ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר ‘איך מתחתנים?’ של אמיל זולא בהוצאת ‘נהר ספרים’ 2018

כולנו מכירים את השם אמיל זולא בהקשר של משפט דרייפוס, עת בשנת 1898 יזם סדרת מאמרים ב־ ל’אורור (L’Aurore) של ז’ורז’ קלמנסו, אשר נועדו להוכחת חפותו של הקצין היהודי שהואשם על לא עוול בכפו בבגידה. הידוע שבהם פורסם תחת הכותרת ‘אני מאשים’ ב־13 בינואר. אך אמיל זולא היה גם יוצר פורה וכתב רומנים מפורסמים וסיפורים קצרים (שאגב, מעטים מהם פורסמו בשפה העברית ואלה שכן, רובם פורסמו לפני יותר מחצי מאה בתרגום ישן ומיושן. טוב תעשה הוצאת ספרים שתחדש את תרגומיו).

בספר הזה אמיל זולא הוא מעין חוקר פרוזאי, קרי הוא חוקר נושא מסוים דרך סיפורים קצרים או מה שנקרא תמונות פרוזאיות. זה לא הספר היחיד שבו הוא נוקט בשיטה הזו (למשל נקט בזה גם ב’איך מתים’ בהוצאת ‘נהר ספרים’). בנובלה המחקרית הספציפית הזו הוא חוקר את ההתייחסות לנישואים באמצעות סיפורים ודמויות למיניהן שמייצגים את מגוון התקופות, החל מאריסטוקרטיה עבור דרך הבורגנות המשגשגת והבורגנות הזעירה העוסקת במסחר, וכלה בשכבות העממיות שאין להן אלא כוח העבודה שלהן ושום אפשרות לחרוג מסביבתן ולשפר או לקדם את מעמדן באותם זמנים. לשלל הדמויות שבתמונות המגוונות שזולא משרטט יש יחס מיוחד כלפי הקשר הזוגי למשל האריסטוקרטיה רואה בנישואים חובה חברתית, קרי נישואים מוצלחים מאחדים שתי משפחות בעלות רכוש ומעניקים להן לאו דווקא תוספת נכסים ועושר אלא יוקרה ואפשרות לשמר את מעמדן בעולם. לעומת זאת בעיני הבורגנות הנישואים הם חוזה שמטרתו והצדקתו מאפשרים איחוד עם יורש או יורשת עשירים. אצל הבורגנות הזעירה, העוסקת במסחר, נישואים פירושם איחוד של שני בעלי רכוש שנחסך, וחייהם המשותפים מתמצים בניהול חשבונות של רווח והפסד. ואילו בקרב הפועלים – דלותם הבסיסית משחררת אותם מן השאיפה להתעשר ומשאירה מקום לרגשות ואפילו לאהבה. הנישואים בעיניהם, בעיני האישה בעיקר, מספקים אשליה של ביטחון.

באופן כללי אפשר לומר שאמיל זולא מסיק מחקירתו שלא משנה באיזה מעמד אתה ובאיזה תקופה, למרות השוני, נישואים הם חוזה מושכל וכואב של מפגש בין אינטרסים חומריים ורוחניים (לא יכולתי במהלך קריאת הספר שלא להיזכר בצרפתי אחר, הגאון בלזק, בספרו ‘חוזה הנישואים’ והבוז שלו למוסד הזה). מוסד הנישואים, לדידו של זולא, הוא מוסד שפל שבינו לבין אהבה אין כלום, כי תמיד יש מפגש חליפין בין אינטרסים חומריים או של הון תרבותי בין בני זוג. כלומר, תמיד יש מישהו שנותן משהו עבור משהו – כסף עבור יופי, הון תרבותי עבור הון חומרי ועוד. הנישואים הללו תמיד נועדו לכישלון חרוץ כי הם מושתתים על יסודות של אינטרס ולא על חוסר תלות אמיתית ושל אהבה כנה (כאן ראוי לציין שזולא התחתן פעמיים. פעם בצעירותו ופעם בזקנתו כשהתאהב בעוזרת שלו בת ה־21 שממנה אחר כך נולדו לו ילדים).

גם כשהוא מתאר את האהבה בצורה קצת יותר סימפטית, את האהבה של השכבה העממית – שבה, לכאורה, האהבה והתשוקה תופסות בה את המקום הראשון ולא הרדיפה אחר היופי, הכבוד או הכסף – הוא מתאר בני זוג שמבלים את ימיהם בשכרות ובמכות כי השחיקה עושה את שלה. כך הוא כותב: “המים זורמים, החיים חולפים. בגיל שלושים קלמנס מכוערת, שערה הזהוב נעשה צהוב מלוכלך, שלשת הילדים שהניקה עיוותו את גופה. ולנטיין שקוע בשתיית יין, הבל פיו חריף, זרעותיו היפות התקשו וכחשו מחמת העבודה. בימי תשלום השכר, בני הזוג מכים זה את זה בעוד הפעוטות זועקים. […] היא סולחת לו כשהוא מחטיף לה איזו סטירה […] ובחיים אלו של מריבות ודלות […] ישנם עד המוות לילות שאהבה מלטפת במשק כנפיה”. קרי, למרות שהנישואים הם כישלון וסבל אחד גדול אולי יש נקודת אור אופטימית בחיים של נישואים שנעשו לא מבחירה אינסטרומנטלית.

