לאה טרן, משוררת ויוצרת רב תחומית ופעילה ותיקה בכתב העת “עכשיו”, השתתפה בערב שישים שנה לכתב העת “עכשיו” שערך “יקום תרבות” והנחה אלי אשד. לפניכם התרשמויותיה

מאת: לאה טרן

בכתב העת “עכשיו” אשר ייסדו נתן זך, ברוך חפץ, יהודה עמיחי ז”ל ופרופ’ גבריאל מוקד, התפרסמו לראשונה שיריה של יונה וולך, דוד אבידן, יאיר הורביץ ועוד. בהוצאת “עכשיו” יצאו עשרות ספרי שירה, מחזות, סיפורת עברית, מסות ותרגומים. עורכי “עכשיו” מוציאים בה בעת את ה־Jerusalem Review, כתב עת בשפה האנגלית, המופץ בארץ ובחו”ל ובו תרגומים ופרסומים בשפה האנגלית של מבחר סופרים, יוצרים ומשוררים ישראליים ויהודיים.

Image result for ‫שישים שנה לכתב העת עכשיו‬‎

מיום ייסודו ועד היום כתב העת הוא לא רק ספרותי, הוא גם חברתי, המשקף הלכי רוח, דעות מגוונות, שפה, תרבות ואף מגוון מאבקים אידיאולוגיים בספרות העברית, החל מכותבי דור תש”ח ועד היום הזה.

לשמחתי הרבה “הרומן” שלי עם כתב העת ועם עורכה המיתולוגי, פרופ’ מוקד, מתמשך יותר מארבעים שנה. ישבתי עם חלק מהיוצרים הנחשבים ביותר בספרות העברית, בבתי־הקפה השונים של תל אביב, כמו למשל, קפה שטרן, ורד, פינתי, בהם ישבו דויד אבידן, מאיר ויזילטיר, אלי בכר, דרור פרץ בנאי, אשר רייך, רוני סומק , נתן זך ואחרים.

אל נתן זך ואל אהרון אפלפלד התוודעתי בשנות השבעים, שניים מהיוצרים המרכזיים בכתב העת “עכשיו”. את שניהם פגשתי בשנת שהותי בלונדון, במסגרת סמינר יהודי, אליו הוזמנתי יחד עם שני הענקים האלה, ללמד ספרות עברית. לעולם לא אשכח את הרצאתו הנפלאה באותו סמינר, של זך על שירתו של יהודה עמיחי. ואחר־כך , הקריא שירים משל עצמו, מתוך הספר: “כל החלב והדבש”.

זך היה בעיניי השראה גדולה לכתיבת שירה עכשווית, ויותר מכל אהבתי את הסתייגותו ממליצות יתר, ואף מקישוטי שירה מיותרים – ממטפורה, סמל, חרוז, בית. ערב גדול לכבוד שירתו ערכנו גבריאל ואני בבית האוֹמנים בתל אביב. בערב השתתפו סופרים ואוֹמנים רבים, ביניהם פסח מלין ז”ל, מאנשי “חבורת לקראת”, מנחם בן, דרור אלימלך, ורבים אחרים. זך היה נוכח באותו מחווה יפה, שנערכה לכבודו.

בשנת 2006 כתבתי ב”ניוז 1″ בעקבות הפואמה של נתן זך “סיכום ביניים בינתיים”, שפורסמה ב”הארץ” ביום שישי כט’ באלול תשס”ו. הפואמה העלתה בי הרהורים על סינדרום המהגר של זך, שלעניות דעתי מפעם בו עד עצם היום הזה, והוא חלק מרכזי ומהותי, בשירתו. מאמרו “הרהורים על שירת אלתרמן”, שפורסם ב”עכשיו” בשנת 1959, נחשב למניפסט החשוב ביותר בפאתוס הלירי של המשוררים הציוניים. [יש לציין שנתן חזר בו מהביקורת שלו נגד נתן אלתרמן ואף התנצל בפני תרצה אתר בתו של אלתרמן].

