שירת השחרור הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ, 2017, תשע”ז

ד”ר עופרה מצוב־כהן היא סופרת וחוקרת ספרות, מרצה בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטת אריאל. הפניות בגוף הטקסט מתייחסות לעמודים שבספר השירים הנדון ברשימה זו

מאת ד”ר עופרה מצוב־כהן

ספר שיריה של רחלי אברהם־איתן, שירת השחרור, מורכב מארבעה מחזורי שירים, שכל אחד מהם פונה אל טפח במרחב הפנימי של הדוברת. על המבנה של ארבעת מחזורי השירים בשירת השחרור עמד גם פרופ’ הלל ברזל באחרית דבר בספר (עמ’ 98–100), ואף שאינו מציין כי החוויות המתוארות בשירים מיוחסות לתכני עולמה של המשוררת ופונות לאירועים אישיים שאת חלקם חוותה מקרוב ולתכנים שחוותה  על בשרה, נראה שנרמז כך בין השורות. חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריה של פרופ’ נורית גוברין המציינת שפרטים ביוגרפיים היו לחומרי שירתה של רחלי אברהם־איתן, למשל טקסטים במחזור השירים “שבת אחים” שבספר זה.

בדבריו, ברזל מצביע על מחזור השירים האחרון בספר כעל שירים שבהם “ההתמקדות היא בפואטיקה של השירה, הולדת שיר, בצאתו מן התודעה הסמויה לרצף של מילים בעוצמה פיוטית” (100-99). אמירה זו של ברזל יפה לדעתי לא רק לחלק האחרון בספר השירים; לאורכם של ארבעת מחזורי השירה פזורים סימנים רבים שמרמזים על תהליך של הולדת השירה ומתייחסים לעמדותיה הארס פואטיות של הדוברת.

הולדת השירה כפי שחווה הדוברת מתואר בשיר “תעתועי שירה” כמקבילה למחזור חייו של אדם שתחילתו בלידתו, המשכו בחייו וסופו במוות. מסלול זה רצוף באפיונים מגוונים, מהם מתעתעים, “הרי הילדות זזים ברכבת הזיכרון / בתעתועי זריחה” (עמ’ 74). המילים בעלות חיות אוטונומית ומסיבית – הן למשל, מתעתעות בדוברת, הן בעלות כוח, הן מעירות כאבים ישנים ועמוקים, הן גורמות להצפה, הן מרעילות ומחלישות. אלא שהדוברת יכולה למילים אלו והיא חושפת שהמפלט בעולמה הוא תשתית שיכולה להעניק לה כוח ומודעות ליכולתה ויש בה אף מן הנשגב והאסתטי, יש בה תקווה גדולה. המפלט הזה יכול להיות מורשת קדומה שהדוברת גדלה לתוכה, גרסא דינקותא של סך ידיעותיה מילדות: “קעקועי המזמור הנושן / מזדמר בי צלול כקול אבי החזן /” (עמ’ 74).

הדוברת מסוגלת לשיר את המילים במנגינה הידועה לה מבית אבא ויותר מכך, בקולו של אביה החזן, כלומר, בקול ייחודי שדרך כלל הוא ערב ומיוחד ונשמע בציבור, להנאת הקהל בבית הכנסת. במילים אחרות, היא מבקשת לעצב כבר בתחילה את עמדותיה הפואטיות: היא אינה מבקשת לשנות סדרי עולם ולהפוך בהם, אינה מבקשת להתריס או למחות או להשתמש במילים בעלות העוצמה כנשק וככלי הרסני, אלא מציגה את תפיסות עולמה ואת עמדותיה האופטימיות, וזאת למרות האובדנים שחוותה בחייה, הן במרחב האישי, הבין־אישי והמשפחתי הגרעיני שאליו נולדה ובו גדלה.

