יובל (אין פטנט לאהבה) \ גליה אבן חן

Image result for ‫רואים לו לכדור הארץ‬‎

לפניכם הסיפור לפיו נכתב הסרט "אין פטנט לאהבה", לפי הבימוי והתסריט של גליה אבן חן.

"יובל" הופיע במקור בספר "רואים לו לכדור הארץ" ("ספרא" ו"בית אוצר", 2017) והפך לבסיס לסרט של גליה אבן -חן, "אין פטנט לאהבה". זהו סיפורו של צעיר יצירתי אך בודד מאוד שמנסה נואשות למצוא את הבחורה המתאימה לו, אך ללא הצלחה יתרה.

יובל / גליה אבן-חן

יובל לוחץ על זמזם אינטרקום של דלת בניין.

מהעבר השני נשמע קול של בחורה צעירה: "לא פותחת",

ומיד אחריה קול של גבר מבוגר: "לא פותח".

נשארתי בחוץ.

2.

ביום אחר.

יובל שוכב בצידה הימני של מיטתו הזוגית, הצד השמאלי ריק. הוא שותה ממיץ התפוזים שסחט, וצופה בטלוויזיה בדירת החדר שלו.

אני מדליק מהאמצע את הטלוויזיה בכבלים בערוץ שתיים. נכון לעכשיו יש לנו טלוויזיה עם מעט ערוצים, והערוצים הזרים לא מתורגמים. מדברים שבקרוב יקומו שתי חברות כבלים גדולות Hot –  ו-Yes.

עכשיו יאיר לפיד מראיין אותה, את אורנה המצחיקה, אורנה הבדרנית, אורנה בנאי. הנה היא נותנת קטע, שבו היא מגלמת את דמותה של "לימור". אני מתפוצץ מצחוק. כשהייתי בערך בן עשרים, צפיתי בה בהופעת הסטנד-אפ הראשונה שלה ב"צוותא". אז הייתה לה רק פינה בתוכנית של דודו טופז. ב"צוותא" גיליתי אותה. הייתי בהופעה לבד. ההורים והחברים לא ממש התעניינו. רציתי לגשת לאחורי הקלעים, אבל לא מצאתי איך מגיעים לשם, מה גם שהתביישתי.

היא לא יפה, אבל לי זה לא אכפת. כלומר, כן יפה, הפנים שלה מדברות אלי, הגוף רזה וממש מושלם. אנחנו בערך באותו גיל, ממש מתאימים.

אחרי הקטע יאיר לפיד שואל אותה "איך זה שאת עדיין לא נשואה?"

אני יודע שהיא רווקה. איזה מזל שהיא עדיין פנויה.

כעת מקרינים קטע מ"ארץ נהדרת". כמה דמויות שהבחורה הזאת מחליפה, ממש קרנבל. קשה לדעת איך היא נראית באמת, כי כל פעם היא מישהי אחרת, כך שזה לא מדויק לומר, שהיא כן יפה או לא יפה.

בעבר הייתי בהצגת התיאטרון "אנשים קשים" בה שיחקה שהמחיז יוסף בר-יוסף. הלכתי רק כדי לראות אותה. לא מזמן צפיתי בה בהצגה "רווקים ורווקות" מאת חנוך לוין. תיאטרון אני לא ממש אוהב, ואם כבר חנוך לוין, אז רק המוקדם. אם כבר תיאטרון, אז רק בכיכובה של אורנה. בהצגה האחרונה שראיתי היא שיחקה רווקה נואשת, לא מבוקשת, אחת שעושים לה טובה בשם "פלוציקה". בדיוק על התפקיד הזה מדבר איתה עכשיו יאיר לפיד.

היא לבד, בטח עצוב לה. איך זה שבחורה כמוה נשארה לבד? כבר עברה את גיל שלושים. מה, היא לא רוצה ילד? אני כל כך רוצה ממנה ילד. אולי היא לסבית? מה זה משנה, לי זה לא מפריע. בלאו הכי סקס בין שתי נשים הוא לא ממש סקס, וזה לא נחשב בגידה.

עוד מעט מסתיימות חמש הדקות שיאיר לפיד מקציב לה. חמש דקות הן ממש מעט. אני כל כך רוצה לדעת עליה עוד. אנחנו יכולים להיות זוג. הרי שנינו פנויים, לא?

אבל היא שם בתל-אביב ולא יודעת שאני מחכה לה כאן בדירת החדר בבעלותי בבאר-שבע. הלוואי שהייתה יודעת. אולי היא תגיע לכאן, לאוניברסיטה בקרוב במסגרת פעילותה הפוליטית כחלק ממפלגת הירוקים. אם תבוא ותַרצה בנושא החשיבות שבאימוץ בעלי-חיים, אשב בשורה הראשונה ולא אוריד ממנה את העיניים, ככה כדי שתבין. אחר-כך אגש אל מאחורי הקלעים, אבהיר לה שאני פנוי, והיא תיתן לי את מספר הטלפון שלה. ברגע שיהיה לי את מספר הטלפון, הגביע הוא שלי, ניצחון קטן ובעיניי גדול, נרשם לטובתי.

חוץ מאשר המחשבות על אורנה בנאי יש לי המון רעיונות לפטנטים. כדי שאוכל להתפרנס מהם, אני צריך לבחור רעיון אחד, לרשום אותו כפטנט בארץ ובעולם, וכשימומש אקבל עבורו אחוזים מהיצרן. רישום משפטי כזה הוא מאוד יקר. גם אם אמכור את דירת החדר שלי בבאר-שבע, הכסף לא יספיק אפילו לרישום פטנט אחד. אחרי הצבא לפני הלימודים ערכתי כל מיני בירורים בקשר לכך, זה היה עוד לפני שליאיר לפיד הייתה תוכנית בטלוויזיה. כיוון שלא היה לי את הכסף הדרוש לרשום פטנט, קבעתי פגישה עם מנהל ה"סופר קלין", וסיפרתי לו את הרעיונות מתוך תקווה שירשום עליהם פטנט, וימכור מבלי לפגוע לי בזכויות. דיברתי על מגבונים לתינוקות.

"כן, כן, טוסיקים של תינוקות. זה מה שחסר לי!", הוא הגיב בביטול.

סיפרתי לו על מגבון ענק בגודל מטר על חצי מטר, שישמש לספונג'ה במקום דלי מים וסבון. סיפרתי על מגבון להסרת איפור מחומר מיוחד, שאיתו אפשר להוריד גם איפור מהעין וסביבתה.

מנהל ה"סופר קלין" ישב מסוקרן מאוד, מתאמץ לזכור את שאני אומר מבלי להשתמש בעט ונייר, ניכר שמצמוץ העיניים שלו השתדל להסוות את התלהבותו.

"האם אתה יודע איזה חומר בדיוק מסיר איפור, אך לא צורב בעין?" הוא שאל בהתחכמות.

"לא", השבתי, "אבל אני מניח שכל סטודנט לכימיה שנה ראשונה יודע את התשובה."

"אם כך, אין לך פטנט! וחוץ מזה, עוד מעט אספר לך עוד כמה דברים שאתה לא יודע", הוא טפח על שכמי בידידות, אך גם בביטול.

