ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר “אני כותבת לך מטהראן” מאת דלפין מינואי בהוצאת אחוזת בית ספרים

בימים שבהם המתיחות בין ישראל לאיראן עולה מדרגה, בימים שבהם נושבות רוחות מלחמה ממשיות בין שתי המדינות הללו, יוצא הספר הזה. לדידי, זהו רגע מכונן ובול בזמן, משום שככלל, השאלה שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו היא מה בעצם אנחנו האזרחים יודעים על איראן, שלא דרך הבניית המציאות של התקשורת שלנו או הצהרות הפוליטיקאים משני הצדדים? מה אנחנו יודעים על חיי היום יום באיראן, ועל אורח החיים של האזרחים שם? מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה של הפוליטיקה של איראן? מה אנחנו, הקוראים הישראלים, יודעים על חברה וארץ שרובנו מכירים כהתגלמות של אויבים בנפש או של קנאות דתית ורוע אכזרי? אז נכון שספר הוא גם סוג של סיפור דרך עיני המחבר, ועדיין, הספר הזה חשוב משום שהוא קודם כול מעניק לנו, הישראלים, הצצה לחיים שם במשך שני עשורים, ובייחוד מספר על החיים היום־יומיים של האזרחים; שאיפותיהם, אכזבותיהם, הכמיהה לנורמליות, והרצון בעיקר לחיות וליהנות.

הספר מספר את סיפורה של דלפין מינואי ברחובות טהראן. השנה היא 1998, והאיראנים חוגגים שנה לניצחונו של מוחמד חתאמי הרפורמיסט בבחירות לנשיאות איראן. חתאמי סימן הבטחה גדולה לשינוי עבור המוני איראנים – בעיקר צעירים ונשים – שסבלו מעריצות הדת באיראן. מינואי, עיתונאית בת עשרים־ושלוש אז, בת לאב איראני ולאם צרפתייה, מגיעה לאיראן לסקר את הבחירות. היא מגיעה מפאריז לביקור בן שבוע ימים, נשבית בקסם של איראן וברוח השינוי של הבחירות, ונשארת שם עשר שנים, שבמהלכן היא חווה טלטלות רבות, אהבות, אכזבות פוליטיות, רדיפות, ועוד. ברקע הסיפור נמצאות ההפגנות שהתקיימו נגד המדיניות של הנשיא חסן רוחאני ונגד המנהיג העליון לאחרונה, עלי חמינאי.
הספר “אני כותבת לך מטהראן” מתעד את עשר השנים הללו, והוא כתוב כמכתב אישי, דמיוני, אל סבה המנוח של מינואי, שהיה מדינאי ואיש רוח איראני. אני אוהב את הסגנון הזה של המכתבים כי הוא מכניס את הקורא לחומר אישי, ובכך חושף אותו ל”סודות” של הגיבורים. בספר אנחנו מגלים מסיבות ריקודים אסורות, מועדוני תרבות חשאיים, עיתונאות לוחמת וגם מובסת, ובעיקר חברה אזרחית, אמיצה ואוהבת חיים, הנלחמת על חירותה נגד קנאות דתית לאומנית חשוכה. איראן המתגלה לנו מבעד לעיניה של דלפין מינואי דרך העלילה של הספר היא גם איראן אחרת. מגרה ונוגעת ללב.

לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

פסטיבל דוקאביב והסרט ״שולה המוקשים״

דוקאביב הוא פסטיבל בינלאומי של סרטים דוקומנטריים (תיעודיים), המתקיים בסינמטק תל אביב ובמתחמים נוספים ברחבי העיר. הפסטיבל, שנוסד ב – 1999 ע”י אילנה צור, חוגג 20 שנה, ויתקיים בין התאריכים 17 – 26 למאי.

בהקרנת עיתונאים לקראת דוקאביב 2018 הוצגה תכנית הפסטיבל והוקרן הסרט “שולה המוקשים” (The Deminer), שזכה במקום השני בפסטיבל החשוב 2017 IDFA (International Documentary Film Festival Amsterdam).

הסרט הוא הפקה שוודית-עיראקית משותפת, אשר עוקב אחר חייו של איש הצבא הכורדי-עיראקי קולונל פאחר ברווארי, (Fakhir Berwari), שהתמחה בנטרול מוקשים. בשנת 2003 ,לאחר שהופל שלטונו של סדאם חוסיין, התרבו מעשי טרור ביוזמתם של גורמי שלטון הבעת’ המובס, ואלו כללו הטמנת מוקשים כנגד האוכלוסייה האזרחית. פאחר שלה וניטרל במו ידיו אלפי מוקשים ומטעני נפץ.
הסרט מבוסס על מאות שעות וידיאו, שבהן “פאחר המטורף” תיעד את עצמו בשטח, ומסופר מפיו בנו.

בתאונת העבודה השנייה שלו, פאחר נפצע קשה, רגלו הימנית נקטעה מעל לברך, והוא נאלץ לפרוש מהשרות. פאחר חזר למשפחתו בכורדיסטן העיראקית, אך היה מדוכדך, כי הרגיש את עצמו חסר תועלת. בזכות הדאגה הכנה לשלומם של אנשים, אותה הוא ביטא בצורה מפורשת “אם אטעה –רק אני אמות, אבל אם אצליח – המוני חפים מפשע ינצלו”, קולונל פאחר הרכיב תותבת על גדם רגלו הימנית, וחזר לעיסוקו המסוכן. בשנת 2014 הוא נטרל אלפי מוקשים שהוטמנו על ידי דאעש בשדות ובבתים של עיר המריבה מוסול בצפון מערב עיראק. העבודה בבתים, הממולכדים בחומר נפץ רב, המופעל לעיתים ע”י טלפונים סלולריים, הייתה מסוכנת הרבה יותר מאשר נטרול פצצות-נעל בשטח פתוח.

הצופים התחברו לאיש האמיץ הזה, בעל מניע מוסרי לעיסוקו המסוכן. כשהוא, עייף בסוף יום מתיש, עמד להיכנס לעוד בית ממולכד, דימיתי לשמוע את הצופים מצטרפים במקהלה לקריאתו של הצלם, שנשמעה בפס הקול של הסרט “אל תיכנס!”, כמו שבזמנו שמעתי ילדים צועקים לשלגייה המצוירת “אל תאכלי את התפוח!” בהקרנת הסרט בבית קולנוע.

פאחר נכנס פנימה, נשמע צלצול הטלפון הגורלי, ובעקבותיו הפיצוץ הבלתי נמנע. האיש האמיץ נפל בעת מילוי תפקידו.

החיבור הישיר של הצופים לדמויות, ללא תיווכם של שחקנים – הוא המאפיין הבולט של סרטים תיעודיים.

כדאי לבוא לפסטיבל דוקאביב בין התאריכים 17 – 26 למאי. יהיו אלה עשרה ימים של חגיגה חוצת גבולות. הכרטיסים באתר הפסטיבל.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן