושים בטכנולוגיה מודרנית וכלי רכב משוריינים כבדים”.[5]

הסיבה לפריסה, לכאורה, של הכוחות המצריים אינה ברורה, אך דיווחים של סוכנות ידיעות MEMO פירשו: “הנוכחות הצבאית באריתריאה עשויה להיות תגובה לסודאן, המאפשרת לטורקיה להקים בסיס ימי בסואקין איילנד (SUAKIN ISLAND, עיר נמל מרוחקת כ-60 ק”מ דרומה לפורט סודאן), באופן זמני, כחלק ממדיניות אירופית רחבה יותר של מעורבות באפריקה”.

מקור צבאי מצרי הכחיש כי יש תוכניות להקים בסיס באריתריאה ובו 20,000 עד 30,000 חיילים. אולם, התקשורת המצרית דיווחה בשעתה וגם היום, על חששותיה לגבי הצבת כוחות טורקיים בסואקין איילנד.

באותה שנה דיווחה סוכנות הידיעות “אל-שרק”, בנוסף לכוונת טורקיה לבנות בסיס צבאי בסואקין איילנד, על פתיחת בסיס צבאי גם בסומליה, בו פרסה טורקיה 200 חיילים לאימון כוחות סומליים מקומיים. היחסים בין אבו דאבי, קהיר, וחרטום מתוחים עד היום, עקב נוכחותה של טורקיה בסודאן.

כמו כן דווח במהלך 2017 על כך שמצרים מנסה להרכיב לובי אפריקאי במטרה להגן על עמדתה בנושא “סכר הרנסנס” באתיופיה. מומחים מצרים טוענים כי הסכר יפגע ב”גישה של קהיר למי נהר הנילוס” (הכוונה כנראה לאספקה השוטפת של מי הנילוס למצרים א.ד). עם זאת, אתיופיה מתעקשת כי לפרויקט הסכר תהיה השפעה חיובית והוא יסייע למצרים ולסודאן באספקת חשמל. בניית הסכר החלה בשנת 2011. הוא ממוקם בצפון אתיופיה, כ-15 ק”מ מזרחית לגבול אתיופיה-סודאן, והוא מהווה גורם מרכזי למתח הפוליטי בין מצרים לאתיופיה. הסכר צפוי לאגור 70 מיליארד מ”ק מים, הסכר נועד להפעיל תחנת כוח הידרואלקטרית לייצור של MW 6,000 חשמל, אשר יסייע לפתור את המחסור באתיופיה. יתכן שמצרים חוששת שבעתיד ינוצלו המים גם להרחבת השטחים המעובדים באתיופיה ובכך יגרע חלקה בכמות המים הזורמת לשטחה.

בינואר 2018 דיווחה סוכנות הידיעות “אל ג’זירה” מספר פעמים, כי צבאות סודאן ואתיופיה העלו את כוננותם, ופרסו אלפי חיילים בגבול עם אריתריאה, לאחר שמצרים שלחה חיילים שלה, בתיאום עם איחוד האמירויות הערביות, לבסיס סאווה האריתריאי (המרוחק כ-30 ק”מ מגבול סודאן ו-150 ק”מ מגבול אתיופיה). לדברי “אל-ג’זירה”, הכוחות הסודנים והאתיופים סגרו הגבולות עם אריתריאה.[6]

בריתות צבאיות של אתיופיה

חולשתו המובנית של צבא אתיופיה, לצד תקציבו הזעום, בכל קנה מידה, הביאו לכך שמרבית פעילויותיה הצבאיות בעשורים האחרונים נוהלו בשיתוף עם כוחות משלוח ממגוון מקורות.