"המצאת את הגלגל, חבר", הוא אמר והמשיך, "בשבדיה כבר חשבו מזמן על כל השימושים האפשריים למגבונים, יש להם גם מגבון לניקוי מקלדת. כבר חודש אנחנו בקשר עם מפעל שבדי", הוא צחקק לעצמו בהנאה, "ותוך חצי שנה נמכור כאן את שני המוצרים שציינת במחיר השווה לכל נפש. אולי תפתיע אותי בחור צעיר בעוד רעיון, מקורי יותר?"

לסיום הוצאתי מהתיק מודל העשוי ממקל של רופא "אף אוזן גרון", שאליו מחוברים חוטי חשמל ושתי נורות קטנות, אחת אדומה והשנייה ירוקה. הכנסתי לפי את המודל, הוצאתי ושאלתי מה הוא חושב על מד-חום דיגיטלי, שבעזרתו ניתן לראות את רמת החום המדויקת אצל ילד או כל חולה אחר.

"אה, את זה", הוא אמר ונאנח, אנחה מלאכותית, "את זה כבר המציאו בסינגפור מזמן, שם אחוזי החולים בשפעת גבוהים במיוחד. ילדים מפסידים ימי לימודים והוריהם ימי עבודה. מד-חום דיגיטלי נמצא שם כבר עשר שנים בכל בית."

עצבות אחזה בכולי, ועד היום, כשאני חושב על הפטנטים שכל כך תליתי בהם תקווה, שהתפוגגה מיד בשיחה קצרה, אני עצוב. ייתכן שעוד אנשים חשבו על כך, אמרתי לעצמי. רעיון צומח מצורך, כמו היום שבו מדדתי חום ולא יכולתי לראות בבירור, האם הכספית מראה שאני חולה או לא, והבנתי שיש צורך במדחום דיגיטלי. ביום אחר ביקשה ממני אימי לעשות ספונג'ה בבית הוריי, ובטעות בעטתי בדלי וכל המים נשפכו, והבנתי שיש צורך בסמרטוט שהוא גם מגבון. כמו שאני נתקל בצורך, גם אחרים נתקלים באותם צרכים, וממציאים לעצמם את אותן המצאות שאני ממציא.

3.

ביום אחר.

יובל מתכונן לבחינה בחוג לפולקלור.

השעה ארבע וחצי בלילה ואולי בבוקר, קשה להחליט. מחר יש לי בחינה ב"אגדה וספרות עממית". סטודנט לפולקלור, לא? הבחינה בשמונה בבוקר בדיוק.

כל כך הרבה אגדות בקורס אחד, וכל כך הרבה גרסאות לאותה אגדה או אותו פתגם: "אין אמונה בגבר, עד ארבעים שנה בקבר", "אין אמונה בערבי…", "אין אמונה באישה…", אין אמונה באימי ובסבתי, ואין אמונה במרצה לאגדה. אני אמור לדעת מהיכן הגיעה כל גרסה וגרסה, ולהבין איך זה שגם במדינות ערב וגם בקוטב הצפוני קיים אותו פתגם, למרות שלא היה קשר בין שני המקומות בזמן שנוצר.

בינתיים אין לי אמונה באף אחת, אבל זאת שתהיה החברה שלי, זאת שתרצה בי ותעדיף אותי על אחרים, בה תהיה לי אמונה. אחיה איתה עד הקבר בתקווה שאמות לפניה, כדי שלעולם לא אצטרך עוד לחיות לבד.

בחוג לפולקלור לא חסרות בנות. הבעיה היא, שאף אחת מהן לא מסתכלת לכיוון שלי. אולי בגלל שנשארו לי הצלקות מפצעי הבגרות שהיו לי עד גיל שלושים, אולי כי אני מבוגר מרוב הסטודנטיות בכמעט עשר שנים, או  בגלל הגריז שיש לי בשיער, כשאני לא מקפיד לחפוף מידי יום. אני ממש לא מבין למה הן מדברות על בחורים, אך לא מתכוונות אלי. מובן להן מאליו שאני לא אופציה. הן מחפשות גבר נדיב, שיכול להרשות לעצמו להיות נדיב. ברור לי וגם להן, שכשנסיים את התואר, לא בדיוק נפרנס את עצמנו, את בן-זוגנו ובוודאי שגם לא את משפחתנו. גם אני לא רוצה אותן, הן משעממות אותי, הן בהמות בעיניי. אולי המרצה תתאהב בי. בכל שיעור היא לובשת סוודר צבעוני אחר. אולי הסוודר שלבשה הפעם הוא  לכבודי. היא לפחות לא צריכה תמיכה, הרי היא מקבלת משכורת מהאוניברסיטה. אני הבן הכמעט יחיד בכיתה. חוץ ממני לומדים שני ערבים, ועם ערבים ההורים שלה לא ירשו לה לצאת, כך שאני האופציה היחידה. בעלה של המרצה לאגדה לא בדיוק מטריד אותי. פעם הרמתי את ידי כדי לשאול שאלה, והיא פנתה אלי ואמרה "שאל בני ונען". כל כך הרבה אימהוּת יש במשפט הזה.

אני זוכר גם את השאלה ששאלתי: "האם גם אצל האסקימוסים קיימת המעשייה על כיפה אדומה?"

היא השיבה שכן, ועוד הרבה לפני שהאחים גרים אספו את המעשייה הזו ומעשיות אחרות, אלא שבאופן שונה. אצל האסקימוסים כיפה אדומה לא יוצאת ליער, כי אין שם יערות, אלא נועלת מחלקיים ויוצאת לשלג כדי להביא מזון לסבתה החולה, שם בשלג היא לבושה במעיל חם ופוגשת בזאב.

היא תבוא, היא תבוא המרצה. היא תזמין אותי לשעת קבלה, ותאמר לי שאני התלמיד המצטיין שלה. נעבור ביחד על עבודה שנתנה. על עבודות שאני מגיש לה, אני מקפיד לרשום תמיד את מספר הטלפון שלי. אחרי כמה ימים משעת הקבלה היא תתקשר, ותציע שניפגש שוב.

"אצלי זה לא נוח, אתה יודע, בית עם בעל וילדים", היא תתנצל ותמשיך, "ואני מעדיפה לא באוניברסיטה".

מיד אציע את ביתי והפגישה תתקיים. בתחילה תהיה לה נימה פדגוגית. היא תברר איך זה שאני כבר שנה שנייה באוניברסיטה ועדיין לומד קורסים רבים של שנה ראשונה. אסביר לה שאני אדם איטי, ושהראש שלי כל הזמן חושב פטנטים. אולי אף אחשוף בפניה אחד מהם. אני סומך עליה שלא תגנוב לי אותו. היא נראית לי אדם אמין. היא מצִדה תלמד אותי טקטיקות ללמידה ושיפור הריכוז מבלי לקחת ריטלין. אני אאמץ את שיטותיה, ואהפוך סטודנט יעיל יותר, ואולי אפילו מצטיין המגמה. אם אהיה מצטיין המגמה, אוכל אחר-כך ללמוד באוניברסיטה כל מקצוע שארצה, זה החוק. אני לומד פולקלור, כי זה המקצוע היחיד שהתקבלתי אליו. יכולתי לבחור בין פולקלור לB.A  כללי, ורציתי אוניברסיטה ולא מכללה. זה היה חשוב לי. מה גם שהיו שמועות שבאוניברסיטת באר-שבע יש אווירה טובה.

אחרי הדיון שלי ושל המרצה לאגדה בהוויה הסטודנטיאלית שלי, נעבור לחלק הקולינרי. היא תכין לי שייק מבננה וממנגו בשייקר המיוחד שקניתי, שאין בו שימוש, ותאמר: "יתום שלי, אפרוח, יתום מאם מתקין ארוחות לעצמו בעצמו".

ואז, אז נעבור לחלק המרכזי. לא אספר לה שאני בתול בן שלושים, לא אספר לה שהיא המרצה שלי גם לסקס. היא פשוט תוביל ולא תרגיש שהיא מובילה.

יש לי מיטה זוגית ולא מיטת נוער, ומיטה זוגית מרמזת על אחד שמבין עניין. רק בסוף כשנשכב מרוצים, היא תחתום במשפט "היית מצוין". האמת שהמשפט הזה יהיה מיותר לגמרי, כי אראה כבר במו עיני לאיזו אורגזמה ענקית היא תגיע.

רגע, מה קורה? השעה כבר שבע וחצי בבוקר ועוד מעט הבחינה באגדה. אני ניגש לקומקום, מרוקן מתוכו את המים, משאיר רק קצת, ועושה לעצמי קפה בוץ מעורר. כדי לשתות מהר אני מוסיף מים מהברז. לא טעים, אבל בהחלט מעורר. עכשיו אני כבר יוצא, גר קרוב לאוניברסיטה. זה רחוב הרב כדורי. אני פונה ימינה ברחוב הרב תחמני. באחת המכולות כאן מוכרים סנדיביצ'י שינקן עם גבינה צהובה מעולים. לאחר שחלפתי על פני המכולת ולא קניתי דבר, גם כי אני לא רעב, וגם כי אני ממהר, אני מסתובב שמאלה ברחוב רבנינו החכמים. הגעתי לשער האחורי של האוניברסיטה. תכף יבדקו לי את התיק הכבד והמסורבל שלי. בכניסה אני חושב לעצמי האם אצליח בבחינה, האם אצליח להיות מצטיין הקורס, לאן המחשבות שלי נעות, למה אני לא לומד, למה אני לא משנן את החומר, מה יהיה הסוף איתי, מה יהיה בסופנו?

4.

ביום אחר.

יובל יוצא להרקדה.

יש לי מנוי באתר ההיכרויות "חיפושים". יש לי שָם כרטיס עם תמונה, שבה רואים רק דמות רחוקה ורזה. מרחוק לא רואים את הצלקות שעל הפנים. השם הוא שמי האמיתי_ יובל. בסעיף מקצוע כתוב "סטודנט", כי אין לי דבר אחר לכתוב. כתבתי שאני רוצה ילדים ומחפש חברה לחיים.

הכרתי רבות, ורבות הכירו אותי. תמיד אותן פגישות עיוורות: שולחן פנוי בבית-קפה, אני מגיע לפני הזמן ומתיישב, היא קצת מאחרת. היא לא נראית כבתמונתה, אני לא נראה כבתמונתי. מבט חודרני אל עור פניי הפצוע, מצמוץ מצִדה בעיניים, ותחושת בחילה קלה שעוברת בינינו. אנו שואלים זה את זו את השאלות הרגילות, מחפשים נושא משותף להיתלות בו.

כל המפגשים הללו, שבדרך כלל לא אורכים יותר מחצי שעה, לא מתאימים לצד הרומנטי שבי.

האם מתוך הלא-כלום הזה נצליח שנינו – אני והבחורה הזרה, לקום ולהתאהב?

האם מתוך כוס הקפה תצמח לה התחלה?

האינטרנט הוא רחוב וירטואלי והיכרות דרכו איננה שידוך. יחד עם זאת, יש בו משהו מזויף, משהו שמזייף אותנו. ידוע לי שרבים התחתנו כך, אך האם הם גם התאהבו לפני שהתחתנו, או שפשוט נחתם סוג של חוזה ביניהם?

לי כנראה הכלי הזה לא בדיוק מתאים.

החלטתי להתנתק מאתר "חיפושים", ופשוט להתחיל לחפש במציאות האמיתית, לצאת לחפש בעצמי. לאחר מקלחת טובה אני יוצא להרקדה. כן, להרקדה. עם ההורה ההיא והרועה הקטנה. שמעתי על הרבה זוגות שהכירו בהרקדות, זוגות מבוגרים מפעם, עוד לפני שהמציאו את האינטרנט. אבל אולי פעם, אני חושב לעצמי, היו דווקא שיטות היכרות טובות יותר. אם אתמיד עוד, אוכל להיות רקדן לא רע בכלל. בפעם הראשונה אני מעדיף לעמוד בצד ולנסות לקלוט את הצעדים.

אולם הספורט של האוניברסיטה הומה אדם. קול אנושי אופף את המקום. מוסיקה טרם נשמעת. המרקידה מאחרת. מחצית מהמשתתפים הן צעירות, והמחצית השנייה הם גברים זקנים שבאו לתפוס אותן. אני חושב, שטוב עשו אלו שחיפשו בת זוג עד גיל עשרים וחמש. אם אמשיך כך לחכות, לחשוב על פטנטים ולבהות בעצמי, יהיה מאוחר מדי.

"מה, הריקודים לא מתחילים?", פונה אלי נערה שנשענת על הקיר לידי.

"אני חושב שהמרקידה עוד לא הגיעה", אני משיב.

אני חושב לעצמי שהיא בטח מתחילה איתי. מה פתאום היא פונה אלי כך בשאלה? מה, היא לא רואה בדיוק כמוני שהריקודים לא מתחילים? מה אני כאן, האמרגן של ההרקדה? הוועדה המסדרת? מה?

היא לא נראית יפה במיוחד. גם לה יש פצעי אקנה על כל הפנים. לא מספיק שאני סבלתי מכך, אני צריך עוד אחת שסובלת מחצ'קונים?

"אולי פשוט נקום ונלך?", היא פונה אלי בשנית.

"תישארי כאן, אל תלכי. תישארי, אולי המרקידה תבוא. בת כמה את? את נראית ממש ילדה."

"בת שש עשרה", היא מסיטה את שערה שליד הכתף.

"אז את תיכוניסטית", אני חושב שאני מבין.

"לא, אני עתודאית להנדסת אלקטרוניקה", היא משיבה.

"ואיך כבר בגיל שש-עשרה?", אני מתפלא.

"פשוט מאוד. קפצתי שנתיים."

כבר במפגש הראשוני לא מוצא חן בעיניי גילה הצעיר. ילדות זה לא בשבילי. חוץ מזה לא מוצאת חן בעיניי המהירות, שבה היא חושפת בפניי את גאוניותה, כלומר: את העובדה שקפצה שנתיים. אבל אולי אין לה ברירה, והנתון הזה פשוט מתבקש מהשיחה.

אנחנו מוצאים את עצמנו יוצאים לכיוון ביתי, לא ברור איך בדיוק, אבל מרגישים זוג. אולי זוגיות שנכפית עלינו מהאיחור או מההיעדרות של המרקידה, אבל זוגיות. אני מאריך את הדרך לביתי, כי אני רוצה ליהנות מטיול משותף איתה. אנו צועדים לאִטנו ברחוב "איפכא מסתברא" הארוך והמפותל.

בדרך מתברר ששמה ענבל, ושהחלום האמתי שלה הוא להיות פסנתרנית, ולא מהנדסת אלקטרוניקה. אני מצִדי מציין, שיש לי המון רעיונות לפטנטים, ויום יבוא ואתעשר מהם. אני מנסה להרשים, להראות לה שגם אני סוג של גאון, למרות שאני לא נראה, ולא יכול להתהדר בכך שקפצתי שתי כיתות. זה עובד. היא מיד מתלהבת ומאוד רוצה לדעת באילו פטנטים מדובר. היא שואלת האם זה קשור באלקטרוניקה, ומציעה לעצב את המודל הראשון. אני משיב שפטנט אחד קשור באלקטרוניקה, ומתכוון למד-החום הדיגיטלי, אבל שיש כבר מודל, וחוץ מזה הפטנטים סודיים. אני אומר "סודיים" ולא מפרט. אני לא רוצה לספר לה, כי אני מעדיף להישמע מסתורי, לא סומך עליה, ובעיקר חושש שתפנה עם הפטנטים להוריה, ולהם יהיה את הכסף הנדרש כדי לרשום אותם כפטנטים על שמה או על שמם.

בדירת החדר שלי היא יושבת מכורבלת במעיל הסטודנטים שלה העשוי מצמר, אפילו שהרדיאטור בחדר דולק. היא מסרבת לשתות קפה, כי אחר-כך לא תוכל להירדם, וטוענת שגם תה מעורר. תה ירוק אין לי להציע. בפגישה ראשונה לא מקובל להגיש אוכל, מה גם שהמקרר שלי ריק. אז ככה אנחנו יושבים – היא במעיל ואני בחולצה קצרה, כשהרדיאטור מחמם. ללא מילים, אני מרגיש שהיא מצפה שאגע בה, אבל אני לא נוגע.

"אתה ממש גאון, אם אתה ממציא פטנטים!", היא אומרת פתאום מתוך הלא-כלום.

"זה מאוד מחמיא לי, אם אחת כמוך שקפצה כיתות אומרת כך."

"למה אתה לא רושם לפחות את אחד הרעיונות כפטנט?", היא שואלת.

אין לי כוח להסביר את כל הליך הרישום המסורבל והיקר, אז אני פשוט אומר: "בינתיים יש לי המון רעיונות, אבל אני מחכה שיבוא רעיון המחץ, שיפתור לי את בעיות הקיום לכל החיים."

"אם אני הייתי מחכה עד שאדע לנגן את כל היצירות לפסנתר שיש בעולם", היא ניגשת עם בקבוק פלסטיק שיש לה בתיק וממלאת אותו מים מהברז, וממשיכה, "לא היה לזה סוף, אבל אני כבר נותנת רסיטלים ליצירות אותן אני מנגנת היטב".

"מה זה 'רסיטל'?", אני שואל בתום.

"אם אתה לא יודע ש'רסיטל' היא יצירה לנגן אחד, אתה בור, ואני עוד חשבתי שאתה גאון."

באותו רגע רציתי לחנוק אותה, ופניי האדימו.

"את גם מלחינה מוסיקה?", אני שואל.

"לא, רק מנגנת", היא משיבה.

"אם כך, את לא יצירתית", אני יורה חזרה.

"אני מכניסה בנגינה שלי המון רגש", היא נעלבת.

"אין קשר בין רגש ליצירתיות", אני שמח להכניס לה שוב.

כבר עכשיו ברור שאין כימיה בינינו, אבל כוח אחר גורם לנו לדבוק זה בזו – אולי הדירה הריקה שלי, והחדר שהיא חולקת עם שותפה במעונות.

"אולי תיקח אותי לסרט?", היא לפתע מציעה.

אני חושב לעצמי – "תיקח אותי" – כאילו שאני אמור להסיע אותה על כיסא הגלגלים לקולנוע, ומיד ללא הפסקה היא ממשיכה "על  הכרטיס שלי אני משלמת".

נרגעתי והסכמתי לסרט, ליום ולשעה שהציעה.

5.

ביום אחר.

יובל מכין עבודה בקורס "לבוש ופרטים אסתטיים במזרח-התיכון הקדום".

היום היה לי יום גדוש ומלא. רשמתי בקצב מדוד את כל מה שהמרצים אמרו, וצילמתי בקצב מסחרר יותר ממאה עמודים של תמונות בגדים ועדיים, שעליהם אני צריך להכין עבודה. בעבודה אני אמור לקבוע לגבי כל בגד וכל תכשיט מאיזו תקופה הוא, מאיזו מדינה הוא, ולנמק מדוע אני חושב כך. עלי להיעזר בשני מאמרים באנגלית, שאותם כבר קראתי: "צורפות בתקופה הפרסית" ו"הדפס על בד בתקופה ההלניסטית".

תוך כדי שאני מסתכל על הצילומים בזכוכית מגדלת ומנסה לקבוע את מה שצריך לקבוע, אני מבין שענבל בכלל לא בשבילי. בינתיים היא כל הזמן יוזמת, זה נחמד, אבל אולי זה הופך אותי לנקבה, ועוד איזו נקבה. אני הופך לבררן, למרות שיש לי רק את ענבל, והיא החברה הראשונה שלי. אני דוחה, מתלבט, מסרב, אך בסוף משתף פעולה. מה שהכי מפריע זה שכנראה היא מצפה שאגע בה ראשון, שאזום. גם אם אני מבוגר ממנה בכמעט חמש עשרה שנים, ליזום פיסית זו כבר הגזמה.

הנה אני מביט בתמונה שהיא צבעונית בספר, אבל צולמה על ידי בשחור-לבן. מעניין אם בכלל אפשר לקנות את הספר. אני מביט בעזרת זכוכית מגדלת בגבר בגיל העמידה, הניצב ליד חמור ולובש שרוול.

"חד משמעית", אני כותב, "מדובר בשרוול שנלבש בפרס, הזמן המשוער בערך 400 לפנה"ס".

היא תבוא, היא תבוא המרצה. היא בת שלושים וחמש ומבוגרת ממני רק בחמש שנים. היא תבוא ותחפוף לי את הראש, ותעביר בי זרמים רכים וחודרים לחילופין. אני והמרצה נרצף את דירת ארבעת החדרים שלנו בילדים. חמישה ילדים יהיו לנו. בין גיל שלושים וחמש לארבעים יהיה לה מספיק זמן ללדת את כולם בזה אחר זה. בשביל מה אני צריך את הילדה הגאונה הזו בת השש-עשרה, שבטח עוד מוקדם לה מדי ילדים, וגם כשיהיו לה ילדים, יהיה לה אחד או מקסימום שניים.

6.

ביום אחר.

ענבל ויובל בסינמטק צופים בסרט "עירום" מאת מייק לי.

אנחנו לא נוגעים זה בזו. אין מגע. בסרט השחקן חובט את ראשה של השחקנית במעקה הספה. הוא מושך לה בשֵׂער ומכאיב לה.

איי! איי! כואב גם לי. זה סרט סאדו-מזוכיסטי, אני חושב לעצמי. אסור לקחת ילדות קטנות לסרט כזה, ועוד אני בחרתי את הסרט. ענבל עוד יכולה ללמוד מהסרט, שככה עושים סקס, או שזה הסקס שאני רוצה.

כשאנחנו יוצאים אני שותק, לא רוצה לומר מה שאני חושב, מעדיף שהיא תגיד קודם.

"סרט איכותי מאוד", היא פותחת ואומרת "עמוק מאוד."

"מה כל כך עמוק לך?", אני שואל וממשיך, "איך אישה מסכימה להשפלה כזו? איך היא מסוגלת להפוך אקט של הנאה לכאב?"

"במקום זה תשאל איך גבר מסוגל להיות אלים כל כך", מעירה ענבל, כאילו שינתה דעה.

למרות שאמרה שהיא צריכה להתאמן בנגינה, אנחנו בדרך אליה למעונות. באוטובוס אנחנו יושבים זה לצד זו, לא נוגעים, אפילו לא נותנים ידיים. אני לא אוהב שהן ישר מתחילות ללטף ולגפף, אבל גם מפוחדת כזו לא בשבילי.

בחדרה במעונות שתי מיטות יחיד ניצבות זו מול זו, בהמשך שני שולחנות עבודה עמוסי ניירות וקלסרים, ומתחת לחלון עומד פסנתר. ענבל מתיישבת בקצה מיטתה, ואני אחריה בקצה השני. השותפה לחדר מולנו. השותפה יורה צרור בדיחות על אימהות פולניות. בטח אימא שלה פולנייה.

"לא אמרת שאת פוגשת עכשיו את אימא שלך הפולנייה בבית-קפה?", שואלת ענבל.

"בסוף היא ביטלה. קשה לה להגיע עד הדרום הרחוק", משיבה השותפה.

אני כשלעצמי לא יודע מה אני מעדיף: האם אני רוצה שהשותפה תלך או רוצה שתישאר.

למה אני כל הזמן חושב רק על דבר אחד? הרי ענבל ואני רק עכשיו הכרנו.

במקום לתת תשובות לכל השאלות המקוננות בראשי אני פשוט אומר לענבל:

"היית צריכה להתאמן בפסנתר, אז פשוט תתאמני."

"לא, אני לא רוצה שתלך", היא משיבה.

"את חייבת להתאמן", אני מנסה להתנסח בטון אבהי. "אשאר כאן להקשיב."

אז ככה היא מנגנת, השותפה ואני מאזינים, ויש לנו את כל הזמן שבעולם.

7.

ביום אחר.

יובל וענבל בדירה של יובל.

בשבת הזו אנחנו לא נוסעים לבית-ההורים. בשישי בערב, כניסת שבת המלכה שנינו בדירת החדר שלי.  הפעם יש תה ירוק. אני מכין לענבל תה ירוק עם חלב. אנחנו אוכלים פרוסות חלה עם טחינה וכתף בקר זול שקניתי במכולת. לקינוח יש כדורי שוקולד, שהכנתי בעצמי.

עם סיום הארוחה אני משתרע על המיטה, וענבל עדיין ליד שולחן האוכל. היא שמה במערכת דיסק, המנגן סונטות של מלחינים שונים בנגינת מצוקו אוצ'ידה, מתוך מארז של חמישה דיסקים, כדי שאקשיב ואבין קצת במה מדובר, כשהיא מספרת על נגינת רסיטלים. אותי המוסיקה משעממת, אבל אני לא אומר דבר כדי שלא אֶשָמע לא איכותי.

כשהמוסיקה ברקע, ענבל נכנסת לשירותים המשמשים גם כמקלחת, מתעכבת שם זמן קצר, ויוצאת כשלגופה רק מגבת. היא ניצבת בפינה שליד דלת האמבטיה מבוישת מאוד ובקול שקט ממלמלת: "אלוהיי שפתי תפתח."

"מה את מקשקשת?", אני מתעצבן.

"מה את רוצה? תגידי, מה את רוצה?"

"תתלבשי מהר!", אני זורק לה את הבגדים בזה אחר זה.

"את חושבת שאני מבוגר? את חושבת שאני המורה האולטימטיבי שלך לסקס? אחרי שתלמדי, תעזבי אותי ותמצאי לך גאון צעיר כמוך? את לא באמת אוהבת אותי. אני בור בעינייך. את רק רוצה לנצל הוראה בחינם. תתלבשי ותלכי לך למעונות, אני לא רוצה לראות אותך יותר!"

היא עונה לי בקללות, לוקחת את הבגדים לאמבטיה, מתלבשת, לוקחת את התיק ויוצאת. צר לי עליה, צר לי על עצמי, שהגעתי למצב כזה. אני בהלם. פשוט המום ולא מסוגל לעשות שום דבר. את מארז הדיסקים היא שכחה אצלי, כך שתישאר לי מזכרת.

8.

ביום אחר.

יובל בגפו בדרך למופע סטנד-אפ של אורנה בנאי.

כבר מזמן לא הייתי במופע סטנד-אפ. כשאני כבר הולך, זה לבד. לא שחסרות בחורות מפגישות עיוורות, שאיתן ניתן ללכת להופעה, אבל בבליינד דייט אני מעדיף בילוי אחר. מחיר כרטיס הוא מעל מאה ש"ח, ושני כרטיסים זה מעל מאתיים ש"ח. בדרך כלל הבחורה לא משלמת, וכל הסכום נופל עלי.

אני עוד לא מכיר אותה. מה אני חייב לה?

יש לי הרבה דייטים דרך אתרי הכרויות באינטרנט – בערך פעמיים בשבוע. אם אזמין כל אחת, פשוט אתרושש. בשיחות הטלפון לפני תיאום הפגישה אני אוהב להציע טיול מאורגן למכתשים. טיול מאורגן כי אני לא נוהג, ולמכתשים כי זה האתר הכי יפה כאן באזור. אני לא נוהג, כי בזמן התיכון כשקיבלתי את המפתחות לרכב, כמעט דרסתי קשיש על הליכון, ומאז יש לי טראומה.

בפגישה הראשונה צריך להכיר.

צריך לשאול שאלות כמו: "מה את עושה?", "מה התכניות שלך לעתיד?"

אני לא סובל את השאלות האלה, כי הבחורה עונה לי בשאלה: "ומה אתה עושה?".

כל שיש לי להשיב הוא שאני סטודנט לפולקלור שנה ב'. על הפטנטים אני לא יכול לדבר, כי הם רק תחביב, וגם כי אני מפחד שיגנבו לי את הרעיונות.  כך שהתשובה שלי לא מרשימה במיוחד.

במקום זה אני שואל: "מה אכלת היום לארוחת הבוקר?", "יש לך לפעמים חלומות מפחידים בלילה?", "את יודעת לעמוד על הראש? כי יש לי העדפה לכאלה שיודעות.",  "האם הגמדים הקטנים עוזרים לך או שהם גומרים את כל הכוחות שלהם בלעזור לי, ואז כשהם מגיעים אלייך הם אפילו לא מציעים לעזור?".

הגמדים הקטנים כנראה שכחו אותי היום. אפילו לא הצלחתי להגריל באינטרנט בחורה לדייט. במקום זה אני בדרך למופע של אורנה בנאי לבד וקצת עצוב לי.

אני נזכר איך אחרי הצבא, כשעוד חשבתי לממש את הפטנטים שלי, פניתי לבעלת ""kisses – הרשת העולמית לעיצוב הבית. היא נחתה מארצות-הברית, ונפגשנו במתחם של שדה התעופה בן-גוריון. אני הייתי הראשון בלו"ז שלה. היא נראתה בערך בת שישים, ולבושה בחליפה אדומה כולה, ללא כל קישוט נוסף, עם חולצה לבנה חגיגית מתחת. שיערה צבוע בלונד עם שורשי שיבה מתחת, היא נועלת עקבים דקיקים שהצליחה לא ליפול מהם. דיברנו באנגלית. אני זוכר שדיברתי לאט, מתקשה לשלוף את המילים שזכרתי מהתיכון. כדי לחסוך בדיבור מיד הוצאתי משקית פח-זבל גדולה יעה, שבו היה נעוץ מקל מטאטא גבוה.

"המקל", הסברתי, "הוא בשביל שלא נצטרך להתכופף, כשאנחנו אוספים את ערימת הלכלוך שנערמת בזמן הטאטוא"

"אתה חושב שהערימה יכולה להיאסף כך ביסודיות?", היא שאלה בסקפטיות.

"למה לא?", הגנתי על הרעיון.

"טוב, בטח יש לך עוד רעיונות", היא ניסתה להלחיץ בזמנים. "אז מהר את כולם בזה אחר זה. יש לי עוד פגישות היום."

הוצאתי עט מחובר למגנט שניתן להצמיד למקרר. מיד אחרי-כן הוצאתי תרשים של טוסטר עם פתח רחב, שלתוכו ניתן להכניס גם פיתה, שווארמה או סנדביץ' שלם. היא הסתכלה בתרשים, שיחקה בעט ושאלה: "אז זהו? זה הכול?".

"קודם תיצרי את השלושה הללו, ותשלמי לי את מה שמגיע לי, אחר-כך נדבר על רעיונות נוספים", הרגשתי שהאישה הזו הולכת לעשות לי לא טוב.

"ארץ ישראל היא מדינה קטנה", הסבירה, כאילו שאני לא יודע. "כאן בחנויות אין הרבה מבחר."

"ובכן..", השבתי קצר רוח.

"ובכן.. כל ההמצאות שהצגת כאן קיימות כבר מזמן בארצות-הברית."

"באילו חנויות?", שאלתי. "אסע לארצות-הברית וארכוש אותן בעצמי."

"ברשת שלי!", היא צחקה בקול מרושע. "בעוד חודשים מספר כשאשוב הביתה, אשלח לך את שלושת המוצרים, ואתה מצידך תשלם לי כבר עכשיו."

"למה המוצרים הללו לא נמכרים בישראל?", שאלתי זאת לאחר שבדקתי.

"ישראל היא מדינה קטנה, כמו שאמרתי."

"כן, כן, מדינה קטנה", חזרתי אחריה.

נפרדנו בלחיצת יד ובנשיקה מצִדה, שלא היה בה כל צורך. את ה"מוצרים", כפי שהיא כינתה את הפטנטים שלי, היא לא שלחה. לאחר מחצית השנה בערך הם נמכרו בחנויות רשת kisses" " גם בארץ.

9.

ביום אחר.

יובל מתחרדן בשמש של אמצע אפריל בזמן שיעור חופשי.

נגמר עם ענבל, ושוב אני עם הפנטזיות: מתלבט בין המרצה לאגדה לאורנה בנאי. שתיהן רוצות אותי, ואני צריך לבחור. שתיהן מכנות אותי "החבר שלי". הן יודעות זו על זו ושונאות אחת את השנייה, רבות עלי, וכל אחת רוצה שאבחר בה. שתיהן בנות שלושים עד שלושים וחמש. המרצה לאגדה כבר מחליטה להתגרש מבעלה ושנעבור לגור ביחד – היא, אני והילדים. אני מעדיף לא לפרק משפחה ומטעמים מצפוניים דבק באורנה, מה גם שאני מעדיף ילדים משלי.

בינתיים מופיעה מועמדת שלישית. היא תבוא, היא תבוא. רופאת הילדים תבדוק אותי כילד, ותעשה בי מעשים מגונים. היא תבוא עם ילד ללא אבא. האבא ברח, או שרק תרם זרע בבנק הזרע. רופאת ילדים בלי לפחות ילד אחד, זה לא הולך. אז ככה יהיה לנו את הבכור שלנו, שהוא כבר מוכן.

פרשי מעלי שמיכה, כדי שלא יהיה לי קר בחושך, כדי שיהיה לי חשוך באור, כדי שהשמש לא תסנוור ותצבוט.

למה את צובטת לי את הפטמות? למה את נושכת?

לא, על כך אני לא רוצה לחשוב. הו, את ענוגה כל כך!

צאי אלי מהפנטזיות! הפנטזיות שלָך לא מעניינות אותי.

הקרייריסטית הלוחמת מתה במלחמתה האחרונה. היא לא בנמצא. יש לה ודאי את הפנטזיות שלה. בואי תשיגי אותי. אני מושג.

אולי אני מושג מדי? נכון שאת לא מפחדת?

אל תדלגי מעלי. הישמרי לך, אני לא מוותר. הנה, אנחנו מזמינים לעצמנו פיצה משפחתית לארוחת בוקר. כמה טעים הקפה שהכנתי. הנה, את משאירה במכונת הכביסה שלי זוג תחתונים. סימן שתחזרי, נכון?

היכן אפגוש אותה? איפה היא מתחבאת? ברל'ה, ברל'ה, צאי החוצה!

אולי היא הייתה במופע של אורנה בנאי לפני ימים מספר? אולי רופאת הילדים הפנויה, התפורה לפי מידות, פשוט ישבה לידי?

אם רק הייתי מניח את ידי על ידהּ, היא הייתה מניחה את ידה על ידי. אולי זו הייתה חוצפה מצִדה או מצִדי, אבל לי זה לא משנה. אני אוהב חצופות. חבל שלא שאלה אותי על איש הסאונד, בטח הוא קרוב משפחה שלה. חבל שלא שאלתי על כותב הטקסטים, למרות שאינו קרוב משפחה שלי, אפילו לא קרוב רחוק. הדבר היחיד שקרה במציאות האמיתית הוא ששנינו ישבנו וצחקנו, התפוצצנו מצחוק, אבל האם זה תנאי מספיק להיכרות?

