Image result for coriolanus

קורלינוס המצביא ואימו

זהבה פישר היא אישה דתייה, אם לחמישה וסבתא לעשרה. מבריקה ודעתנית. כותבת ספר ובו פרשנות אישית על התורה. לפניכם מאמר מעניין שלה על הסרט “קורליאנוס” המבוסס על מחזה של שייקספיר

מאת זהבה פישר

קאיוס מרקיוס קוריולנוס, הוא גנרל רומי המנצח בקרב עם הוולסקים ובראשם שר הצבא אופידיוס. לאחר הניצחון הוא פועל – בהמרצתה של אמו, וולומניה – להשגת משרת קונסול. כדי לזכות בקולות הפלבאים, על קוריולנוס להתחנף אליהם ולחזר אחריהם באמצעות חשיפת הפצעים שנפצע בזמן המלחמה. מכיוון שקוריולנוס הוא אדם גאה, ואפילו מתנשא, הוא ממאן להתחנן לפני האזרחים. כאשר אזרחי העיר, המוסתים בידי הטריבונים, מסרבים לתמוך בו, זעמו מתפרץ וגורם למהומה המסתיימת בגירושו מן העיר. הגיבור הגולה חובר לאויבו המושבע, טולוס אופידיוס, והשניים יוצאים למסע נקמה ברומא. הם צרים על העיר וקוריולנוס מסרב לשמוע לשליחי הסנט המנסים לפייסו. רק לאחר בואם של אימו, אשתו ובנו הוא מסכים לכרות ברית שלום בינו כנציג הוולסקים, ובין הרומאים. אופידיוס נופל שולל להסתה של אחד מאנשיו העוין את קוריולנוס והם הורגים אותו כאשר הוא שב מטקס כריתת ברית השלום.

קוריולנוס נחשב למחזה סתום במקצת. מחבר הספר “שייקספיר”, הרולד בלום, חושב, לדוגמה, שגיבור המחזה אינו עמוק כמו המלט; הטרגיות שלו אינה נובעת דווקא מפגם באופי אלא אולי ממעלה מיותרת: דבקות באמת – בעיקר באמת שלו – וחוסר נכונות להתפשר. הוא חסר מודעות עצמית ואפשר לתארו באופן סטריאוטיפי; מצד אחד כ”מרס אל המלחמה” ומצד שני כילד הנמצא בסימביוזה עמוקה עם אימו.

למרות הביקורת של בלום מי שצופה בסרט המרשים שביים רייף פיינס (המשחק גם את תפקידו של קוריולנוס) חש כי הוא עומד מול מחזה מחשמל המציג באופן אינטנסיבי תמות רלבנטיות ועל זמניות.

לפנינו מחזה מהמאה ה־17 באנגליה המציג סיטואציה פוליטית וחברתית מרומא הרפובליקנית על רקע של רומא בת זמננו עם טנקים ושריוניות ומרקעי טלוויזיה. לכאורה מחזה אבסורד, ואף על פי כן הכול “דופק”; הפוליטיקאים אותם פוליטיקאים, הסנאט אותו סנאט, ההמון אותו המון. הסיבה לכך שאנו עומדים קצרי נשימה נוכח המחזה היא שהוא עוסק בנושאים מובנים לנו לחלוטין, הפועלים על חיינו, הן הציבוריים והן הפרטיים. העליונות של שייקספיר באה לידי ביטוי בכך שהדמויות “מביסות” אותנו. הן כל כך “עגולות”, כל כך מלאות, כל כך לא סטריאוטיפיות עד כי אין אנו יכולים “לשפוט” אותן ולבטל אותן באמצעות שפיטה זו.

מנייה ספוראדית של הדילמות שהמחזה עוסק בהן תמחיש עד כמה הוא רלבנטי. מדובר בנושאים כמו: ממשל נגד אזרחים או נבחרים נגד בוחרים; שליטה כמנוגדת לאנרכייה מול נדיבות כמנוגדת להתעמרות; אליטיזם מול וולגאריות; אנושיות מול ברבריות.