לתפיסה האופטימית המבקשת לפעול בדרכים הרצויות לדובר – להביע אהבה, אהבת חינם, לחוותה – נלווה גם תום הלב של הדוברת. נראה שלכל חוויה היא ניגשת בתום, נטולת דעה קדומה וציפיות, היא מוכנה להעניק ולהיות בקרב אהוביה. ואולם רבות מהתנסויותיה האישיות מסתיימות בפגימות, באובדן או באכזבה עמוקה ובסיום שאינו מקווה. כך הדבר בתיאור השירים המתייחסים למרחב הבין־זוגי, כמו בשיר הראשון “פסיחות של אהבה” (עמ’ 8,) שכותרתו מרמזת על רצף קטוע, שאינו שלם, כאשר הדוברת, נערה, מקווה לזוגיות מכבדת שבו תרקוד את ריקוד החיים עם בחיר לבה. אולם זה אינו מקיים הבטחות שהבטיח לה; הוא ממשיך לעשן ומנהגו זה ניכר במראה החיצוני שלו ומותיר בשיניו כתמים. הכתם טיבו להתקבע והוא כרמז מקדים בעיניה ויסמן את כישלון יחסי האמון שבין הדוברת לבינו. בהמשך, גם צעדי הריקוד “התקפדו במדקרות מילים” (שם). טיבו של ריקוד לגרום להנאה לרוקדים, אולי אף לסובבים אותם. התיאום בריקוד הזוגי הוא בעל משמעות להצלחתו של הריקוד ולאספקט האסתטי שבו אך הריקוד, המהווה מטאפורה ליחסי הזוגיות, מופר ב”מדקרות מילים”. חיזוק נוסף לחוויה הפגומה שסופה מפח נפש עמוק היא העובדה כי לאורך השיר אין הדוברת נוקבת בשם גוף או בשם כלשהוא כדי לתאר את בן הזוג, את הדמות, זו שהבטיחה ולא קיימה, זו שהשתמשה במדקרות מילים וגרמה לכיווצם של “שרירי הלב… שרירי הבטן”.  הוא אינו  מכונה בשם גוף שלישי, בשם העצם “חתן” או רקדן” משום שלא מילא אחר הפונקציות הללו כלל. בשירים מאוחרים יותר בקובץ, כרמז להתגברותה של הדוברת במרוצת הזמן על הפחד שאחז בה ולעוצמתה המתחדשת (שהרי היא מודה בכנות “השנים הקפיאו את הפחד” [עמ’ 15]) היא מעזה לכנותו “אחיתופל” אך אינה נרתעת ממזימותיו מאחר שהוא אינו יכול להתמודד עם החוסן והלכידות שבתא המשפחתי שלה – אם וילדיה, אופטימיים – שהמוסיקה והאוֹמנות ממלאות את חייהם.

הפרידה הקשה והממושכת בין השניים מתוארת בשיר הבא, “על גשר העיר”, המתאר את ניסיונה של הבת הנושאת ברחמה נכד ראשון לגשר ולהפגיש בין הוריה שימצאו דרך פשרה “לבוא אל קו הגמר” לפני ליל הסדר.  הדוברת המבקשת להתפשר ולהגיע לקו גמר מוסכם נתקלת בחומה בצורה, וחשה את הקושי כ”עול פרעוני” (בסופו של הקשר). על אף כישלון ניסיונה להגיע לפשרה ולסיים את הסכסוך היא רואה אפשרות אופטימית של התחלה חדשה. את כל הדרך, הסוגה בקוצים, היא מבקשת לעבור באופן חיובי עד כמה שניתן “לשבת”, “לפתור” (עמ’ 10). היא נתקלת בדמות מכבידה ומקשה, המשגרת “כובד לב”. למרות כישלון המשא ומתן החוויה מסתיימת בתקווה גדולה, בתפילה, “להבחין בין מה שאין ביכולתנו / ובמה שאין ביכולתנו לשנות / לחגור אומץ לבצע המוטל…” כמה תקווה ונחישות מובעות על אף הסבל שחוותה הדוברת, וזאת יחד עם מסע חדש שממתין לה באופק – הציפייה להולדת בתה שהיא נושאת ברחמה. והרי תקווה גדולה מזו של אישה הנושאת עובר ברחמה – אין.