מה קורה איתי? מה שאני רוצה באמת הוא להתחתן? ללבוש חליפה עם עניבת פפיון? קשה לי להאמין, אבל אולי כן. אני פשוט רוצה להתחתן, להיות הבעל של, ושהיא תהיה האישה של, שנהיה שייכים, ושיהיו לנו ילדים. אני מחפש חברה לחיים, לחצות איתה את השנים הנותרות. לחצות ביחד, לא עוד לבד. שיהיה למי לספר, למי להקשיב.

מה כבר אישה יכולה למצוא בי?

בן שלושים, חסר עבודה מסודרת, חסר השכלה נכון לשלב זה, חסר ניסיון חיים, וכבר לא צעיר. אם עד גיל חמישים אני לא מתחתן, אני עושה ילד מאם פונדקאית. בינתיים יש לי עוד זמן.

ככה אני יוצא בהצהרות, אבל האם יש לי בכלל את הכסף הנדרש?

אני מאמין שעד אז יהיה לי מאחד הפטנטים שלי. נחייה ונראה.

10.

ביום אחר.

יובל מתחיל לחנוך את רותם.

אחרי שיעור "תסרוקות באנגליה של המאה התשע-עשרה", יובל נרשם לעבודה במשרד פר"ח – חונכות של סטודנטים לילדים, שצריכים עזרה מסטודנט בוגר.

אני מחליט לעבוד כדי להוריד מהוריי את תשלום שכר הלימוד. איך אני חוסך לרישום פטנט אני עוד לא יודע.

אני מקיש על אחת הדלתות בכתובת שהפנו אותי אליה, ומחפש ילדה בשם רותם. אימה פותחת לי בלבביות, ומברכת אותי בשפה שנלקחה מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי: "ברוך בואו של האורח שלנו."

רותם מציעה שאראה את הספרים שלה, ומיד לאחר מכן מוציאה דף עבודה בגימטרייה. רק זה מה שחסר לי – גימטרייה – מספרים ואותיות. אני לא זוכר אם בכלל למדתי זאת פעם ואם כן מתי. בחישובי הרבנים או המתחזים לרבנים אני לא מתמצא. אימה מצילה את המצב. היא מסכמת שהשנה העברית שרותם מתבקשת לחשב היא בדיוק השנה הלועזית בה אנו נמצאים כרגע – 1994 – ואת כל שאר השנים ניתן לחשב בקלות בהתאם. רותם כבר מסתדרת לבד, ומיד לאחר מכן נזכרת שלא הראתה לי את הספר שהיא הכי אוהבת: "בילבי בת-גרב". היא קוראת את הפתיחה המוכרת, המספרת על ילדה הגדלה ללא הורים.

הילדה בהחלט מוצאת חן בעיניי, אני מקיש מכך על האם, ודואג לא לפספס שיחה איתה בתום המפגש. תוך כדי שאני חושב איך להתקרב, היא מציעה לי לשתות. מתוך האופציות שהיא מציעה, אני מעדיף שוקו. היא מוזגת שוקו מתוך בקבוק לשנינו ומסבירה, שמוטב שלא אעזור בלימודים אלא רק אשחק, גם כי לרותם אין קושי מיוחד בלימודים, וגם כי אין לה בעיה לעזור. בינתיים יש לי קצת זמן להסתכל עליה. היא גבוהה ממני בקצת, לבושה בחולצת קטיפה סגולה, לא אופנתית, אבל בהחלט יפה. היא ניצבת זקופה וגאה, כי יש לה במה להתגאות.

11.

ביום אחר, ובעוד יום אחר, ובעוד יום אחר.

יובל מגיע פעמיים בשבוע לבֵיתן של רותם ומאי, והם יוצאים יחד לשחק בגינה או משחקים במחשב, בנייד ובמשחקי קופסה.

אני שם לב שתמיד היא לבושה חולצות קטיפה, כל פעם בצבע אחר. האמת היא שהייתי רוצה לבוא אליהן יותר, אבל זה מה שהקציבו לי בפר"ח.

12.

באחד הימים.

יובל ורותם מציירים.

אנחנו יושבים ומציירים, והיא לא מרוצה מהציור שציירה. אני לא אוהב ילדים מתוסכלים ומנסה להראות שגם לי לא יצא, לשכנע שרק התחילה, ואם תמשיך, בוודאי שהציור יֵצא לפי רצונה. אני מסתכל בקפידה על הדמות שציירה, ומזהה שם דמות של ילדה.

"את מי ציירת?", אני שואל.

"את שקד", היא עונה.

"למה שקד?"

"כי אני רוצה להיות חברה שלה."

"והיא יודעת שאת רוצה להיות חברה שלה?", אני מקשה.

"לא."

"אז אולי גם היא רוצה להיות חברה שלך, ואת לא יודעת?"

"אולי."

אנחנו נפרדים בחיבוקי וביי, שזה החיבוק הקבוע שלנו. חיבוק קטנטן מצִדה וריצה לאימה. גם אני ניגש למאי ומנסה לקבוע איתה פגישה קצת שונה. היא מצִדה מתקשה להבין, כלומר: עושה עצמה קשת הבנה, ומשיבה שאנו כבר נפגשים.

13.

ביום מיוחד.

מאי בכל זאת מגיעה להתארח אצל יובל.

היום יום חמישי שכל כך חיכיתי לו. היא אצלי מהשעה שבה סיימתי ללמוד. היא מופיעה שוב בחולצת קטיפה, הפעם בגוון אפור חי ומציעה שנכין שיעורים ביחד. אנחנו קוראים בקול מאמר בקורס "תסרוקות באנגליה של המאה התשע-עשרה" באנגלית ונעזרים במילון ממוחשב. את רוב המילים היא יודעת. בין לבין אנחנו שותים שוקו. לכבודה מילאתי קצת את המקרר. אנחנו מצליחים לסיים לקרוא את המאמר הרבה יותר מהר ממאמרים אחרים שקראתי לבד. כשקראתי אותם, חשבתי על הפטנטים או על אופציות עתידיות עם בחורות.

אני מכין את הפסטה שאני יודע להכין מעגבניות שרי בשילוב אנשובי, בצל ועגבניות מיובשות. היא מצִדה פותחת את הטלוויזיה, וממנה ניבטת אלינו אורנה בנאי. אני מכבה. מאי לא מבקשת הסברים. האוכל כבר מוכן. היא מספרת שגם בעלה אהב להכין פסטה. דגים מטוגנים ופסטה היו שני המאכלים שהכי אהב להכין. ככה היא מותחת קו של דמיון ביני לבינו, ועוד קו, ועוד קו, עד שנדמה כי אנחנו אחים תאומים, למרות שמעולם לא פגשתי אותו.

"בא לך לשחות באוקיאנוס האטלנטי?", היא שואלת.

"מה, בעירום מלא?", אני מופתע.

"לא, לא, זה בסדר. התכוונתי עם בגדים", היא מרגיעה.

