מה לקיפלינג ולגזענות? תשובה לעלית קרפ מאת צור ארליך

המשורר והמתרגם צור ארליך עונה למבקרת עלית קרפ שכתבה רשימה תמוהה על פרס נובל לספרות, על פוליטיקה ספרותית ועל רודיארד קיפלינג

רודיארד קיפלינג (1865–1936), שבארצנו מוכר כנראה במיוחד בזכות 'ספר הג'ונגל' שלו, הוא עד היום המשורר הפופולרי ביותר באנגליה. בשנים האחרונות אני מתרגם משירתו, ומפרסם תרגומים אלה בטפטופים, מתוך כוונה להגיע לידי ספר שלם של מבחר שירי קיפלינג בעברית. שמו של קיפלינג יצא לשמצה בשל התמיכה הרעיונית והאסתטית שיצירתו מספקת למפעל הקולוניאלי הבריטי, ובשל תפיסה לאומית מאוד המתוארת, במושגי זמננו, כגזענית ולעיתים גם כאנטישמית.

עלית קרפ. צילם גל חרמוני

דוגמה עדכנית לכך אפשר למצוא במאמרה של מבקרת הספרות עלית קרפ ב'הארץ' מן השבוע הנוכחי, הגיע הזמן לבטל את פרס נובל לספרות. קרפ טוענת שוועדת הפרס כלואה בנקודת המבט הרווחת של תקופתה, ובמקום לבשר על תופעות חדשות מזדנבת אחר דעת הקהל. לטענתה, אחת הדוגמאות לכך היא מקרהו של קיפלינג, חתן הפרס לשנת 1907 וראשון הזוכים האנגלים בו. היא מזכירה כי הוא "תיאר את בני העמים הלא לבנים כחצי שדים חצי ילדים, והוא מייצג עד היום בכתיבתו את הזווית האימפריאליסטית. אין עוררין על כך שהוא סופר נפלא, אבל דבריו טבלו בגזענות, כזאת שהייתה מביאה אותו בימינו לעמוד הקלון ולא לפרס הנובל לספרות".

קרפ אינה חוטאת לאמת. בייחוד בהתחשב במילים "שהייתה מביאה אותו בימינו", ובדבריה המפורשים בהמשך על כך שהשקפותיו של קיפלינג אופייניות לזמנו. אלא שהיחסיות הזו נעלמת מעיני רבים, הנופלים לאנכרוניזם ופוסלים את קיפלינג בשל שימוש באמות מידה של זמננו. רבים אף יותר אינם מודעים למורכבות התפיסה של קיפלינג; משורר האימפריאליזם הבריטי היה גם מבקרו. נושא "משא האדם הלבן" ראה במשא הזה בעיקר נטל וחובה כלפי האדם שאינו לבן. נביא הקולוניאליזם הוויקטוריאני כתב שירים נלהבים בשבחם של עמי אסיה, אפריקה ואמריקה ושימש סנגורם של ה"פראים". הסטריאוטיפים האנטישמיים שאחז בהם היו שרוגים בהערצה כלפי היהודים.

כיאה למקרהו של משורר בכיר מאוד בתרבות גדולה כמו זו דוברת־האנגלית, ספרים ומאמרים רבים הוקדשו להבנת קיפלינג, והוא ראוי לסקירה מקיפה שתתייחס לכל כתביו, ובכלל זה לרומאנים שלו. כאן אסתפק בהדגמות מתוך כמה משיריו שהספקתי לתרגם ולפרסם, ובדברי רקע שפרסמתי לצידם. תרגומיי אלה הופיעו ברובם בכרכי כתב העת 'דחק', וחלקם באתר 'מידה' וב'יקום תרבות'.

*Image result for white man burden kipling

נתחיל בשיר המזוהה ביותר עם עניין זה, והמושמץ בכולם, השיר שקרפ ציטטה ממנו – 'משא האדם הלבן'. קיפלינג פרסם אותו בתחילת 1899, כאשר התגורר בארצות הברית. ההקשר ההיסטורי: ניצחון ארצות הברית על ספרד במלחמה, ונפילת איי הפיליפינים לידי ארצות הברית. קיפלינג ביקש בשיר זה להזכיר לאמריקנים שעם הניצחון באה גם אחריות. הפיכתה של ארצות הברית ממדינה בהיוולדות, המתרפאת מפצעי מלחמת האזרחים, לאימפריה בעלת מאחזים מעבר לים, היא – לדברי קיפלינג, בבית האחרון בשיר – אירוע של התבגרות. של הצטרפות למועדון האומות ה"מבוגרות". וההתבגרות מחייבת.

הינה הוא. הנוסח העברי, כאן ובכל יתר השירים – שלי. תבנית המשקל והחריזה זהה פה לזו שבמקור האנגלי.

משא האדם הלבן

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם
אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ
וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:
לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.
נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –
אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ
וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –
אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.
שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ
אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:
"זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,
אֶת הָאֲבַטִּיחִים…"

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.
אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ
בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.

בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ
עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה
אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ
גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

האומנם זהו שיר גזעני? לאו דווקא. ודאי לא אם נקלף ממנו את ההכללות המיותרות, וננטרל את הביטוי "האדם הלבן" ודומיו מן המטען שהדביקו בו מעשים ומדיניויות שלקיפלינג אין קשר אליהם, כגון העבדות בארצות הברית או האפרטהייד בדרום אפריקה, ונראה בו – כפי שקיפלינג התכוון, ובהתאם להקשר התקופתי – לא יותר ממטונימיה, מדימוי מוחשי לתרבות המערב. זהו שיר הרואה במערב שליח מסור שבכוחו לגאול עמים עניים ונחשלים הסובלים ממגפות, מרעב וממלחמות; לצייד אותם בכלים שפותחו במערב, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר. הדימוי השוזר את השיר הוא של משה רבנו המוציא את בני ישראל – הלא הם העמים הילידים – מעבדות לחירות. משה שלא מלכות קיבל, כי אם עבדות; עבדות לעם.

על המערב, אומר קיפלינג, מוטל משא, נטל, עול. ה"לובן" שלו, הישגיו הטכנולוגיים, הם מחויבות. עליו להשפיע מטובו על אחרים. בחינה הוגנת של הקולוניאליזם, בעיקר מהזן הבריטי, חייבת להביא בחשבון, לצד הניצוּל שאכן היה, גם את הברכה שהביא "האדם הלבן" לקצווי עולם, ואת המחיר ששילם על כך. "משא האדם הלבן" הוא קריאה למעצמות הקולוניאליות לפעול לרווחת העמים במושבותיהם, ולא לניצולם, גם אם הדבר לא ישתלם להן ולא ינעם להן. את הביטויים השליליים כלפי העמים יש אפילו שפירשו כאירוניה לעגנית של קיפלינג כלפי השיח הגזעני או המתנשא. לנוכח התמונה הרחבה של השיר, יש אולי מקום לפירוש זה.

משהו מתחושת המשא הזו אפשר למצוא בשיר מאוחר של קיפלינג, שהוא כתב בעקבות ביקורו בארץ ישראל המנדטורית. 'משא ירושלים' עוקב אחר תולדות הריב בין בני יצחק לבני ישמעאל על ארץ ישראל, מימי אברהם, דרך ימי הגדולה של עם ישראל בארצו וימי נרדפותו בגולה, עד לימיו של המשורר, כאשר

שָׁם בֶּן הָגָר גְּבוּלוֹ מַרְחִיב,
גַּזְלָן נוֹעָז כְּמִנִּי אָז.
עוֹדוֹ שׁוֹכֵן עַל פְּנֵי אָחִיו
הַמְנֻדֶּה מִירוּשָׁלַיִם.

-

וְגוֹי גָּדוֹל נוֹשֵׂא בָּעֹל:
לִסְפֹּג סָרָה מִבֶּן שָׂרָה
שֶׁאֶת נַפְשׁוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל
לָשׁוּב גֵּאֶה לִירוּשָׁלַיִם.

הגוי הגדול הוא האנגלי, הנושא את חוליו של הריב הממאיר בין העמים המקומיים, הגזלן בן־הגר והגולה בן־שרה.

חוויות נוספות מן ההקשר הקולוניאלי אפשר למצוא בשיר 'חוקר הארצות', שאכן רואה את הארצות החדשות המתגלות בידי בריטים כנחלתו של העם הזה, העתיד לפתחן לתועלתו, אך אינו עוסק בכיבוש אוכלוסיות ובניצולן; וכן בשירים הכואבים את כאבם של חיילים בריטים הנופלים למען כבוד המלכה ולא תמיד מקבלים את הכבוד הראוי, כגון 'סיפור אוריה' ו'הצבועים'.

Image result for ‫תפילת נעילה קיפלינג‬‎

ויש, עדיין בהקשר זה, 'תפילת נעילה' ידועה מאוד בתרבות הבריטית, שפרסמתי באתר זה והעורך אלי אשד הקדים לה דברי רקע. קיפלינג קורא בה לבני עמו, לבעלי האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם, להסתכל על מפעלם זה בצניעות, בידיעת־מקומם, וברוח אזהרותיו של משה רבנו בספר דברים לבני ישראל העומדים להשתקע בארץ. הינה השיר:

תפילת נעילה

אֲדוֹנֵי הַמֶּרְחָב וְהָאֹרֶךְ,
אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תָּמִיד,
הָרִבּוֹן שֶׁמֵּאֹרֶז עַד אֹרֶן
אֶת דִּגְלֵנוּ לִמְשׁוֹל הֶעֱמִיד –
אֵל צְבָאוֹת, חַסְדְּךָ אַל תִּקַּח,
פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח!

-
הַתְּרוּעוֹת וְהַשַּׁאַג יָסוּפוּ.
אַלּוּפִים יְשׁוּבוּן לֶעָפָר.
לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה כְּמוֹ סוּף – הוּא
יִנּוֹן, זִבְחֲךָ שֶׁמִּכְּבָר.
אֵל צְבָאוֹת, חַסְדְּךָ אַל תִּקַּח,
פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח!

-
הַצִּיִּים יִצְלְלוּ בִּקְצוֹת אֶרֶץ,
מִצְעָדֵנוּ הָרָם יַעֲצֹר;
אֶתְמוֹלֵנוּ אוֹמֵר הַתִּפְאֶרֶת –
שִׁלְשׁוֹמָן שֶׁל נִינְוֵה וְשֶׁל צוֹר!
זָכְרֵנוּ, שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, אִם כָּךְ,
פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח!

-
אִם נִשְׁכַּר מִתִּירוֹשׁ הַכֹּחַ
וְכַגַּס בַּגּוֹיִים אִם נִגְעֶה,
אִם נִשְׁקַע כְּעַם פֶּרֶא לִשְׁכֹּחַ
חֻקַּתְךָ, וּבְחֻצְפָּה נִגְאֶה –
אֵל צְבָאוֹת, חַסְדְּךָ אַל תִּקַּח,
פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח – פֶּן נִשְׁכַּח!

-
בַּעֲבוּר לֵב עָרֵל הַבּוֹטֵחַ
בִּקְנֵה הַבַּרְזֶל הָרָצוּץ,
בַּעֲבוּר בֶּן עָפָר הַשּׁוֹטֵחַ
תְּפִלּוֹתָיו אֶל אֵלִים בַּל יִרְצוּן,
בַּעֲבוּר רַהֲבֵנוּ הַדַּל עַל כִּידוֹן –
רַחֵם עַל עַמְּךָ, אֵל-אָדוֹן!

Image result for ‫הבלדה על מזרח ומערב קיפלינג‬‎

צניעות דומה ציפה קיפלינג מבני עמו שיפגינו גם כלפי שכניה הלא־לבנים של האימפריה. שירו העלילתי 'הבלדה על מזרח ומערב' מפורסם בשל מילים אחדות מתחילתו, "מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב", המצביעות כביכול על שוני מהותי, בלתי ניתן לגישור, בין עמי אירופה לעמי המזרח; אך כבר באותו בית, בית הפתיחה החוזר ונשנה גם כבית הסיום, הוא מסייג את האמירה הזאת עד מאוד:

הוֹ, מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְזֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב
עַד יָדוּן אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו.
אַךְ מִזְרָח וּמַעֲרָב, גְּבוּל וָגֶזַע וּגְזָר – כָּל אֵלֶּה כְּצִיץ נוֹבֵל
עֵת עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה שְׁנֵי גְּבָרִים גִּבּוֹרִים מִשְּׁתֵּי כַּנְפוֹת תֵּבֵל!

הינה כי כן, גבולות גיאוגרפיים וגבולות גזעיים ואפילו מה שנראה כגזר דין אלוהי – "כל אלה כציץ נובל" כאשר יורדים מהכלל אל הפרט, מהמופשט אל המוחשי, מההגדרה אל היחיד החי. השיר הארוך כולו מתאר את גבורתו ואצילותו של המנהיג השבטי כמאל, ואת הג'נטלמניות שלו כלפי אויביו הבריטים.

שלילה מוחלטת של רגש העליונות הלבן יש בשירו ההומוריסטי של קיפלינג 'אנחנו והם'. קיפלינג, הלועג להתנשאות המערבית, הוא כאן ממש מטרימהּ של הפוליטקלי־קורקטיות, אף כי בעלי הרגישויות של זמננו יתפלצו לנוכח התיאור ההיתולי של חיי הפראים (אל דאגה, גם האירופים זוכים לצליפות השנונות של שוט לשונו). תרגומי שומר על הרוח ועל התוכן של המקור, ועל לשונו הציורית אך הדיבורית־במפגיע, אך הוא מעט חופשי ויצירתי יותר. וזו ההזדמנות להודות ליהודה ויזן שהכיר לי את השיר הקיפלינגי הלא־מוכר הזה, כמו גם את 'משא ירושלים' ואחרים.

אנחנו והם

אַבָּא וְאִמָּא, אָחוֹת וְגַם אָח – נוּ,
כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים, גַּם אֲנִי כָּךְ נוֹאֵם,
שֶׁכָּל הַדּוֹמִים לָנוּ הֵם אֲנַחְנוּ,
וְכָל מִי שֶׁלֹּא – הוּא הֵם.
הֵם נִמְצָאִים אַחֲרֵי הָאוֹקְיָנוּס
אֲנַחְנוּ אַחֲרֵי הָרְחוֹב הַנּוֹהֵם,
אַךְ לֹא יֵאָמֵן: הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ
כִּסְתָם סוּג נוֹסָף שֶׁל הֵם!

-
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים חֲזִיר וְעֵגֶל
בְּסַכּוּ"ם עִם יָדִית מִקַּרְנֵי פָּרָה;
הֵם בּוֹלְעִים עֵשֶׂב בְּרֹטֶב אֵגֶל
וְחַיֵּיהֶם תְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה.
הֵם חַיִּים עַל אִילָן וְלָנִים בָּאָחוּ
וְזַחַל שָׂעִיר לְחִכָּם נוֹעֵם,
אַךְ שֹׁמּוּ שְׁחָקִים: הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ
כִּסְתָם גֹּעַל נֶפֶשׁ שֶׁל הֵם!

-
אֲנַחְנוּ הוֹרְגִים צִפּוֹרִים בְּקָלִיעַ,
הֵם מַכִּים אֲרָיוֹת בַּחֲנִית.
מַרְגִּישִׁים אֶצְלָם עִם כְּשֶׁהוֹלְכִים בְּלִי הַ-

אֲנַחְנוּ – בִּלְבוּשׁ מַחְנִיק.

אֶצְלָם חֲבֵרִים הֵם עַל תֶּקֶן הַגַּ'חְנוּן,

אֶצְלֵנוּ הֶחָבֵר הוּא שֶׁטּוֹעֵם;

וְאַחֲרֵי כָּל זֶה, הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ
וְאוֹמְרִים אֵיזֶה טֶמְבֶּלִים הֵם!

-
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים סְעוּדָה עַל קוֹדֶיהָ
מִתַּחַת תִּקְרָה יְצוּקָה;
הֵם שׁוֹתִים חָלָב שֶׁל הַשֵּׁד יוֹדֵעַ
בְּתוֹךְ מְעָרָה אוֹ סֻכָּה.
לָרוֹפְאִים נְשַׁלֵּם אֶת אֲשֶׁר הִרְוַחְנוּ,
אֶצְלָם מְשַׁלְּמִים לַכֹּהֵן –
אַךְ (אֵיזוֹ חֻצְפָּה!) הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ
וְאוֹמְרִים: "הַבַּרְבָּרִים הָהֵם!"

-
מֵאָז וּמִקֶּדֶם כֻּלָּנוּ הִנַּחְנוּ,
וְכָךְ כָּל אָדָם טוֹב נוֹאֵם,
שֶׁמִּי שֶׁכָּמוֹנוּ נֶחְמָד הוּא אֲנַחְנוּ
וּמִי שֶׁאַחֵר הוּא הֵם.
אַךְ אִם תֶּחֱצוּ אֶת מֵימֵי הָאוֹקְיָנוּס
בִּמְקוֹם אֶת הָרְחוֹב שֶׁלָּכֶם הַנּוֹהֵם,
בַּסּוֹף תַּחְשְׁבוּ (עוֹד תִּרְאוּ!) אֶת אֲנַחְנוּ
לִסְתָם סוּג נוֹסָף שֶׁל הֵם.