לאתיופיה ברית צבאית עם קניה מאז 1963. למרות שהברית נכרתה עוד בזמנו של הקיסר היילה סלסי, היא מחודשת מאז ועד היום. למרות ההיסטוריה הארוכה של הסכם ההגנה אתיופיה-קניה, הרלוונטיות שלו כיום היא כפי שהייתה בחתימה הראשונה עליו, לפני 60 שנה.[7]

ביולי 2015 חתמו אתיופיה ואוגנדה מזכר הבנות לחיזוק הקשרים הביטחוניים ביניהן.[8] החתימה נעשתה בידי שר ההגנה של אוגנדה ומקבילו האתיופי, במפקדת הצבא בקמפלה.

עם חתימת ההסכם, אמר שר ההגנה האתיופי: “מזכר ההבנה נועד לחזק את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בענייני ביטחון, וכדי לאכוף שלום ויציבות באזור. בין האזורים העיקריים שנבדקו היה המצב בדרום סודאן, בסומליה, והטרור במזרח אפריקה. שתי המדינות הסכימו לשמור על השלום והביטחון, לקדם ערכים משותפים, ואינטרסים בסיסיים אחרים של האזור ואפריקה”.

מסקירת פעולותיה הצבאיות של אתיופיה בעשורים אחרונים מתגבשת בבירור תרבותה הארגונית, לנהל את מהלכיה הצבאיים בשיתוף עם כוחות נוספים, בין במסגרת בריתות שיתוף פעולה קיימים, ובין בהקמת קואליציות אד-הוק:[9]

במלחמת אוגדן (1978-1977) לצד הכוחות האתיופיים השתתפו משלחות צבאיות מקובה, דרום תימן, וברית המועצות.

בסכסוך הגבול עם סומליה (1982) סייעה לצבא אתיופיה מיליציה מורדת מסומליה – “חזית ההצלה הדמוקרטית הסומלית” (SSDF).

במלחמה נגד אריתריאה, החבל שפרש מאתיופיה והקים מדינה משלו, (1991-1961) השתתפו לצד צבא אתיופיה דהיום, כוחות משלוח מקובה, דרום תימן, וברית המועצות.

במלחמת נגד סומליה (2009-2006) סייעו לכוחות האתיופיים: כוחות שמירת השלום של האו”ם בסומליה (TFG), כוחות לשמירת השלום אפריקאיים (AMISON), אוגנדה, בורונדי, קניה, ג’יבוטי, וסיירה לאונה.

בלחימת הצבא האתיופי נגד ארגון “השבאב” הסומלי (2012-2011) השתתפו גם כוחות מקניה, וכוחות שמירת השלום של האו”ם בסומליה (TFG).

בעבר הרחוק, צבא אתיופיה שלח מכוחותיו להשתתף במלחמת קוריאה (1953-1950), ובמשבר קונגו (1963‑1970).

הבה אמנה סיבות נוספות מדוע לדעתי אין כל קשר בין ההתעצמות ובניית התשתיות המואצת של צבא מצרים לבין הסכסוך עם אתיופיה על מימי הנילוס.

מדוע מרימה מצרים קול זעקה?

צריכת המים השנתית הרשמית של מצרים היא 54 מיליארד מ”ק, וסכר אסואן נועד להתמודד עם מחסור זמני של 74 מילארד מ”ק. אם כך נשאלת השאלה, מדוע מצרים מרימה קול זעקה, כאילו הסכר באתיופיה מאיים על עצם קיומה? התשובה לכך נעוצה לדעתי בחשש המצרי לאובדן הפטרונות והבלעדיות על מי הנילוס. ההצלחה של הסכר באתיופיה עלולה לגרום למדינות נוספות השוכנות על מקורות הנילוס לפתח מיזמים לניצול מי הנילוס, ובכך לערער את אדנותה של מצרים על הנהר, ועל השימוש במימיו. במילים אחרות יש למצרים אינטרס להמשיך ולשמר את מדינות אפריקה השוכנות לאורך הנילוס כמדינות מפגרות. כל מיזם של מישהי ממדינות אלה לפתח את ארצה, יתקל בזעקת “הקוזק הנגזל” של מצרים.