"השיער שלךָ זקוק לחפיפה."

היא עוברת נושא ובו בזמן ממשיכה באותו נושא.

אנחנו ניגשים לאמבטיה, ולא לכיור כפי שחשבתי. היא מכוונת את המים, מושיבה אותי על מעקה האמבטיה ומטה את ראשי. כל בגדיי נרטבים. היא נראית לי הכלאה פלאית בין המרצה לאגדה לבין אורנה בנאי. בלי לשים לב מי מתחיל בכך, שנינו מתפשטים ונכנסים לאמבטיה. אני שם את הפקק.

"יובל, אתה זורם איתי כמו נחל איתן",  שוב היא מדברת מתוך ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי.

אנחנו מסבנים זה את זו בסבון. אני קצת מצטער שאין לנו ספוג וקצף לאמבטיה. היא חופפת לי את הראש, ואפילו טיפה של סבון לא חודרת לעיניי. אני חופף לה את שערה המתולתל והשחור. היא מוציאה את הפקק, המים הולכים ומתמעטים ואנחנו שוכבים. אני קצת מודאג שאולי לא נוח לה, אבל ניכר שהיא נהנית. אנחנו מתעטפים במגבות ונכנסים למיטה עירומים.

אני נעמד על הראש והיא נעמדת אחריי, גבינו צמודים, מחזיקים מעמד עוד מספר דקות ונופלים על הצד שלה.

"איזה כיף היה לנו!", אנחנו אומרים פה אחד.

השעה רק שמונה, כך שאני לא עייף. בשיחה נינוחה של אחרי מתברר שמאי בת ארבעים ושתיים. השם הצעיר, "מאי", אינו השם עימו נולדה. שמה היה "שלי", והיא אנגלזה אותו ל"מאי".

"האנגלוז הזה מאוד מוצא חן בעיניי", אני אומר לה וממשיך, "אדם צריך להרגיש בנוח עם השם שלו."

אני בעיקר שואל, כי אני רוצה לדעת הכול, והיא עונה. אולי אני מגזים קצת עם השאלות, אז אני מתחיל לדבר על הפטנטים, ועל איך תמיד בנוגע לכל פטנט היה מישהו שחשב עליו לפניי.

"זה לא שחשבו עליהם לפניך", היא מתקנת וממשיכה, "זה שגנבו לך אותם."

היא נראית מהורהרת.

"אתה יודע מה הפנטזיה שלי?"

"מה הפנטזיה שלך?", אני שמח שגם לה יש פנטזיות ולא רק לי.

"לא מזמן הוכרתי כאלמנת צה"ל. הפנטזיה שלי היא לקחת את הסכום, לרשום את אחד הפטנטים שלך שעוד לא נגנב, וללדת לך זוג תאומים."

"זאת יכולה להיות מציאות", אני מחייך בשמחה. "זאת תהיה מציאות."

דיברתי איתה על מעילים, שמחממים בעזרת בטריות, כמו: סדיני חימום חשמליים.

"אף אחד לא חשב על זה", היא אומרת, "ושאף אחד לא יספר לי שהפטנט הזה כבר רשום. על פטנטים אחרים אפילו אל תספר לי, תתאמן בלשמור סוד. כבר מחר בבוקר אחפש עורך דין."

בשמונה בבוקר אני מעיר בטלפון את הוריי הפנסיונרים.

"הייתי מסכן", אני אומר לאימי, "באמת שהייתי מסכן, אבל עכשיו אני מסכן לשעבר. יש לי חברה!"

"ליובל יש חברה!", אימי צועקת לאבי.

"לבן שלי יש חברה!", פותח אבי את דלת ביתם וצועק לחלל הבניין. הד קולו חודר גם את אפרכסת הטלפון.

14.

ובימים אחרים? ובימים אחרים מה?

ראו גם :

ראיון עם גליה אבן חן על סרטה "אין פטנט לאהבה" המבוסס על "יובל "

אודות גליה אבן-חן

גליה אבן-חן היא סופרת, משוררת וקולנוענית. נולדה באשדוד וחיה בתל-אביב. שני ספריה "עובדות מהדמיון" (רומן, 2015) ו"אישה מטורפת" (שירה, 2009) זכו לשבחי הביקורת. פרסמה שירים וסיפורים במוספי סוף השבוע של "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", ובכתבי העת נבחרים. הלחינו משיריה אריאל הורביץ, טובה גרטנר, א.ב. דן, דניה לנדסברג, רות דנון, דנאל קריאף, עודד שכטר, גלי אבינועם ועוד רבים וטובים אחרים. שיריה נכללים באנתולוגיות: "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן, ו"מלכה עירומה" בעריכת דורית ויסמן. בקרוב יוקרן סרט קצר נוסף שכתבה וביימה בשם: "אין פטנט לאהבה" בכיכובו של השחקן א.ב. דן.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על יובל (אין פטנט לאהבה) \ גליה אבן חן

  1. מאת אלי אשד:‏

    הקרנת הסרט: "אין פטנט לאהבה" על פי הסיפור שלמעלה "יובל " שכתבה וביימה גליה אבן -חן בכיכובו של א.ב. דן.
    ב 15/4 יום ראשון ב 20:00 בגלריה בן דוסא 21 יפו.
    ב 4/6 יום שני ב 19:30 בספרייה המרכזית בגורדון 26 גבעתיים.
    - כניסה חופשית –

    על מה הסרט? בחור שמחפש אהבה בתנאי לחץ ורוצה לממש את אחד הפטנטים שלו.
    בהשתתפות: רפי יחזקאל, תמי דותן, רקפת א. ידידיה, ורד דניאל אמיר, שי לילך אמיר, שאשא דותן, דוריאן אסוויד, מארק טולסקי, אמיתי צמרת, שרה גרייס, צחי מלמד, נועה לחיי, הילה רוז'נסקי, גיורא דין, אלה ששו, עדי פזי, עידית יולזרי, דורית רשף ושי בלקינד. שחקניות אורחות: צופית גרנט, רינה פדווה.
    צילום: עופרה בכור, ארנה גל וישי זנדברג. מוסיקה: דניה לנדסברג.
    כתוביות: אמיתי צמרת ערך: דוד נסטל כתיבה ובימוי: גליה אבן-חן.
    המשורר עמית מאוטנר ביפו והסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בגבעתיים ידברו על הספר "רואים לו לכדור-הארץ" שבו הופיע הסיפור המשמש כבסיס לסרט.
    תחבורה: אוטובוסים:
    ישירות עד הגלריה ביפו: 18, 10, 25, 125, 1, 40, 42, 142, 240, 83.
    ישירות עד הספריה בגבעתיים: מת"א: 55, 60, 160, 161 , 63 , 268, 45, 58, 54, 16. מר"ג: 160 , 61, 57, 45. מקרית אונו: 55 , 268.
    מגבעת שמואל: 70, 68, 45. מבני ברק: 60, 160, 161. מפתח תקווה: 70, 68. מגני תקווה: 55
    מרעננה, כפר סבא, רמת השרון, הוד השרון: 567, 921 . מהרצליה: 525

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*