Image result for coriolanus

הדילמה הראשונה היא מעמד השלטון מול העם ברפובליקה; האם השלטון מבטא את רצון העם ולכן העם ריבון או שמא תפקידו של השלטון הוא לקבוע את גורלו של העם. ה־test case לשאלה זו נמצא כבר בסצנה הראשונה המציגה את ההמונים הרעבים מול אסמי החיטה החסומים בפקודתו של קוריולנוס. הפלבאים מסתערים על האסמים אך נדחקים בידי החיילים הסרים לפקודותיו של קוריולנוס שמתייחס להמון בבוז, בעליונות ובהתנשאות. שני צירי הדילמה הם: האם תפקיד השלטון הוא למנוע אנרכייה בכל מחיר? או לחלופין – האם רשאי ההמון לפרוץ אל המחסנים משום שמניעת מזון מאזרחים רעבים היא בגדר התעמרות של השלטון בעם? האם המראה הלא אסתטי של המונים מורעבים שלבושים רע ומתגודדים ברחובות יכול לאשר לנו בוודאות שההמון נחות במעמדו מהאליטות השליטות, שנראות טוב ושמחות בחלקן? כל האלמנטים שמנינו למעלה: ממשל=שליטה=אליטיזם לעומת אזרחים=אנרכיה=וולגאריות מופיעים כבר בתחילת המחזה וילוו אותנו לכל אורכו.

שייקספיר אינו נותן תשובה לשאלות שהצגנו למעלה. אנו מקבלים שני נרטיבים שכל אחד מהם משכנע באותה מידה בדיוק. כך מופרה המחזה בתחושה של המורכבות האינהרנטית של המציאות שאין בה שחור או לבן, צודק לחלוטין לעומת נפשע לחלוטין. רק בנושא אחד קיימת מוחלטות – וזהו היחס המיוחד של הקרבה הקמאית שבין אם ובן או הורה וילדיו.

למרות ששני צידי הדילמות מציירים, כביכול, את המציאות של ממשל=שליטה=אליטיזם לעומת אזרחים=אנרכיה=וולגאריות כשני מקבילים שאינם נפגשים, הרי שאנושיות מול ברבריות אינה אחד מהמרכיבים בשני הצירים הללו. הדילמה האחרונה הזאת מבלבלת את היוצרות והיא שתכונן בסופו של המחזה פתרון אחר, ולא בינארי, למצב האנושי. אנושיות אינה תכונה ייחודית – לא לשליטים ולא לאזרחים – בדיוק כשם שברבריות אינה דווקא תכונה של האויב. כבר בסצנת המלחמה בוולסקים, שקוריולנוס חוזר ממנה כמושיעה של רומי, אין לדעת מי מהם הוא אנושי. דבר אחד כן ברור: שני הצדדים הנלחמים, הן הרומאים והן האויב, מוצגים במהלך הקרב כברברים; המלחמה, שנחשבת ברומא ובביתו של קוריולנוס כהגשמה האנושית העילאית ביותר, מוצגת במחזה כאקט של ברבריזם. גם בקונפליקט בין ההמון הרעב ללחם שעט על האסמים הנעולים בידי השלטון אין אנו יודעים מי אנושי ומי לא, מי צודק ומי אינו צודק. האם אפשר בכלל לבחור בין ההמונים האלימים לבין החיילים האימתניים בפיקודו של קוריולנוס הגא? האם הממשל צודק בחששו, כפי שהזכרנו, מאנרכייה, או שמא העם, שפועל באינסטינקט של שרידה, הוא הצודק מבחינה מהותית?

קוריולנוס מבטא את הקו הקיצוני ביותר של אצולה שלטונית: כחיל הוא “מכונת מלחמה” על אנושית, שגם בשדה הקרב פועל כזאב בודד מול עיר שלמה – ושורד. הוא נתפש בעיני עצמו כמי שמגשים את הייעוד הנאצל ביותר של המעמד השליט: הגנה על רומי. בכך הוא גם מגשים את החינוך שספג עוד מינקות מאימו, המכונה בסוף המחזה “ליבה של רומי”. הייחודיות שלו בקרב הופכת אותו גם בעיני אחרים – אך בעיקר בעיני עצמו – כאדם עליון שאינו תלוי כהוא זה באחרים. הוא לעולם לא יתרפס או יתחנן לפני הפלבאים במטרה לקבל את הסכמתם לבחירתו לכהונת הקונסול משום שהוא נעלה מהם בכוחו ובדבקות העילאית שלו באמת. זהו הצד שהרולד בלום מכנה, כאמור, “מרס אל המלחמה”.

הילדותיות של קוריולנוס נעוצה בשקיפות שלו; כל אחד מהסובבים יודע מה מפעיל אותו, מה יגרה אותו לתגובה ומה יגרום לו לאבד שליטה. אפשר לקרוא אותו כספר הפתוח. גם אויביו וגם ידידיו מיטיבים לתמרן אותו. היכולת הזאת מעוררת את היצרים הסדיסטיים של הסובבים שיודעים בוודאות כי משהו כבר יקפיץ אותו. גם בקטע שבו מחליט העם הרומאי לגרש את קוריולנוס הוא בעצם השחקן העיקרי כלוּדר בארֶנָה (שייקספיר לעולם אינו מוותר על הצגה טובה בתוך המחזה העיקרי). וכך קורה שהאדם הנעלה הזה, הנאמן כל כך לאמת שלו עצמו, לתחושת ההצטיינות והעליונות, שהיא הערך העליון שלו כאדם, מוצא את עצמו מגורש מהעיר בידי ההמונים שהוא כה בז להם משום שהם נתפשים בעיניו כאנטיתזה מוחלטת שלו: הם נשלטים והוא השולט, הם העבדים והוא האדון. הנקודה הטרגית של הגיבור הזה היא העובדה שכגודל עליונותו ומודעותו לעצמו כעליון הוא מאבד שליטה על עצמו. מצד שני, גם ההמונים – שכל פוליטיקאי מושחת מסוגל להתעות ולהטות לכיוונו – אינם מצטיירים כפלקטים אלא כאנשים חושבים – כאזרחים. הם ייתנו לקוריולנוס את תמיכתם אם יבקש זאת מהם בכבוד. הם אומרים לו: אנחנו מעריכים אותך אך עליך להעריך אותנו ולבקש “יפה”. כאשר הוא מתייחס אליהם כבני אדם הם מגיבים כבני אדם.

קוריולנוס מגורש מהעיר ובתגובה עונה בנאומו “אני מגרש אתכם”. ושוב, ברוב גאוניותו יוצר בנו שייקספיר תחושה בלתי נוחה משום שאי אפשר להחליט אם מדובר כאן בפתטיות ילדותית גרידא או בעליונות מוסרית שאכן מאפשרת את הסיטואציה שבה גבר מגרש מעליו, כביכול, מעצמה שלמה. דו המשמעות האינהרנטי של הסיטואציה היא היא גדלותה המפעימה ביותר. אכן, כמי שמטרים את “מיכאל קולהאז” של היינריך פון קלייסט, מקבל קוריולנוס את הפגיעה בכבודו כפגיעה במוחלט שתמצא את פתרונה רק במסע נקמה שסופו שליטה מלאה בעיר רומי.

יותר מכל אדם אחר מכירה אותו אימא שלו. וכאן מעניק לנו שייקספיר את אחד התיאורים המדהימים ביותר של “המצב האימהי”.  ויליומינה גידלה את קוריולנוס כמו כל אם אחרת – במטרה שיביא לה נחת וגאווה. ואכן, כבר בסצנה הראשונה של השיחה בינה לבין כלתה החוששת לגורל בעלה אנו רואים עד כמה גאה ומאושרת היא: כל קרב שהוא יוצא אליו או פציעה שהוא נפצע בשדה הקרב כחיל רומאי הם הישג ישיר שלה. מספר הפציעות והניצחונות נמנה בקפידה, וגולת הכותרת תהיה אם ימות בקרב על הגנת המולדת. הבימוי המצוין של הסרט חושף סצנה אינטימית להפליא שבה האם חובשת את פצעי בנה, העירום למחצה, בעוד הכלה מודרת מהאינטימיות הזאת דווקא משום שאינה שותפה להתלהבות האין־סופית של האם ממעלליו. קוריולנוס הוא הבן המסור שעונה לחלוטין על מאוויי אימו. עד לרגע שבו הוא יוצא נגד רומא ונגד עצמו ובשרו: אימו, אשתו ובנו הקטן. כאן הופך האדם ל”דרקון”, (כפי שמכנה אותו ידידו מגנסיו אגריפא) “עינו האדומה” תובעת נקם, והוא עיוור וחרש לתחנוני רעיו, שליחיה של העיר הנצורה.

בסצנה האחרונה יוצאת האם לבקש על נפשה ועל רומי הנצורה. האם תיאלץ ללעוג לעצמה על שקרקרה סביבו כתרנגולת וטיפחה את יכולותיו רק כדי שיאבד לה לבסוף כאדם? האם תיאלץ לעמוד מול האמת המרה כי השלתה את עצמה ביחס לבנה? אין הוא כליל המעלות כפי שתמיד הניחה אלא אדם “לא נדיב…”

זהו אחד השיאים של המחזה שבו מצליחה האם להפיח אנושיות בליבה של האבן הזאת שהוא בנה. אך כיצד היא עושה זאת? בדרך כלל נדמה שקשה לאימהות להשיג היענות מילדיהן יותר משהיה קשה למשה רבנו להוציא מים מהסלע. התשובה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי בהקשר של המחזה הזה היא היכולת והאמונה בכוחה של המילה, או ליתר דיוק, המילים. האמירה בצורה מרווחת ומפורטת, גם של דברים שלכאורה כל אדם אמור לקלוט אותם מבלי שיגידו לו. גם קוריולנוס של הסרט נותן צ’אנס לשיחה כאשר הוא מתיישב בפומבי, לעיני חבריו לנשק (עוד הצגה בתוך הצגה) ומניח לאימו תחילה לבקש ואחר כך גם להתחנן לפניו. היא, כלתה ונכדה מתחננים על חייהם מול הבן, הבעל והאב שהפך ל”דרקון”. ההיפוך המוסרי הקוסמי הזה מעורר את קוריולנוס לתשובה “השמיים נפתחו והאלים מביטים ארצה; את פיהם ימלאו צחוק למחזה המשונה הלז, הוי אימי, אימי, אויה!” קוריולנוס מבין כי בנקודה אחת אין נרטיב, גם לא הנרטיב שלו. בנקודה שבה משתנים סדרי הטבע ועל האם לבקש תחנונים על חייה מבנה יש אמת אחת מוחלטת. גם אורפיאוס עצמו, שצופה במחזה הזה, מודה בכך שיש רע מוחלט וטוב מוחלט ואומר: “הדבר נגע בליבי.”

קורליאנוס נמנע מהקרב המכריע וכורת ברית שלום עם רומי.

המחזה מסתיים בחזרה ל”יום קטנות”. לאחר הרגע שבו מתבהרת המציאות ואנו יודעים סוף כל סוף מה רע ומה טוב, חוזרים החיים למסלולם הרגיל. העולם מתערפל וניתן לפרשנויות שונות: אורפיאוס חוזר לחשדותיו ולעוינותו. האם נתפסת שוב כמתמרנת את בנה באמצעות כמה דמעות. על רגע אחד ויחיד זה של התבגרות שלאחריו אנו רואים אותו בפעם אחת ויחידה מאושר באמת, על הרגע הזה שבו הוסר התבלול מעינינו, וידענו חסד ואמת, טוב רע – ישלם קורליאנוס בחייו.

ראו גם:

קוריולאנוס בויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × חמש =