שני מוטיבים בולטים לאורך ארבעת מחזורי השירה שמלמדים אף הם על עוצמתה של הדוברת ועל עולמה הפואטי הם שני הרבדים הפנימיים שלאורם היא מתנהלת והודות להם עולה בידה להגיע אל המטרות שהציבה בחייה. אלו הם ה’לב’ נוכח ה’מחשבה’, הרציונליות. שניהם מעוצבים במטפוריקה יפהפייה ועוברים בשירים כחוט השני. כך למשל, במחזור השירים הראשון “שירים לאקס”: “אי ציות לקול הלב” (עמ’ 8), “ראה כי טוב לבה” (עמ’ 9), “באנו לכבוד לבו באור”, “שיגר כובד לב”(עמ’ 10), “תמרורי הדרך, / …דהו בכובד לב”, “טילי מילותיו / …לא יכריעו לב סדוק” (עמ’ 13), “ובחידלון לבך” (עמ’ 17), “בחמס לבך” (שם), “לסוכך בענפי לבה” (עמ’ 19), “נעכר לב רך”, “אלום לב” (שם), “שמע לב אם” (שם). במחזור השירים השני: “עקרתי מלב התפוח” (עמ’ 24), “הלב ניתר” (עמ’ 25), “יש לי חור בלב”, “בלבי החור”, “חור בלבי”, “קפאו תהומות בלב ים / בים הלב / לב עם חור”, (עמ’ 26), “מי למי יסתום חור בלב?” (עמ’ 27), “על מצבת לבך” (עמ’ 33), “טבור שחור נחקק בלב הכפר” (41), “יודעות בחוכמת ליבן” (עמ’ 50), “בכיה כלוא בסוהר לבה” (עמ’ 54), “בלב ההוויה” (עמ’ 55), “מחרפת / חורפת לבה” (עמ 56), “מכפיפה את הרוחות / לתאוות לבה” (עמ’ 64), “שירים כגדות הלב” (עמ’ 76), “פזרו מילים בלב נמהר” (עמ’ 87) ועוד.

“בסחרחרת מחשבות” (עמ’ 18), “כקו המחשבה” (עמ’ 35), “חוטי המחשבה נמתחים”, “חוטי מחשבות קרועים” (עמ’ 81), “כשהאש עולה / מחשבות מתלקחות”, “עד שתבוא מחשבת־על בהירה”, “בפרפור המחשבה” (עמ’ 89), “מבעד לחלון המחשבה” (עמ’ 90) ועוד.

שני המוטיבים האלו שהוראתם מנוגדת זו לזו לכאורה משלימים זה את זה. עולמה של הדוברת הוא לכאורה רציונלי – היא מודעת לצעדיה, מכוונת את מהלכיה בעזרת המחשבה, שלפרקים אינה בהירה, אך היא מודעת לכך וצולחת עוד מהמורה. היא טורחת ועושה כמיטב יכולתה לברור בין החוויות שהחיים מזמנים לה. אלא שהצלחתה תלויה גם בפן הרגשי שבו היא נעזרת ובו היא אף רואה את היסוד המהותי שבאדם – ליבו. לתפיסתה של הדוברת הלב הוא מהות מרכזית בחייו של אדם, הוא המרכז שמפעיל את האדם, יש בו חוכמה וגם רוע, הוא הראשון להיפגע כאשר האדם דך וכואב והוא הראשון להיבנות ולהתחזק, להתמלא שמחה כאשר הדוברת חווה שמחה. המטונימיה מייצגת את הווייתה ברע ובטוב ונקשרת לתבונה, למחשבות, שמתגבשות ומתכווננות כהיזון חוזר למצבו של הלב.

אפשר לומר ששני המוטיבים האלו הם חלק מהותי מתפיסתה ההפואטית של רחלי אברהם־איתן. מחשבות מכוונות מציאות ומעידות על מצבו של הלב: “אני יורדת ים / השלכתי מחיקי / כל צדפי הכאב/  ובעלבון / לפתוח בקו סליחה / לבן / לקבל את השנה / בזוהר האלמוג / שירבה צמיחתנו / על שונית האהבה.” (עמ’ 97).

רחלי אברהם־איתן

ראו גם:

הקיום שלי צומח מן ה’כאן’ ו’העכשיו’: שיחה עם רחלי אברהם־איתן
רחלי אברהם־איתן באתר של נילי דגן
רחלי אברהם־איתן בלקסיקון הספרות העברית החדשה
רחלי אברהם-איתן בוויקיפדיה
סופרים קוראים – רחלי אברהם־איתן

2 תגובות

    • לד”ר רחלי איתן-אברהם היקרה, תודה על תגובתך, שכר לעמל המחקר המוכר לך. ותודה על שירים שהנאה גדולה לשוב ולקרוא בהם. המשך הצלחה, עופרה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן