לעשות את 'ג'ירו' – ד"ר אלי שי

ד"ר אלי שי, ירושלמי ותיק, מדווח היישר מירושלים על אירועי תחרות רכיבת האופניים 'ג'ירו', שכמוה עוד לא ראתה  עיר הקודש העתיקה ושעוררה תשומת לב רבה בארץ ובעולם

צילום וכתב: אלי שי

אתה מצליח לקום בשלב כלשהו של הבוקר, בתום השכמה של לילה רצוף נדודי שינה, בשכונת קוממיות היא טלביה המעטירה (לב אזור המלונות, שני מטר מטחנת־הרוח של מונטופיורי, העומדת להפוך בקרוב למעברה, אם לא למחנה פליטים ולמחוזם של משלמי דמי־חסות בשל העסקה המכונה 'אדמות הכנסייה היוונית'), ונוסף לכל הצרות אתה מגלה שאליבא דאמת אין מניחים לך בכלל לצאת מהבית על־אף שפרק היום התפקודי הפעיל המכונה בוקר עומד להיגמר.

אנשי אבטחה ערביים, מהעיר העתיקה, אומרים בעברית גרונית תקנית, יש סגר, אדון. אתה מסרב לקלוט את היפוך היוצרות, כי עד עכשיו המילה הזו לא הייתה עליך, אתה פועה חלושס; אה־בה־ציגלמה, כן, אולי בכל זאת אפשר, אבל אני רק עד בית הנשיא רוצה, נו בחייאת. לא, אומר האבטחה שיש עליו סרבל ירוק זרחני, אסור. –ראבק, אתה פולט מתוך התאזרות בסבלנות עצומה, רק עד הבית של ביבי – חמש דקות מכאן, בפינה של בלפור ברחביה, –לא ביבי ולא שמיבי, אומרת האבטחה אמונה בנחישות על שלום ציבור, יותר טוב תישאר אתה בצד שלך, רק בצד הזה של הגדר. בערפילי התודעה אתה קולט שכבר באשמורת השחר התעוררת לקולות גרירה של מחסומים, אתה נתון עתה בסגר מוחלט וזו עובדת חיים, אתה נטול נגישות ואף אפליקציית 'וייז' לא הולכת לחלץ אותך.

יש להכיר לפעמים במציאות שאינה לחלוטין נלבבה. אתה מתחיל לחשב מסלול מחדש, כמו לוחם גרילה שכונתי; דרך הגינה הקטנה, מאחורי ביתן פחי הזבל, מחופש לעשב שוטה שטרם רוסס ב'ראונד־אפ', משתחל אקרובטית מבעד למיכלי הקומפוסט שפיזרה העיריה, ('מתחילים להרגיש את השינוי בסביבה'). עדיין יש לך את היתרון המקומי, הכרת פני השטח אמורה לעבוד לטובתך, אבל אז מסתבר שכל הסמטאות הקטנות גם כן חסומות בכל מיני מכוניות חונות־תקועות בכוונה של פקחי עירייה. אתה חושב לזחול למכולת או ל'סופר' של 'היכל' (ליד המזרקה של כיכר פאריס) דרך מחילה תת־קרקעית דמיונית של איסיס, או על רחפן חתרני מסוכן, אבל האבטחה במבטאה המזרחי הכבד מבהירה לך שאתה בסגר הדוק, אדון.

מה קרה, מי לכל הרוחות נפטר, מתי נשרף הים, איזה שיירת מכובדים תורנית אמורה לעבור היום למלון 'המלך דוד'? אתה מנסה לקרוא את פני השטח ופתאום הכול נראה כמו מתוך סרט של פליני־רומא; כתובות באיטלקית, דגלונים ירוקים־אדומים, ביתנים כמו בלונה־פארק ענק, חסרים רק המוסיקה של נינו רוטה ופרצוף הליצנית הטראגית של שחקנית הבית מסינה; ג'ולייטה 'אייודה מא', אתה מנסה למלמל רפות בבליל שפות אינטואיטיבי, ספק ספרדית־ספק איטלקית. ובכל מקום מחסומים, גדרות, ביתני שירותים ניידים עם שמות מצחיקים, 'מוצאות' או משהו, שכחתי את המילה, לא מבין את המוצאות אותי, אבל טרומיים כחולים כאלה, סדרנים על אופנים חשמליים, פרצופים דמויי יול ברנר עם אקדחים בעלי חזות צעצועית, המון ביטחון ציבורי מרגיע קשות, אבטחה דוברת ערבית, עוד סדרנים על וֶספות משונות מפיקים קולות של ווקי־טוקי ישן מעידן טרום־סמארטפוני, דגלונים, בלונים, פרסומות לקפה איטליאנו ארומטי חזק, פלסטיקים של מים מינראליים זרוקים בכל מקום.

אתה מגיע בדי עמל, בלי להיעצר חלילה ובלא לעבור תשאול מיותר (חלילה וחס) עד סביבות המכולת של מזרחי, מעלה רחוב קרן־היסוד (לפני החיבור לקינג' ג'ורג), אתה מברך על מזלך הטוב שלא אובחנת כחפץ חשוד, או כטעון קלבוש דחוף בעוון שוטטות, שלא הובהלת לקישלה או למגרש הרוסים, שלא סומנת חלילה וחס כסכנה לשלום הציבור או כסתם הפרעה מקרית לסדר, וכמו רק כדי להירגע ולנסות לעשות משהו תפקודי־נורמטיבי, קונה גלידה לשבת אצל הבן של מזרחי ואומר; מילא, נשוב הביתה. ורק מרחוק אתה רואה את ה'סופר' של 'היכל' ברחוב אגרון, כמו משה רבנו מול ארץ הבחירה, המחסומים של הסגר הקשה הדוקים עליך, אינם מניחים כל אפשרות מעבר. אתה מתעכב לנסות לברר את סיבת המהומה ומישהו מוותיקי הרדיו של האגרה הישנה והתחנה ברחוב הלני המלכה, אומר לך שזה דווקא מאוד לטובה, שאירופה הגיעה, שבכל רגע הולכים לעשות ג'ירו גדול. אתה חושש פן תסומן כלוקה בחוסר אוריינטציה חשודה. אתה פולט, סליחה, ג'ירו מה? וההוא מהתאגיד עונה דל'איטליה ועוד בהברה מלודית, אופראית כמעט. אתה מהנהן בנימוס מטושטש, דברים משונים קורים סביבך, התרחשויות לא ברורות; בקרוב יצמידו לך פתק שייכתב עליו 'אנא טלו בהקדם האפשרי אזרח נטול התמצאות זה לביתו, לבל יפריע לסדר הציבורי'.

האיש הטוב מהרדיו אומר שזה מרגש, שמרוץ עצום בכל רגע ממש עומד לפרוץ אל הכיכר (ליד המזרקה שהעניק ראש העיר פאריס – ללופו, הוא לופוליאנסקי, בכהונה קודמת שלפני ברקת. זה המקום שמדי שישי ניצבת בו עדת ותיקות המאבק בכיבוש בבגדי שחורים נוגים, כדמויות מקהלה יוונית באנטיגונה נצחית ולעומתן מתייצבת אישה גיבורת־חיל שנראית קצת כמו תמונת כרזה למפלגת 'התחייה' בהנהגתה של שדרנית המחתרות גאולה כהן ומנפנפת לבדה בדגל מגן־דוד ענק לקול שירת 'התקווה' של עצמה – מה שסוחט מחוות מעודדות מצופרי המכוניות). האיש הסבלן מתחנת השידור הוותיקה מסביר שזה מרוץ עצום ויוצא מן הכלל שיביא רוב אושר למדינה, נחת לכולם וכבוד לתנועת התיירות. אתה בוהה במחסום, והשוטר, שכמו יצא מגרסת ההמשך ל'תעלת בלאומליך', אומר שאין סיכוי לחצות לצד השני, למרות שהגלידה (מדגם 'נסטלה וניל' ועוד 'משפחתית') מתחילה להתמסמס לך על המכנסיים על־אף עריריות קשה. אתה נזכר בשפם הרוטט בקטע פנטומימה של שייקה אופיר ושומע את הפזמון החוזר של אושיק לוי. אנשים טובים בקהל מסבירים לך (בטובות) שזה הולך להיות יותר גדול מה'טור דה פראנס', האיש מהרדיו מדבר בקול של טל ברודי בשידור ההיסטורי על הזכייה בגביע. בכל רגע יקפצו המוני מעריצים מאושרים אל הבריכה בכיכר המדינה או אל גיגית המזרקה בכיכר על־שם פאריס, או משהו. ילדים בסקטים נוסעים בזיג־זג מסוכן על קצות המדרכה כאילו היום יום הכיפורים, תינוקות של בית רבן עם גלגלי אופניים תומכים עושים ג'ירו קטן למתחילים בצד השני של הכביש, סבתות מחזקות את אחיזתן של אלופי העתיד הקטנים בסיוע מקל מחובר לזנב הסבל.

שערים אימפריאליים עמוסי בלונים מברכים את הג'ירו הגדול, כאילו היה איזה אליל רוחש טוב לנתינים מקומיים. בכל רגע תצוץ שיירה בראשות הקיסר קליגולה, עטורה בנסי הנשר הרומאי, עיר הנצח המאוחדת תוכרז שוב אל נכון כאיליה קפיטולינה, טיטוס ישיב מיוזמתו את אוצרות המקדש הבזוזים לרב הכותל, יתנצל יפה ויבקש סליחה, מוסליני יתחבק בפתח היכל שלמה ועל מרפסת הרבנות הראשית עם נשיאה של בת הברית הגדולה ושניהם יכירו חגיגית־סופית בנצח ישראל בציון. אשר לקהל, הוא נע באורח דו־קוטבי בין התרוממות נפש אקסטאטית ממש (אנחנו על המפה, אירופה, לבסוף, הכירה בנו רשמית) לבין מריטת עצבים פסיכוטית; אחרי הכול מדובר באנשים קשי סופ"ש שניסו ללכת לסופר לקניות נחוצות לשבת; חלקם נתקעו עם העופות הקפואים ביד, חלקם נשארו מהצד השני של המחסום עם המסרון שכתוב בו בשום אופן לא לשכוח לקנות קרפיון.

אתה בוהה באוויר העבה, קולגה לשעבר מהארגון המקצועי הכושל המכונה התקשורת, לוחש לך שהדרך היחידה להתגבר על המחסומים היא אולי לגשת ל'מרכז התקשורת' ולבקש תג. אתה מתחיל לחפש את המרכז והראש שלך הוזה את כתבת המאגזין הניו־ג'ורנליסטית שיקשה מאוד למכור אותה עכשיו, בעידן נטול הכרומו שלאחר אדם ברוך. אתה חושב שגם ההוא מהתקשורת והשני מהרדיו נראו די חסומים בסך־הכול כמו שאר האנשים, אבל התג בכל זאת כמו הרים אותם קמעא מבני תמותה רגילים. חצי־מעולף אתה מגיע למלון וולדורף־אסטוריה, חולף על פני שוער עם כובע של איזה שישה כוכבים לפחות, חוצה בגבורה מטרים מרובעים של שיש מהודר, מגיע ל'מרכז' ואיזו נערת הפקה מרומא מואילה להעניק לך את 'הקארטה דה קרדיטציה' או דבר מה נחוץ מעין זה לאחר שהצגת לה 'פרס קארד' כמעט עדכני משנה שעברה (ועוד מארגון לא ממשלתי).

אתה יוצא עם הקארטה והמחסום לא משתחרר ובכל זאת מעט הרגשה של הקלה מושגת. מתמקם ליד הכיכר, אתה רואה את האישה מרוטת העצבים, שקודם כמעט נשכבה על הכביש עם הסלים ועכשיו היא מנסה לטפס על המחסום בשיווי־משקל רופף וגם את האישה עם עגלת הילדים והכלב שיכולה לצאת טוב בתמונה, את הערביה שנתקעה בסגר עם הרעלה השחורה ההרמטית, ואת הנזירות שהגיחו למרפסת של טארה־סנטה, כתוכים בכלוב, כאילו יצאו פעם במאה לראות את שלום העולם ופתאום נדמה כי המרוץ שעתיד לפרוץ אל המסלול – יהווה הוכחה מיוחלת־ניצחת לכך שאכן עלה בידי מושיען לגאול לבסוף את ציון. אתה חושב; אני הולך להשחיל את הנזירות במרפסת, את המרוץ שעומד לפרוץ בכל רגע, את ההיא עם הרעלה, את התינוקת בעגלה, ואת הצ'אמפינין המנצח – לתמונה אחת מסכמת לגמרי, אבל שכחת את עין־הדג של ה'ניקון' בבית וכל מה שיש לך עליך זה ה'קאנון' כיס הקטנה, עם הסוללה האוזלת והכרטיס זיכרון המעצבן הכמעט מלא, המתעקש לצפצף נוכח כל אשליית תמונה שווה.

הביטחון מהעתיקה צועקים לסדרן עם האקדח צעצוע על הלומברטה, שהם כבר מתייבשים בלי אוכל מהבוקר (הבטיחו להם פיצה מרגריטה מהתנור תבון של הג'ירו דל'איטליה). פתאום המרוץ מתפרץ, איזה כרוז דמיוני צועק 'ג'ירו!!!' עם ריש ארוכה בקול של רפי גינת, בסיוע הרעשת הגונג מחידון התנ"ך (בכל רגע יופיע איינשטיין במערכון רומאי נשכח מצוות 'הלול'). מתברר שזה מרוץ גראנדיוזי 'מוי גראנדה' בעליל, הפקה ענקית, חדר תקשורת שמזכיר את ביקור סאדאת, ריגשה אדירה כלקראת ביקור נשיא הגדולה בבנות הברית בטקס חנוכת השגרירות. אין ספק שאנחנו על המפה, חשים על הכביש את הרטט ההיסטורי של ההכרה האירופאית; האישה עם המצרכים מהסופר מאיימת להשתטח בהתקף אפילפטי על הכביש – אם לא יתנו לה תיכף ומיד לעבור עם הסלים. עכשיו מסתבר אל נכון סופית שמדובר במרוץ אופניים (בוודאות גמורה). אתה נזכר בפעם שבה נפלת מהסבל, בפעם שבה פושטקים בשכונה הוציאו לך את האוויר מהוונטיל, ובפעם שבה סחבו לך בגלל שהתקמצנת והסתפקת בשרשרת זולה מ'מקס סטור' ועוד מסין. אתה מסתכל לשמים ורואה יונים מבוהלות נחות על קצה הבייגלה של ההילה של המדונה דל טארה סאנטה (מהרומאן המוקדם של עמוס עוז, ששוב, מעשה שטן, נגזל ממנו, כפרה עליו נשמה, הפרס השבדי הנודע בגלל עיניין רע). אתה קולט בחוש שישי שהיכן שהוא, בסביבות ספרא או מגדל דוד, כבר התרחשה ההזנקה, שראש העיר באימונית חושנית כבר עשה את הפוטו־אופרטיונטי, שמישהו ירה באקדח קפצונים. אתה מסתכל על המסלול ורואה את האופנוע המשטרתי רוכב בתנוחה זוויתית, בהבעה של צ'אמפיניון אולימפי ואחר־כך המכונית שנראית כמו חלק מהפקת הענק של הלונה פארק האיטלקי הגראנדיוזי עם הגג העמוס באופנים רזרבים משובחים, ואחריה עוד אוטו מקושט עם ציוד צילום ובסוף רוכב האופניים הבודד־התורן כמו חוצן בספיד מטורף – ככל שאתה מנסה להשחיל אותו לאמצע התמונה, הוא מתעקש לברוח לך כאילו היית רוכב מתחרה. אתה משעין את ה'קאנון' כיס על המחסום והאוהד הברברי המקומי, שכמו הגיח מאיזו סדנת טירונות של הפאמיליה של הג'ירו, צווח כפייתית לגמרי את הגו־גו־גו שלו!!! בכל צווחה הוא מרביץ בטירוף מכת קרטה על המחסום החף מפשע, התמונות יוצאות לך מטושטשות לגמרי, האיש נראה פאמילייה־פורטה לגמרי, עדיף לא לדבר יותר מדי. אתה מנסה לרדת לכיוון הבית של ביבי ופתאום מסתמנת אפשרות ההשחלה של השומרים של הראש־ממשלה עם הנזירות בגינה של הכנסייה שמשמשת את הפיליפיניות של רחביה, עם הספיד של הרוכב התורן. אתה מנסה את זה בזווית אלכסונית על מחסום די רעוע.

ממשיך הלאה אתה נע לעבר מלון 'המלך דוד' שמעוטר בכרזות ג'ירו. (בדרך איש אבטחה קשיש כמעט נופל על הגדר המשטרתית). שוטר קפדן ראוי לצל"ש מח"ש קולט את עוזר־הבית של מלון היוקרה משפריץ בצינור על אזור השטיח האדום. איש כוחות הביטחון מבין בחוש דק שהמים של הספונג'ה הנשפכים לכביש עלולים לגרום תקלת החלקה חמורה למתחרה הבא. מעבר לכביש הוא צועק לאחמד של המלון להפסיק להשפריץ, אבל ההוא חרוץ בשלו והאבטחה הדוברת עברית־ערבית רהוטה לא מאפשרת אפילו לשוטר לחצות. אתה מנסה לצוד בשוט אחד את הספונג'ה, השוטר, האופניים בתזזית הספיד, הסדרן הממוטט (ככל הנראה מחמת עיכוב באספקת הפיצה והמינראליים), אבל המעריץ מהפמילייה שוב מרעיד לך את החצובה המאולתרת בצווחת הגו המשולשת.