כל זה אמיל זולא כותב בזמנים שונים מהיום. קל וחומר, בעידן הפוסט־קפיטילסטי שבו “הקפטילזים של האהבה” מקבל ביטוי ישיר דרך אמצעי המדיה, הן בדימויים התקשורתיים של הפריזמה הכלכלית של האהבה והן ביחסי החליפין הישירים ולא העקיפים – עיינו ערך אתרי ההיכרויות, יום האהבה וכו’ (כפי שכותבת אווה אילוז בספרה ‘האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות’). מה הוא היה כותב על החתונה וצורותיה היום? לדידי לא היה משנה דעתו. ה”איך מתחתנים” שלו היה ממשיך להיות מתורגם ל”אל תתחתנו” אם לא מאוהבים עד כלות. לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על

צילום: גדי דגון

גאגא עם אוהד נהרין

ביום ראשון 27 במאי 2018 בהאנגר 11 בנמל תל אביב התקיימה הרקדת גאגא המונית, אשר כל ההכנסות ממנה הועברו לאגודה לזכויות האזרח.

במקביל לעבודתו עם רקדנים, ובעקבות פציעה שעבר פיתח הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין את שפת התנועה גאגא, שהיא דרך לחזק את הגוף, לשכלל את הגמישות, הזריזות והיעילות, ולהעיר את החושים והדמיון.

אלף אנשים רקדו שורות־שורות ברחבת האנגר 11, ועל במה מוגבהת במרכז הרחבה הדגימו את התנועות עדי, רקדנית בת שבע, ואוהד נהרין עצמו, שהדריך והסביר בעברית ובאנגלית את משמעות התנועות. הייתה רוח נהדרת של שותפות וחופשיות. נהניתי להקשיב להוראות מפיו של אוהד נהרין, שהיו יצירתיות ומלהיבות, לדוגמה: הֱיוּ רגועים ודרוכים ובו־בזמן זמינים, תֵּיהָנוּ מתחושת הבעֵרה בשרירים, הֱיו מהירים, אך לא ממהרים.

בנוגע לשיעורי גאגא עם אוהד נהרין, למבוגרים ולילדים (גאגאדים), אפשר להתעדכן באתר.

חגית אינה ממליצה על

הסרט ‘בית בגליל

זהו סרט הביכורים של אסף סבן, בכיכובה של נועה קולר. יערה וגילי – בני זוג, הורים לילדה בת שמונה, המתגוררים בתל אביב – בונים בית בישוב קהילתי בגליל, שבו גדלה יערה. בניית הבית אמיתית לגמרי – תיעוד של תהליך בניית הבית של אחיו של יוצר הסרט. נועה קולר משחקת נהדר וההיריון שלה, שמלווה את בניית הבית – טבעי בהחלט: בתהליך הצילומים היא זכתה בסרט ובילד. אודי רצין, שמגלם את גילי, משחק באופן אמין, וקולו נעים – הוא קריין ומדובב מקצועי. שמחתי לראות את בני הזוג לאורה ריבלין וגדליה בסר בתפקיד הוריו של גילי. הנופים והאנשים מצולמים בצורה נקייה ומוארת, ויש גם כמה סצנות יפות, אבל 80 הדקות לא מתחברות לרצף של סרט. התסריט, שאומנם זכה בפרס בפסטיבל סרטים בחיפה 2017, לא עובד. אומנם במהלך בניית הבית חלה שחיקה מסוימת ביחסים האידיליים בין בני הזוג, ואף נצפית מריבה קולנית אחת ביניהם, אך השחיקה אינה משברית, ואף מתבקשת על רקע הפער בין תכנון בית החלומות להתגלמותו בשטח, והמתחים הגופניים־נפשיים המאפיינים את מהלך ההיריון. בסצנת הסיום תינוק חמוד עובר בין ההורים המאושרים, שלמרבה ההפתעה משכירים את הבית בגליל, ובדרכם לחו”ל. מה זה קשור למה שראיתי עד כה?
יש עוד כמה סצנות תלושות, כמו הבילוי הלילי של גילי עם שלושה צעירים בני המקום ב”זולה” ההררית, שיחת מצוקה כספית בין גילי לאביו, וביקור תמוה של יערה בחצר בית ילדותה ביישוב.

בביקורת בעיתון ‘הארץ’, ציין אורי קליין לטובה את מבנהו האפיזודי של הסרט. אני רואה ששנינו מסכימים על ה”אפיזודי”. אך הדבר שלילי בעיניי, ועושה את הסרט למקוטע ומאכזב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × אחד =