בהזדמנות זאת אני רוצה להזכיר שני שיתופי פעולה חשובים אחרים ביני לבין פרו’ מוקד: האחד הוא ערב שנערך לכבודו, בעיקר לכבוד הווריאציות היפות שפרסם מוקד, ובהנחייתי, ופרויקט אחר הוא סדנאות השירה והפרוזה שאותם הנחינו בשיתוף פעולה.

ברצוני לציין גם כי כתב העת “עכשיו” הצטיין מאז ומעולם בפלורליזם שלו; אנשים שונים ומגוונים, צעירים ומבוגרים, יוצרים בו פסיפס אנושי חם, אותנטי, מודרניסטי. הפסיפס יוצר קשת רחבה של אמונות ודעות, מחשבות והגיגי נפש, המשקפים את הספרות והתרבות הישראלית־יהודית במיטבה במשך למעלה משישה עשורים.

בערב שנערך ביוזמת אלי אשד לכבוד “עכשיו”, ב־2 במאי 2018, בבית ליווק בתל אביב, הגיעו משוררים ואנשי תרבות לחלוק כבוד לכתב העת ואף לקרוא משיריהם ומשירי משוררים שכבר אינם איתנו.

הוזכרו המשוררים: יונה וולך, יהודה עמיחי, יאיר הורוביץ, דליה רביקוביץ, הסופר והמבקר אמנון נבות. פרו’ מוקד היה הראשון לגילויים ולפרסומם, וכתב העת היה להם למשפחה ולבית חם. השתתפו גם ממשיכי “עכשיו” – רני יגיל, עמוס אדלהייט, עודד כרמלי, א. אריק ואחרים. רועי ציקי ערד, ויהודה ויזן, לא הגיעו בשל סיבות אישיות. בערב השתתפו המשוררת מאיה בז’ארנו, אילנה יופה, וכן יואב עזרא ועדנה מיטווך מלר. כולם דמויות ספרותיות חשובות, וקצתם אף עורכי עיתונים משלהם ומבקרים נוקשים.

התקיימה שיחה מעניינת בין פרו’ מוקד לאלי אשד, שארגן והנחה את הערב ובעל אתר משלו בשם “יקום תרבות”. גבריאל סיפר על ראשית התהוותו של כתב העת, על מהותו ועל כוונותיו הספרותיות.

חשבתי לעצמי ששלושה מעורכי “עכשיו” – יהודה עמיחי ז”ל, ויבדלו לחיים ארוכים, פרו’ מוקד ונתן זך – הם מהגרים שהגיעו לארץ בילדותם, ודווקא הם יצרו את כתב העת המשובח הזה, הישראלי כל־כך, על מורכבותו, פתיחותו וחבריו הבוהמיינים, שנפגשו, ונפגשים עד היום, בבתי קפה תל אביביים, החיים באופן מודע לשינויים הפיזיים והאידיאולוגיים בחברה הישראלית, מתווכחים ביניהם בע”פ, ומעל דפי העיתונות, מי ומה צודק, נכון, עדיף – לעיתים אף במחיר החברות האישית. תרבות בתי הקפה הגיעה, כנראה, עם עליית יוצאי תרבות אירופית של אינטלקטואלים ואוֹמנים שנהגו להתכנס יחדיו בצרפת, בגרמניה, בפולין, לדבר, להשמיע, להיראות ולהתווכח בענייני היום.

לסיכום אומר שהשירה והספרות, שמרכזם נפש האדם ומהותו, ימשיכו לעמוד במקום חשוב ומרכזי, מעל לרייטינג, ומעבר לפוליטיקה ולכסף. ובמובן הזה (ולאו דווקא עפ”י מיפוי משוררים וסופרים חשובים), ימשיך כתב העת “עכשיו”, להיות רלבנטי ולרתק את קוראיו.

Image result for ‫שישים שנה לכתב העת עכשיו‬‎

תגובה אחת

  1. רשימה יפה מפרספקטיבה אישית ורחבת שנים של כתב העת, עורכיו, משתתפיו והמילייה שבתוכו פעל (בתי הקפה למשל). בנערותי “עכשיו” היה אגדה. ברשותי גיליונות אחדים (הראשון שבהם 5-6 מ-1960) ודווקא הגיליון האחרון בו מצויים שלושה משיריי עדיין לא (באשמתי הבלעדית – רני – עוד נפגש…..)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − שלוש =