אורנה מונדשיין היא בעלת תואר שלישי בספרות, ופרסמה בעבר ב’אימגו’ ו’בעיתון77′

סקירה על ‘מיכאלה’ מאת מירה מגן, כנרת זמורה ביתן, 2018

מאת אורנה מונדשיין

תקציר הספר

אלכוהוליסטית חסרת כול מובלת בידי שוטרים באישון לילה אל סף ביתה של אחותה, אישה שלמראית עין יש לה הכול. האחות האמידה והמוצלחת משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרהּ, בתנאי שתיגמל מאלכוהול. בהמשך מצטרפת אל הסוררת אימן של השתיים, ששהתה שנים בבית חולים לחולי נפש בעקבות רומן סוער שניהלה עם אלוהים.
שתי האחיות עוברות כברת דרך משמעותית במהלך הרומן. הפסאדה של האחות המוצלחת נסדקת, ועולמה הבורגני – המושלם לכאורה – כמעט מתמוטט עליה. ואילו האחות הסוררת, שהתהדרה באדישות קרה כלפי כל הסובב אותה, נכפית להתמודדות רגשית עם גבר, עם אימהּ ועם הילדים של אחותה, מה שמערער את עמדת התצפיתנית הניטרלית שאימצה לעצמה.
גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש.
יגאל שוורץ

הרומן ‘מיכאלה’ מסתיים במילים: “עוד הכול פתוח…” (עמ’ 318) ומותירות את הקורא עם תחושת אופטימיות בנוגע לגורלן ולמעשיהן של הדמויות, ובראשן המספרת, רונה. הרומן מציג את קורותיה של משפחת להב: ערן ומיכאלה, ילדיהם, אחותה של מיכאלה, רונה, ואימן סמדר. מלבדם, הוא מספר גם על גברים ונשים הבאים בקשר עם בני המשפחה המורחבת, משפיעים על הדינאמיקה ומושפעים ממנה – דינאמיקה שכלליה אינם צפויים ופעמים אינם ברורים. העלילה מתרחשת כאן ועכשיו, דהיינו, בתל-אביב, בימינו אלה, עם מעט אזכורים למקומות ולזמנים אחרים המעבים את האינפורמציה על הנפשות הפועלות.

העלילה מתפתחת לאט ונראה כי רונה, המספרת, עושה מאמצי על להוכיח כי כולם חיים חיי שגרה – בין אם היא טובה ובין אם לא – אבל זו שגרה שהסתגלו אליה ומתנהלים לאורה. מיכאלה וערן, זוג פסיכולוגים, חיים בעושר ובאושר, אנשים נאים, מתורבתים, משכילים, הורים לארבעה ילדים, גרים בבית נאה עם כלים נאים. חייהם מתנהלים על פי כללים ברורים וחד משמעיים. רונה, אחותה של מיכאלה, היא אלכוהוליסטית בגמילה הגרה במבנה צדדי המחובר לביתם של בני הזוג, וכדי לסייע לה בתהליך הגמילה הם שכרו עבורה חנות קטנטנה באלנבי שבה היא מוכרת עיתונים, סיגריות ומגוון חטיפים. האם מאושפזת במוסד לחולי נפש אך מצבה מתייצב והיא משוחררת לבית בתה מיכאלה וחולקת חדר עם הבת רונה. לכאורה, התנהלות זו מתאימה לכולם, כולם מצייתים לחוקים שמיכאלה קבעה ונראה כי הכלל התופס הוא: “כול עוד הכול במקומו המדויק, החיים ניתנים לחיזוי ושליטה” (עמ’ 24).

המרחב הביתי והיחידה הצמודה אליה, שאותה רונה מכנה הוסטל, אמורים לספק הגנה וביטחון – הן מן המרחב החיצוני העירוני והן מן המרחבים הפנימיים המעורערים של האם והבת. האם והבת מעורערות בנפשן ובגופן עקב אירועים טראומטיים מן העבר. את האם עזב בעל אהוב כאשר היא התקרבה אל הדת באופן אובססיבי, שערער את המסגרת המשפחתית, עד למצב שבו שתי הילדות הקטנות רונה ומיכאלה הוצאו מרשות האם וגודלו בידי הדודה חדווה, אחותו של אביהן. רונה, שהייתה מרדנית ולא ממשמעת, הועברה לפנימייה ובעיניה זו הסיבה להידרדרותה ולהפיכתה לאלכוהוליסטית. מיכאלה הממושמעת, היפה והחכמה הלכה בדרך אחרת והפכה לאישה מצליחה ומשכילה. בזמן שהייתה במוסד הסגור שואלת האם את הבת: “למה זרק אותי לכאן?” (עמ’ 13) והבת עונה: “הרופאים החליטו לאשפז אותך […] היית על הקאנטים […] דפקת את הראש בקיר […]” (שם). ברקע דמותו של האב, שידוע כי נסע לאמריקה וכנראה נשא אישה.

רונה, המספרת, היא דמות מפוכחת, אך לא לחלוטין. היא מבינה את מצבה, היא יודעת שהיא נתונה יום־ יום שעה־שעה בסיטואציה שבה היא עלולה לחזור ולהידרדר לשתייה. על כן היא בונה סביב עצמה חומה, מנטרלת רגשות, מרבה להסתגר, ממעטת ביצירת קשרים, ונמנעת כמעט לחלוטין מהתנהלות על פי חוקים חברתיים מקובלים. אפשר לומר שבמידה מסוימת היא אישיות סכיזואידית, האדישה לכל המתחולל סביבה הן במרחב המשפחתי והן במרחב הציבורי שבו היא שוהה כמה שעות ביממה. היא אכן עונה על כמה מן הקריטריונים המגדירים הפרעה אישיותית זו אולם המספרת המובלעת יוצרת דרכה דינאמיקה מעניינת; בזמן שאחרים שוקעים לתהומות של ייאוש והרס עצמי, היא, רונה, אוספת כוחות ומגלה בעצמה תכונות ויכולות שדרכן גדלים סיכוייה לבנות חיים חדשים מלאי תוכן ואהבה טובה.

את אישיותה של רונה אפשר להבין דרך שני פסוקים: ראשון, הפסוק “הבל הבלים הכול הבל” (קהלת, פרק א’, ב’) שהיא קעקע על הצד הפנימי של האמה, ושני, הפסוק “אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר”. (תהילים קכ”ז, א’). הפסוק הראשון מדבר על חוסר המשמעות בחיים, וזו הייתה תפיסת עולמה שדרדרה אותה לאלכוהוליזם, והפסוק השני המציג תפיסת עולם מורכבת יותר, שרונה מאמצת בהמשך העלילה. ראשית, אלוהים שומר והשומרים משתפים עימו פעולה, דהיינו, מקור המעשים הוא אלוהים, והאדם חייב לקחת אחריות ולנהל חייו בעצמו ובכך הוא “עוזר” לאלוהים. רונה, הרואה לנגד עיניה את הקריסה ואת ההתמוטטות של חיי אלו הסובבים אותה מתחילה להבין מהי אחריות אישית. לא ‘שב ואל תעשה’ אלא יציאה מן האדישות וההסתגרות ונכונות לגילוי אמפתיה. רונה עדיין בתחילת הדרך ועדיין אינה מפנימה את המשמעות הרחבה של קשרי משפחה וקשרים עם הסובבים אותה, אולם הרומן רומז כי היא בכיוון הנכון.

רונה מאמינה שהיא אינה קנאית ומסתפקת במעט שיש לה, אולם מעשיה מראים כי היא אינה נרתעת מיצירת קשר עם גבר נשוי בידיעה כי מעשיה ימוטטו את נישואין, למרות העובדה שהוא ואשתו באים לטיפול פסיכולוגי אצל אחותה. על מערכת היחסים הזו עם דניאל, בעל חנות ספרים היא אומרת: “לא שגיתי בשום אשליה, ידעתי שאני לא אישה מסוימת שפגש ונמשך אליה וחשק דווקא בה, שאני לכל היותר מודל גנרי של לילית יצרית ופרועה, נטולת מצפון ומורא” (עמ’ 143). רונה אוהבת את תפקידה כלילית יצרית ופרועה כהמשך להגדרתה בילדותה בפי דודה חדווה: “הגדולה בסדר גמור, הקטנה? חסרת מנוחה, לא יושבת רגע בלי לדפוק בנעליים, זה משגע את השכל […]” (עמ’ 6). האם “הגדולה בסדר”? אכן, הרומן מציג בפני הקורא כמה שאלות נוקבות באשר לסיטואציה הבנאלית ביותר: האם מה שהאדם רואה או מבין הוא אכן האמת?

מיכאלה, “הגדולה שהיא בסדר”, עושה הכול כדי להיות בסדר בעיני כולם. מגן עסקה בסוגיה זו בכמה מיצירותיה, והציבה את דמויותיה בסיטואציות דו־משמעותיות ואניגמטיות הניצבות למול עצמן ולמול העולם. עמיה, גיבורת הספר ‘וודקה ולחם’, משנה את חייה מן הקצה אל הקצה: היא ובעלה עוזבים בית נוח ומשרות מכובדות ומתוך דחף הנראה חסר היגיון לחלוטין, משנים את חייהם. גם נאווה, גיבורת הספר ‘אחותו של הנגר’, עוברת טלטלה קשה בחייה ובעקבות טרגדיה נוראה היא מסתגרת בבית אבות ומעתיקה אליו את מגוריה, אולם ככול שהניסיון לצמצם את מגעה עם העולם מתחזק, כך באופן פרדוקסלי העולם החיצוני נכנס לחייה. כך קורה בחייהן של שתי האחיות, כל אחת מסתגרת באופן אחר, ושבירת ההסגר שהן כופות על עצמן נעשית בדרך אחרת. רונה מגדירה את מיכאלה באומרה: “היא נראית בת אצילים מהמאה של נָטָשָה ואנה קרנינה […]” (עמ’ 8), ולאורך היצירה רונה מכנה אותה כמה פעמים “אחותי המושלמת”. לאחר המטמורפוזה הקיצונית והמפתיעה שלה, מנסה ערן להגדיר זאת כגֵן פגום העובר במשפחה ואומר: “אצל שלושתכן זה הרה אסון. אצל אימא שלך זה אלוהים, אצלך זה הבקבוק ואצלה זו הגיבורה הטרגית, כמיהה חולנית לדרמה של הסופר מודל אנה קרנינה” (עמ’ 279), וההשוואה הזו מדברת בעד עצמה. מיכאלה התאהבה ביָקי, ומתברר שהוא אחיו של דניאל, הרתה לו ומוכנה לגזוז את שערותיה היפות, שהיו סימן ההיכר שלה, ולהעמיד פנים שהיא חולת סרטן ועומדת לעבור ניתוח בראשה, כדי להסתיר את העובדה שהיא עומדת לעבור הפלה.

מיכאלה, היועצת לזוגות במשבר לשקם את חיי הנישואין שלהם, מיכאלה היפה, הנאה והמשכילה, מיכאלה האם המופתית והרעיה לדוגמה, מיכאלה המוכנה להושיט יד ולעזור בשיקומן של רונה האלכוהוליסטית והאם חולת הנפש, זו מיכאלה שההתמוטטות שלה קולוסאלית. רונה נשאבת שלא מרצונה אל הריק שנותר לאחר שמיכאלה עוזבת את הבית ומנסה לתפקד כמיטב הבנתה והאינטואיציה שלה. היא, ששמרה מרחק מילדיה הקטנים של מיכאלה, מתקרבת אליהם: “מה שכן העסיק אותי וטרד את שלוותי המוגבלת היה הילדים שהולכים אחרי כמו צל והופכים אותי לאומנת לכול דבר, מרי פופינס לעניים […]” (עמ’ 281). ובאחד הערבים, כשאליקו מתקשה להירדם, רונה מלווה אותו לחדרו, נוגעת בידו הקטנה ובפעם הראשונה מרגישה: “אצבעותיו היו חמימות, רכות, מתמסרות. החזקתי אותן מקופלות בתוך כפי כאילו אני מחזיקה רגלי ציפור דקות” (עמ’ 292).

הדמות הנשית השלישית היא האם, סמדר, בעברה מורה לגיאוגרפיה, שאיבדה את יציבותה הנפשית לאחר שבעלה נטש אותה עקב התקרבותה לדת. בהווה הסיפורי אנו פוגשים אותה במוסד לחולי נפש, אך באופן כמעט נסי, היא מתאוששת ומשוחררת לביתה של מיכאלה. האם ממלאת שני תפקידים במארג העלילה: כדברי ערן, בעלה של מיכאלה, כפי שצוטטו לעיל היא דוגמה לתוצאותיה של אובססיה כפייתית, ובאופן מנוגד לכך היא דוגמה לשיקום מאותה אובססיה ובחירה בחיים נורמטיביים, באופן יחסי. היא לא הפסיקה לאהוב את בעלה שנטש אותה ויחד עם זאת ידעה בשלב כלשהו למתן ולהרפות מן הכפייתיות שגרמה לנטישה זו, כלומר, מיתנה את הדתיות המופרזת, שאפיינה אותה. פועל יוצא מכך בא לידי ביטוי תפקידה השני והוא השיבה לחיים וההתפשרות. היא מוצאת עבודה במספרה, נהנית מכל רגע ורואה ברכה בכל יום שבו היא מתפקדת כפרט יעיל בחברה. אולי זו שמחת עניים, אולי זו התפקחות לטווח קצר, שינוי זמני שאחריו תבוא הנפילה. אין זה משנה מכיוון שבשלב זה, שבו שתי בנותיה נאבקות לא להיסחף בזרם העכור של ההתמכרות לשתייה וההרס העצמי, היא מעין נקודת אור של תקווה המראה כי אפשר גם לקום מן ההריסות.

שני מוטיבים מרכזיים מאפיינים את הדמויות; מוטיב השיער ומוטיב הנעליים. שני קצוות של הגוף שעליהם מקפידים מיטב הסטייליסטים וחוזרים ומדגישים את תפקידם בייצוגו של האדם בעולם. שערותיה ותסרוקתה של מיכאלה מוקפדים בשלב שבו היא מציגה כלפי העולם יציבות נפשית וחיים שלמים ומושלמים. לאחר עזיבת הבית וההידרדרות היא גוזזת שערותיה. לרונה שיער סבוך, לא מטופל ופרוע, כמוה, ולסמדר, האם, מטפחות וכיסויי ראש בשלב האדיקות הדתית, ובשלב שבו היא מרפה מעט מתגלות שערות שיבה דלילות. למרבה האירוניה היא מתקבלת לעבוד במספרה ולדאוג לטיפוח תסרוקתן של הקשישות מן הבית המוגן שמול למספרה. לרונה זוג אחד של סניקרס מרופטים וכך גם לאם, ולה גם זוג נעלי בית. רונה מקווה לרכוש זוג חדש אם תמצא הכנסה נוספת, תקווה שלא התממשה. באחד הלילות נעליה נרטבות לחלוטין ולמוחרת היא שואלת מאימהּ את נעליה, וזו נאלצת ללכת למספרה בנעלי בית. מיכאלה, הנותנת לאימה ולאחותה קורת גג ועזרה במחייה ובגדיה שלה משובחים, אינה נותנת דעתה לעליבות הופעתן החיצונית, ובתחום זה אינה מגלה כל דאגה. כילדה, רונה עשתה רושם רע על דודתה בגלל הדפיקות בנעליה, ובבואה לבקר את אימה במוסד הביעה את חוסר שביעות רצונה בסיטואציה מסוימת ברקיעת רגליים: “הנעל שלי הרימה אבק על נעלי הספורט הלבנות של האח, הוא מחה נעל מאובקת בשוקי המכנס […]” (עמ’ 14). באחד מפגישותיה עם דניאל היא מתכופפת ומוחה כתם לבן שדבק בנעליו. לדניאל המשתאה היא אומרת: “זה הקטע שלי, לעשות מה שבראש שלי” (עמ’ 257).

מוטיב מרכזי בעלילה הוא מוטיב הציפור. האם המצפה שבעלה הנוטש יחזור וליתר דיוק בטוחה שהוא יחזור, רואה בציפור הבאה לנקר פירורים גלגול של בעלה החי הבא לבשר על שובו. “אנקור זעיר ניתר קרוב לרגליים של אימא […] זה לא סתם שהציפור הזאת מקרקרת סביבי, אמרה, שום דבר בעולם לא קורה סתם […] הציפור הזאת קשורה אליו, היא שליחה שלו[…]” (עמ’ 66). רונה עצמה היא מעין ציפור החיה בצל עצים, היא מרבה להסתתר בערסל המחובר לעצי הפיקוס ומשם, רואה ולא נראית, היא מתצפתת על העולם. היא רואה עצמה כציפור דרור ללא כל מחויבות אולם בזאת היא טועה. בנבכי נפשה כן מקננת תחושה של מחויבות וזו מונעת ממנה לחזור אל הבקבוק. בניסיונה להתקרב אל דניאל היא הולכת לטיפול קוסמטי אל אשתו ששמה יונתה, וכאשר נדמה לי כי דניאל אינו מעוניין לפתח עימה יחסי קרבה מכל דרגה שהיא היא אומרת על עצמה: “קצוצת כנפיים הגעתי לפיצוצקייה שלי […]” (עמ’ 92). האם ממשיכה לטפח את קשריה עם הציפורים, ליתר דיוק בעיניה זו אותה ציפור הבאה יום־יום לנקר שאריות של פירורים, שיגעון שאינו מזיק, ורונה אף משתפת פעולה ושואלת אותה מדי פעם אם הציפור ביקרה אותה היום.

העלילה מסופרת מפי רונה, אישה צעירה בת שלושים־וחמש, המנסה לבנות את חייה ללא רגש, ללא קשר אנושי וללא מחויבות. אולם הגורל רצה אחרת, והיא עדה להתרחשויות ונקודות מפנה בחיי הסובבים אותה ולמדה בדרך זו על החיים. היא רואה כי בניגוד לקהלת שאמר כי כל מעוות לא יתקון, יש תיקון – אולי לא תיקון שלם, לא אידאלי, אך כדברי האם: “אסור להתייאש מהרחמים, קצת סבלנות ואמונה והדברים מסתדרים אחד אחד […]” (עמ’ 316). כמשק כנפי פרפר היכול לגרום לסערה גדולה כך השפיע על רונה אליקו, שבא אל הערסל שהיא שכבה בו. היא עזרה לו לטפס לערסל והוא נגע בידה: “[…] הזחיל את כפו הדקה אל כפי. חומו פעפע לתוך היד הקרירה שלי, נמשך אל האמה, טיפס אל הזרוע, וממנה התפשט אל הכתף והלב […] אמרתי לאדון כול המעשים, אם ההתרחשות מרחישת הלב הפעוטה הזו היא עבודה שלך, קבל פידבק ביניים חיובי” (עמ’ 317). לא מפתיע כי לאחר זאת העלילה מסתיימת במילים: “עוד הכול פתוח…” (עמ’ 318).

מייל של אורנה מונדשיין: orna.mundschine@gmail.com


על מירה מגן ראו עוד:

מירה מגן בלקסיקון הסופרים

מירה מגן בויקיפדיה

מירה מגן

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + שש עשרה =