Image result for rudyard kipling painting

קראו עוד שירים של קיפלינג ב'יקום תרבות':

תפילת נעילה

יובל ותובל קין

הבלדה על מזרח ומערב

Image result for rudyard kipling painting

אודות צור ארליך

צור ארליך נולד בירושלים ב-1974. כיום עורך המשנה של כתב העת 'השילוח'. מוסמך האוניברסיטה העברית בספרות עברית. שימש בתפקידי עריכה וכתיבה ב'מקור ראשון', וכיום מפרסם שם ביקורת ספרות. מאז 1998 מפרסם מדי שבוע טור של שירה עיתונאית - שנים רבות ב'מקור ראשון' וכיום באתר 'מידה'. מאז 2013 מפרסם גם טור חודשי של שירה קלה בירחון IVRIT. תרגם שורה של ספרי עיון, ובמקביל מפרסם תרגומי שירה מהשפה האנגלית, שהופיעו בכתבי העת 'דחק', 'הו!', ובמקומות נוספים. מבחר מקיף בתרגומו מיצירתו השירית של אלפרד טניסון 'לזכר אה"ה' יופיע בתשע"ח בסדרת 'רף' של הוצאת חבר לעט.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , . קישור קבוע.

6 תגובות על מה לקיפלינג ולגזענות? תשובה לעלית קרפ מאת צור ארליך

  1. מאת אלי אשד:‏

    שגיאותיה של קרפ הן מרובות אבל נתחיל מזה שהיא לא יודעת מה היו נימוקי ועדת פרס הנובל שנתנה את הפרס לקיפלינג. אם הייתה יודעת הייתה צפויה לה הפתעה גדולה.
    ובכן לפי נאום חלוקת הפרס שניתן בידי מזכיר האקדמיה השוודית בשנת 1907 ניתן בראש ובראשונה לשיר " תפילת נעילה " של קיפלינג שהיה שנוי ביותר במחלוקת ולמה? משום שהוא חזה בו את קריסת האימפריה הבריטית. כלומר הפרס לא ניתן לו על שבחיו לאימפריה ולעליונות הגזע הלבן כביכול.
    הנאום ניתן במלואו בעברית במהדורת "האור שכהה " של קיפלינג שיצא לאור בהוצאת מסדה ב-1968 בסדרת ספרים של חתני פרס נובל.

  2. מאת יוס ואחיו:‏

    אגב, מה היה במקור שתורגם כ'ג'חנון'?…

    • מאת צור:‏

      במקור tea. חרוז (מינימליסטי משהו) ל-we.
      בעברית צריך פה חרוז ל'אנחנו'. אז לנו יש ג'חנון (במלעיל כמובן).

  3. מאת צור:‏

    התחרבש פה סדר המילים. אכתוב שוב את השורה הראשונה באותיות עבריות בלבד:
    במקור טי. כלומר תה. חרוז מינימליסטי משהו ל-ווי, אנחנו.

  4. מאת אמנון סטופ:‏

    הנקודה החשובה ביותר לדעתי היא האנכרוניזם ההיסטורי. אפילו אם קיפלינג אכן היה חושב את ״הילידים״ לנחותים, ומי שקרא את ספריו כמו קים או אפילו ספר הג׳ונגל יתקשה לחשוב כך, זה בסך הכל תמונת זמנו. אסור לשפוט את העבר במשקפי ההווה, ושיפוט כזה מביא לאבסורדים. למשל לפני כמה שנים קראתי שבארה״ב דרשו להוציא את הקלברי פין מספריות בתי הספר משום ששחורים מכונים שם ״ניגרס״. מה לעשות וכך קראו לשחורים באותו אזור ובאותו הזמן. מי שדרש להוציא את הקלברי פין מהספריה כספר גזעני גם לא קרא את הספר, גם לא מכיר את טוויין, ואולי אפילו לא יודע מה זה גזענות. עצוב שהפוליטיקלי קורקט, שהחל בסך הכל כהרחבה רצויה של כללי הנימוס, הפך לפנאטיות שהורסת כל דבר. כבר כתבו אחרים שלא תתכן ספרות, ואני אוסיף – או בכלל אמנות ויצירה, תחת טרור הפוליטיקלי קורקט ופוליטיקת הזהויות, כאשר כל התבטאות נמדדת קודם כל במי אמר ועל מי נאמר. למעשה, זה מזכיר טרור תרבותי אחר, את הז׳דאנוביזם ברוסיה. ומה זה משנה שהכוונות טובות.

  5. פינגבאק: לינקים ספרותיים לסוף השבוע – 10/5/2018 – קורא בספרים