אתה מנסה לחשוב על המצב פילוסופית ומבין שהאקסטזה באירוע ההמון נובעת מהצירוף של חסימה אין־סופית ואתוס התזזית הספידית של רוכב האופניים בשיווי־משקל רופף לכאורה פיסיקלית, אך יציב מבחינת מימד הזמן. אתה תופש שזה חלק מובנה ממנגנון יצירת הריגוש הפרולוטארי, כלומר ככל שאתה כחלק מההמון – חסום הרמטית, כך אתה אמור לעבור פירכוסי ג'ירו נמרצים יותר לנוכח התעופה הלוליינית. בבוקר שלמחרת אתה קורא על גימלאי שנפצע מאופניים חשמליים ועל מפגין אנטי־שחיתות (נורמטיבי לגמרי) שהושלך אזוק למרתף חקירות בדיזנגוף עם טיפוסים בלתי סימפאטיים, משום שהעז להניף שלט 'קריים מיניסטר' בסביבות רוטשילד, במרוץ של ת"א ומיד אובחן כעוכר ישראל מסוכן. אתה מבין שגורלך שפר עליך, יחסית. עובר על התמונות, אתה תופש שכל גלגלי האופנים יצאו לך לגמרי לא מפוקסים בגלל הספיד ופיזור הנפש וההסתכלות על האנשים התקועים, הלא זזים לשום מקום, במחסום. (אתה מבין, מכל מקום, שעברת, בלא ספק, אירוע מרגש בעליל). העיקר באמת שעשית את הג'ירו שלך, הגם שעידן המאגזין עבר, כי איזה מיליארד אנשים בלאו הכי ראו את זה ברטט של הלייב, בזמן הכי אמיתי שבעולם והמיליונר היהודי אציל הנפש, שעשה עלייה – לבטח הרים בוסט עצום לתעשיית התיירות בישראל והכול התגלגל מאוד לטובה, והבי.די.אף סתם התרגזו והצהיבו מקנאה והאיראנים התבעשו ונופי המדינה דווקא יצאו פוטוגניים ומסבירי פנים לשנת השבעים.

Image result for Giro d'Italia 2018

ראו עוד על תחרות ג'ירו:

ג'ירו דאיטליה 2018

אודות אלי שי

ד"ר אלי שי הוא עיתונאי חוקר ומרצה עוסק בחקר הקבלה והשבתאות והמיסטיקה וגם בחקר ספרות עברית. פירסם את הספר משיח של גילוי עריות :היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (משכל, 2002)
הפוסט הזה פורסם בתאריך אקטואליה ודעה עם התגים , . קישור קבוע.

2 תגובות על לעשות את 'ג'ירו' – ד"ר אלי שי

  1. מאת דוד אדלר:‏

    יצא לי לצפות במירוץ ממרפסת השיזוף של בריכת האוניברסיטה. זה היה מחזה סוריאליסטי. שלושת הצופים היחידים בכל טווח ראייתי (כמאתיים מטר לפחות) היו מאבטחים עם אפוד ירוק זרחני. אפילו לא צופה אחד. למרות ששורה של מחסומים, לא מהסוג המשטרתי הרגיל, אלא ביצור HEAVY DUTY מיוחד, היו אמורים לחסום קהל אדיר שיצבא עליהם או אפילו שוורים במירוצם. כל רוכב לווה במכונית עליה כמה זוגות אופניים, אופנוע וקטנוע. מחזה סוריאליסטי אמיתי. מי אמר שירושלים עיר נורמלית? להתראות באירוויזיון הבא.

  2. מאת דוד אדלר:‏

    בשל האנגלית התגובה התחרבשה. הנה היא שוב:
    א לי לצפות במירוץ ממרפסת השיזוף של בריכת האוניברסיטה. זה היה מחזה סוריאליסטי. שלושת הצופים היחידים בכל טווח ראייתי (כמאתיים מטר לפחות) היו מאבטחים עם אפוד ירוק זרחני. אפילו לא צופה אחד. למרות ששורה של מחסומים, לא מהסוג המשטרתי הרגיל, אלא ביצור באיכות גבוהה במיוחד, היו אמורים לחסום קהל אדיר שיצבא עליהם או אפילו שוורים במירוצם. כל רוכב לווה במכונית עליה כמה זוגות אופניים, אופנוע וקטנוע. מחזה סוריאליסטי אמיתי. מי אמר שירושלים עיר נורמלית? להתראות באירוויזיון הבא.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*