מדוע אין קשר בין התעצמות צבא מצרים לבין הסכסוך עם אתיופיה?

א. הבנייה המואצת של תשתית צבאית מצרית בסיני החלה כבר בשנת 2004 (ראשית הכפלת מערך הגישור הצבאי בתעלה), בין השנים 2007-2010 חל גידול של 170% במחסני התחמושת בסיני, וגידול של 130% במאגרי דלק – כל זאת עוד לפני שאתיופיה החלה לתכנן את הקמה הסכר בשטחה. כאמור לעיל ראשית העבודות לבניית הסכר החלו רק בשנת 2011.

ב. גם לאחר שהחלו עבודות בניית הסכר, ממשיכה מצרים לפתח בקצב מואץ את התשתיות הצבאיות מול ישראל, כשמנגד כמעט שלא נקפה מצרים אצבע לבניית תשתיות צבאיות בדרום מצרים, שיאפשרו לגייסותיה לצאת למסע של אלפי ק”מ לכיבוש אתיופיה…

ג. הפעילות הדלה בתחום פיתוח תשתיות צבאיות בדרום מצרים כוללת:

  1. לאחר שנת 2014 הוחל בבניית 14 דירים למטוסים בשדה התעופה קאוינת אשר ממערב לאבו סימבל
  2. לאחר שנת 2016 הוחל בבניית 13 דירים וסלילת מסלול תעופה נוסף בשדה התעופה ראס בנאס

פעילות זו נועדה אולי לאפשר פעולה אווירית כירורגית נגד ה”אויבים” שמדרום למצרים (סיוע אווירי מצרי לידידתה סעודיה במלחמתה עם התימנים, הסכר באתיופיה, וסודן שלאחרונה אפשרה לטורקיה לבנות בסיס ימי באי סואקין כ-60 ק”מ מדרום לפורט סודאן).

יודגש כי מחוץ להרחבת שדות התעופה לא מתרחשת שום פעילות צבאית בדרום מצרים. אף בשדות התעופה, שמניתי לעיל לא אותרה בניית מחסני תחמושת לחימוש המטוסים, וכן לא אותרה הקמת ממסר קשר, שיאפשר שליטה טובה במרחב האווירי. נוסף כל כך יש לזכור, כי הסכר באתיופיה נמצא במרחק של כ-1,400 ק”מ מדרום לשדות התעופה הנ״ל, כך שגם פעילות אווירית כירורגית נגד הסכר היא מבצע צבאי לא פשוט.

ד. הצבא האתיופי, כפי שתואר לעיל, הוא צבא זעיר לעומת צבאה של מצרים, ומצרים יכולה לגבור עליו גם בסד”כ שעמד לרשותה במלחמת יום הכיפורים. לפיכך כל מסע הרכש של הנשיא עבד אל פתח א-סיסי הוא בלתי מוסבר.

ה. כפי שנאמר בפרק הקודם, לאתיופיה אין מוצא לים, ואין לה כמובן צי של אוניות מלחמה, והנה צבא מצרים מתעצם בצורה משמעותית בתחום הימי (ראה פרק 13).

סיכום

נחשלותן של מדינות אפריקה אפשרה לבריטניה לפני כ-90 שנה להעניק לבת חסותה מצרים, הסכם מים “מפנק” לחלוקת מי הנילוס, ההופך את מצרים לפטרונית על הנהר ולזוכה ברוב מימיו. כל ניסיון מצד אחת מהמדינות השוכנות לאורך אגן ההיקוות של מצרים לשנות מצב זה יתקל בהתנגדותה הנמרצת של מצרים.

ביובל השנים האחרונות וגם בימינו אלה, שוקדת מצרים לפתח עוד ועוד שטחי עיבוד חקלאיים חדשים, המעובדים בחלקם הגדול בשיטה המסורתית והבזבזנית של השקיה בהצפה. כל זה מחריף את בעיית המים של מצרים, ועלול לגרום לה לצאת ולהפעיל כל צעד אפשרי נגד כל גורם, שינסה לפגוע בפטרונותה על מימי הנהר. לכן אין זה מן הנמנע שמצרים אף תנקוט בפעילות צבאית כירורגית נגד אתיופיה, כולל פגיעה בסכר הרנסנס. הסכמה של אתיופיה למילוי אגם הרנסנס בקצב איטי, שיתפרס על פני שנים מספר, כך שמאגר אגם נאצר לא יפגע משמעותית, עשויה לרכך את התנגדותה של מצרים ולמנוע אולי פעולה צבאית או חתרנית אחרת מול אתיופיה.

מסקנה

למרות הסכסוך האמיתי בין המדינות בנושא השליטה על זרימת מי הנילוס, אין כל קשר בין ההתעצמות של צבא מצרים ובניית התשתיות הצבאיות רחבות ההיקף, שרובן ככולן מתבצע במרחב קהיר-תעלת סואץ -סיני. צר לי שגורמים שונים המקורבים לממשלת ישראל ופרשנים שונים מנסים באמצעות ה”תרוץ” הדחוק של סכסוך השליטה על מימי הנילוס להסביר את התעצמותה חסרת הפשר של מצרים.

Image result for general sisi  as Sphinx caricature

ראו גם:

אלי אשד משלום קר לעימות חם: על המלחמה הבאה כנגד מצרים

והיה ותפרוץ מלחמה בין מצרים ואתיופיה

הפרעה המצרי: מה מסתתר מאחרי שליט מצרים הגנראל א־סיסי?

ההונאה הגאונית של אנואר סאדאת

אתיופיה משלמה המלך ועד מילס זינאוי והלאה


[1] פסקה זו העוסקת בצבא אתיופיה, נכתבה ע”י עמית מחקר החפץ להישאר בעילום שם

[2] נדלה מאתר אינטרנט

https://www.globalfirepower.com/country-military-strength-detail.asp?country_id=ethiopi,
ביום 21.5.2018

[3] נדלה מאתר אינטרנט https://www.globalfirepower.com/countries-listing.asp, ביום 21.5.2018.

[4] נדלה מאתר אינטרנט https://en.wikipedia.org/wiki/Ethiopian_National_Defense_Force, ביום 21.5.2018.

[5] נדלה מאתר אינטרנט http://debirhan.com/2018/01/%E1%8C%8D%E1%89%A5%E1%8D%85, ביום 21.5.2018.

[6] נדלה מאתר אינטרנט https://kichuu.com/thousands-military-border-eritrea/ ביום 21.5.2018.

[7] נדלה מאתר אינטרנט http://newafricanmagazine.com/news-analysis/development/kenya-ethiopia-defence-pact-somali -become-pawn, ביום 21.5.2018.

[8] נדלה מאתר אינטרנט https://www.newvision.co.ug/new_vision/news/1330822/uganda-signs-defence-pact-ethiopia,
ביום 21.5.2018.

[9] נדלה מאתר אינטרנט https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_wars_involving_Ethiopia, ביום 21.5.2018.

Image result for general sisi  as Sphinx caricature

https://latuffcartoons.wordpress.com/2014/12/21/please-rt-al-sisi-the-whitehouse-pharaoh-for-egypt-via-middleeastmnt/

7 תגובות

  1. יכול להיות שלהתעצמות הצבא ישנה סיבה נוספת והיא כלכלית. פוליטית. מקומות עבודה למיליוני אנשים . אם לא יעבדו ימצאו את עצמם בשורות האחים המוסלמים. כאשר הם בצבא אפשר פחות או יותר לפקח עליהם.

    • לעובדה שצבא מצרים מתעצם בשנים האחרונות בקצב מוגבר, יכולות להיות כמובן כמה סיבות. האפשרות שאתה מעלה לא עולה בקנה אחד עם מכלול העשייה הצבאית המצרית, שמלבד רכש מואץ היא כוללת גם בניית תשתיות צבאיות רחבות היקף. הכתבה על הסכר באתיופיה היא אחת מסדרת כתבות המנסה לשלול הסברים לתופעה (פורסמה גם כתבה השוללת את ההסבר שהתעצמות צבא מצרים נעשית בגלל האירגונים האיסלמיסטיים בסיני). בכתבה שתפורסם בעתיד אנסה לשלול אל טיעונך ואנמק מדוע היא פחות סבירה בעיני.

  2. יותר מסביר כי אם יחליט לפתוח במלחמה נגד ישראל מבחינתו התוצאה הסופית הפעם תהיה סופנית עבור מצרים . סכר אסואן יורד ולא צריך בשביל זה פצצה גרעינית. אני מניח שאסיסי מודע לכך.

  3. הבעיה האמיתית היא זאת:האם אנחנו מעיזים להרוס את סכר אסואן ולגרום בכך למותם של מליונים בצמא? רק כתוצאה מפרובוקציה חמורה במיוחד של מצרים כנגדנו.משהו בסדר גודל של התקפה הרסנית על הנגב ואולי גם על הכור האטומי בדימונה.

  4. מיליוני מצרים לא ימותו בצמא, אל יטבעו כתוצאה מהשיטפון הענק שיציף את מצרים במקרה כזה. במלחמת יום כיפור כנראה שמדינת ישראל היתה על הסף של שימוש בנשק גרעיני. הפעם הראשונה היתה סמוך להפעלת הרכבת האווירית מארה”ב שהביאה תחמושת לצה”ל. ההערכה שלי שממשלת ישראל הפעילה לחץ על ארה”ב בו אמרה כי אם צה”ל לא יקבל תחמושת וחלפים ייעשה שימוש באופציה אחרת. הפעם השניה היתה לאחר המלחמה כאשר המצרים הפעילו מלחמת התשה זעירה לאחר קבלת הפסקת האש. נראה שהועברה למצרים אזהרה מפורשת שאם לא יפסיקו מלחמת התשה זו הסכר יושמד

  5. ייתכן שהמצרים ישמידו לבסוף את הסכר האתיופי בפעולה מתוכננת. אבל זה יהיה תקדים מסוכן מאחר שזה חושף את הסכרים שלהם להתקפות כאלו מצד מדינות אחרות.
    לגבי השאלה האם לא סיסי יש תוכניות ארוכות טווח לתקוף את ישראל “כשיגיע הרגע הנכון ” מן הסתם גם מבחינה מדינית כשיראה שישראל נחלשה,ייתכן שיש לו אם נניח שאכן המדובר במעריץ מסווה של נאצר כפי שהיה בילדותו ואולי גם לאחר מכן ,שנוקט בשיטת סאדאת ומסווה את כוונותיו האמיתיות בצורות שונות.
    אם כך הוא הרי מדובר באדם מתוחכם מאוד ,הרבה יותר מנאצר. אחד שחושב לטווח ארוך מאוד. ואם כך הוא מסוכן יותר מכל שאר מנהיגי האיזור להוציא אולי ארדואן.

  6. המזרחן גיא בכור דווקא מעריך שצפויה מלחמה בין מצרים ואתיופיה על הסכר וזאת משום שהסכר ייבש את הנילוס ומצרים לא יכולה לעמוד בזה.עכשיו יכול להיות שזה לא דווקא מה שהגנראל א סיסי מתכונן אליו ומתכנן ועדיין זה מה שיקרה משום שלמצרים לא תהיה ברירה בעניין ותשומת הלב שלהם תהיה חייבת להיות מרוכזת באתיופיה ובסכר שלה.

    ראו
    “כי יבשו אפיקי מים ”

    https://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4492

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =