לפניכם הרצאתם של גינור ורמז, כפי שניתנה ב״חותם הקפה״ ב-7 במרץ 2018, באירוע ״חותם תרבות״ בהנחיית אבי גולדברג. את הטקסט שלהלן אישרו המרצים לפרסום ב”יקום תרבות”. בהרצאה משולבות תמונות שהוצגו ב״חותם הקפה״, ונביא כאן רק את חלקן.

מלחמת ברית המועצות נגד ישראל: גילויים היסטוריים ולקחים אקטואליים עם הופעת ספרנו The Soviet-Israeli War,1967-1973

איזבלה גינור וגדעון רמז, מכון טרומן, האוניברסיטה העברית

ערב טוב! נפתח בתודה לאבי גולדברג ול”חותם הקפה” בעד ההזמנה המחמיאה להציג לפניכם את ספרנו, שמסכם כשלושים שנות מחקר. ותודה לכולכם, שטרחתם להגיע – מה שמחזק את התחושה אצלנו כי האירועים מלפני יובל חשובים לא רק לבני הדור שלנו, שחוו את האירועים וחשים עדיין שלא הכול הוסבר. ההתפתחויות של השנים האחרונות, כאשר רוסיה הפוסט-סובייטית חוזרת למעורבות צבאית ישירה וכוחנית במזרח התיכון, הפכו את ההיסטוריה הזו לאקטואלית גם בשביל צעירים יותר ולסוגיה עכשווית לקובעי המדיניות. ועם כל ההבדלים המתחייבים, קווי הדמיון וההמשכיות בולטים כל כך, שיש בהם כדי להדריך אותנו גם בהבנת המתרחש כיום.
ונתחיל מאחת הדוגמאות המובהקות והאחרונות. לפני כחודש, ב-3 בפברואר, הופל מטוס הסוחוי-25 של רב-סרן חיל האוויר הרוסי רומאן פיליפוב בעת שתקף “מטרות טרור” בסוריה, כלומר עמדות של מורדים נגד משטרו של בשאר אסאד. הטייס הצליח להיפלט ולצנוח, אבל אחרי קרב יריות קצר על הקרקע פוצץ את עצמו כדי שלא ייפול בשבי. עד להלוויתו של פיליפוב הספיק הנשיא ולאדימיר פוטין לעטרו כגיבור הפדראציה הרוסית. זו אותה מדליה של כוכב זהב שבה עוטרו לפנים גיבורי ברית המועצות. בין הזוכים היו כמה מאנשי הצבא הסובייטים שספרנו מתעד את מלחמתם לצד מצרים נגד ישראל מ-1967 עד 1973. מקרהו של פיליפוב העצים במיוחד את תחושת ה”דז’א וו”. הוא קיים בדיוק את ההוראה ששר ההגנה הסובייטי דאז, אנדריי גרצ’קו, נתן לחייליו שנשלחו למצרים לרבות הטייסים: בשום אופן לא ליפול בשבי.

אנו שמחים תמיד לשוחח על מחקרנו גם מסיבה מעשית: כמעט בכל פעם ניגש אלינו אחד השומעים עם מידע חדש. לדוגמה: לאחר שהצגנו את ספרנו הקודם על המעורבות הסובייטית במלחמת ששת הימים, אמר לנו אחד הנוכחים, ישראל עריף: אתם יודעים, יש עד היום ברשותי כפתור ממדי צבא סובייטים, שמצאתי בסיני בזמן המלחמה. זה נשמע מעניין מאוד: הגרסה המקובלת היתה כי מוסקווה אמנם גרמה את המשבר במאי 1967, אבל לא התכוונה שהוא יגיע לידי מלחמה ממש. לכן – כך מקובל – היא לא עודדה את צעדיו התוקפניים של נשיא מצרים נאצר, שהחלו בהכנסת צבאו לסיני. אם כך, מה עשה איש צבא סובייטי עם הכוח המצרי הזה?
הכפתור הזה חיזק על פניו את הטענה שלנו כי צעדיו של נאצר כן היו מתואמים עם הסובייטים כדי לגרור את ישראל למלחמה. לכאורה היה אפשר למצוא גם הסבר אחר: אולי קצין מצרי החזיק בכיסו מזכרת מאימון בברית המועצות? לא, התעקש ישראל, תלשתי את הכפתור מחליפה שלמה של מדי קצין סובייטי, שמצאתי במוצב מצרי מעל בסיס האוויר ביר גפגפה. מיד תיווכחו מדוע זה חשוב גם למחקר שאנו מציגים הערב, על התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים.
כאשר שומעים את כותרת ספרנו החדש – “מלחמת ברית המועצות נגד ישראל” – התגובה היא בדרך כלל תמיהה: מה, באמת, מלחמה ממש בין ברית המועצות וישראל? “אף אחד לא שמע על דבר כזה.”  נכון, גם אנו לא שמענו על כך עד שהמחקר כפה זאת עלינו. זה שממצאינו מהווים חידוש גמור צריך להיחשב הישג לכל חוקר. אבל קשה לנו להתהדר בכך, כי גם כמה מן האוטוריטות המוסמכות ביותר כבר השתמשו בביטויים דומים.
ספרנו נפתח בציטוט מעדותו של האלוף ישראל טל לפני ועדת אגרנט: “היה לנו ברור שאנחנו לוחמים בעצם נגד רוסיה.” והד”ר דייב קמחי, מבכירי המוסד לפני שנתמנה למנכ”ל משרד החוץ, כבר לפני כ-25 שנה כינה את התקופה שאנו עוסקים בה “מלחמתו של ברז’נייב.”
במהלך מלחמה זו, כחמישים אלף חיילים של יחידות סובייטיות סדירות השתתפו בקרבות נגד צה”ל בחזית המצרית בלבד. רבים נוספים שירתו בסוריה, עיראק, ועוד. כאשר כוח כזה מפעיל מול צה”ל את מערכות הנשק החדישות ביותר בארסנל הסובייטי, קשה לקרוא לזה בשם אחר ממלחמה. אז כן, בשנים האלה ישראל נקלעה למלחמה ישירה נגד מעצמה עולמית, בפעם הראשונה בתולדותיה. עד לאחרונה נהגנו לומר “בפעם הראשונה והיחידה”, אבל כעת מסתמן חשש לעימות חדש כזה – ושוב נגד רוסיה.
אם העימות הראשון ההוא נשכח או עומעם עד כדי כך שעיסוק בו ייראה תמוה, הרי זה מצדיק את אחד מקווי החקירה המתנהלים בספר שלנו במקביל לבירור האירועים עצמם: כיצד התקבעו מושגים מטעים ואף בדויים. אלה גם השתלבו ב”קונצפציה” הידועה לשמצה שהוליכה לטראומה הלאומית של יום הכיפורים. ולמרות שאותה הפתעה היתה צריכה להזים את המקובלות הללו, הן נשארו רווחות בזרם המרכזי של ההיסטוריוגראפיה המערבית והישראלית.
אנו מתקרבים לסיום שנת החמישים למלחמת ששת הימים, שבה עסקו דיונים רבים מספור. באחד מימי העיון האלה שמכון טרומן “שלנו” אירח, ציין פרופ’ שלמה אבינרי כי מלחמת יום כיפור הייתה היחידה במלחמות ישראל-ערב שהאויב תכנן בקפידה במשך שנים. הרמטכ”ל לשעבר משה יעלון הזכיר כי מצרים חידשה את האש תוך שלושה שבועות מסיום המלחמה ביוני 1967. אנו מסכימים עם שתי הקביעות, ומוסיפים שברית המועצות היתה מעורבת ישירות בתפקיד מפתח כבר מתחילת התהליך. זה היה מעבר רציף ממלחמת ששת הימים אל פרק השיא ב- 70-1969, ומשם למלחמת יום כיפור.​
אשר לאותו שיא של במעורבות הסובייטית, שאז אפילו נקרא “מלחמה” – מלחמת ההתשה – אנו באמת חשפנו לראשונה במערב את תזמונו, ממדיו ואפילו את שם הצופן שלו “מבצע קווקאז”. ההשתתפות של כוחות סובייטים סדירים הגיעה להיקף הגדול ביותר עד אז מחוץ לברית ורשה, ותעלת סואץ היתה לחזית הלוהטת ביותר של המלחמה הקרה. אבל המעורבות הישירה החלה קודם ונמשכה אחר כך, בדרגות שונות של עצימות, והיתה גורם מכריע בעיצוב התוצאות.

התוצאות המיידיות של מלחמת ששת הימים, כבר בקיץ 67′, קבעו את המגמה והתקדימים המנוגדים לאחת המרכזיות מבין ההנחות המקובלות שאנו מערערים עליהן. זו התפיסה הרווחת שההנהגה הסובייטית, מפוכחת אחרי משבר הטילים בקובה ולחוצה ממשבר כלכלי מחריף, אימצה מדיניות זהירה ואחראית שהוליכה לדטאנט – הפשרה – ברמה הגלובאלית. לכן – כך מקובל להניח, כמעט  אקסיומאטית – מוסקווה פעלה לרסן את בני חסותה הערבים, ובייחוד את המצרים, לבל ייצאו למלחמת-נקם בישראל שעלולה לגרור את הסובייטים לעימות עם ארצות הברית. כאשר מעשיה של ברית המועצות בשטח סותרים על פניהם את התיאוריה הזאת, אז – לפי האימרה המיוחסת להגל – אוי לעובדות. מסבירים בניסוחים כמעט אורווליאנים (דוגמאות בספר) שמוסקווה פעלה בעל כורחה, או שפשוט ככה יצא לה אבל ממש לא בכוונה.

כדי לשחזר את העובדות כהווייתן, הזדמן לנו חלום של כל היסטוריון: לגלות מאגר עשיר ובלתי-מוכר של מקורות. זה אינו הבסיס הבלעדי של עבודתנו – הזכרתי כבר את העדויות החדשות מועדת אגרנט, וזו רק דוגמה אחת של חומר חדש בתוכנו, אבל שייך לסוגה המוכרת של מסמוך ארכיוני. המבוא לספרנו מדגיש כי ניתן ללמוד הרבה מחומר כזה, אם הוא זמין – אבל גם מזהיר מפני הסכנות בהישענות בלעדית על מסמכים כאלה, בפרט אם הם באים רק מצד אחד.
(

הסוגה החדשה נוצרה ופרחה במשך כ-15 שנה, מהתפרקות בריה”מ ועד להתבססות המשטר האוטוריטארי החדש ברוסיה. זוהי ספרות הזיכרונות, המחקרים והפרסומים האחרים של משתתפי האירועים עצמם. מדובר קודם כל ברבבות הווטראנים הצבאיים, שהיו מעורבים בלחימה נגד ישראל. אנו מתארים בספר כיצד הם התארגנו לעמוד על כבודם כוותיקי מלחמה, שארצם מעולם לא אישרה את חלקם בה; על הזכויות המגיעות להם, ועל הנצחת חבריהם שנפלו.

הפרסומים שימשו אמצעי למאבק הזה. במקרים רבים הם הופיעו באמצעי-תקשורת מתכלים כמו עיתונים מקומיים או אתרי אינטרנט, או נדפסו כספרים במספר עותקים זעיר. רק מפני שאספנו אותם במהלך הופעתם נשאר בידינו אוסף ייחודי, שגודלו וגיוונו מספיקים לשחזור העובדות, אחרי הצלבה ובדיקה קפדנית. על הווטראנים הצבאיים יש להוסיף מקורות דומים שרשמו דיפלומאטים, פקידים, אנשי מודיעין ואחרים. מכיוון שכמעט כל החומר הזה לא תורגם מרוסית, הוא לא זכה לתשומת הלב הראויה במערב.

ובכן נחזור לימים שמיד אחרי מלחמת ששת הימים. עוד אחת מן הטענות הנפוצות, שלא מצאנו בשבילן בסיס עובדתי, גורסת שישראל החמיצה כמה הזדמנויות למנוע מלחמה, כאשר התעלמה מגישושי-שלום מצריים. הטענה הזו מתייחסת בעיקר לשנות נשיאותו של אנואר סאדאת, כלומר אחרי 1970, ונתייחס לכך בהמשך. אבל, כבר ב-19 ביוני 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה שכלפי מצרים הציעה, תמורת חוזה שלום ופירוז סיני, להחזיר את כל חצי-האי.
(

אלא שיום קודם לכן פינתה אניה סובייטית את צוות השגרירות בישראל, שנסגרה עם ניתוק היחסים ב-10 ביוני. החלטת הממשלה לא פורסמה, ואין שום עדות כי הובאה לידיעת ההנהגה הסובייטית גם בדרכי עקיפין. על כך אין להסיר אחריות מממשלת ישראל. אבל כשהחלטת 19 ביוני נתקבלה, הסובייטים, קל וחומר המצרים, כבר היו נעולים – כל הנהגה מן המניעים שלה – על הישג צבאי לפני כל הסדר מדיני. עד לסוף קיץ 1967 כבר התקבעה תכנית הפעולה המשותפת, והיא יושמה באופן רצוף, עקבי ושיטתי עד שהבשילה למתקפה של אוקטובר 73′. לכן אנו רואים בשנים האלה מלחמה אחת ארוכה, ולא שלוש נפרדות.
(

באותו היום, 19 ביוני, מתחדשת במוסקווה ישיבת הפוליטביורו שנמשכה מתחילת המלחמה. האווירה, כפי שמעיד אחד המשתתפים, היתה מדוכדכת. אבל המזכיר הכללי ברז’נייב – אז בשיא עוצמתו ויכולתו – כבר היה נחוש בדעתו: “הובסנו בקרב אחד, אבל המאבק נגד ארה”ב וישראל יימשך. נצטרך להתחיל הכל מבראשית: טקטיקה, דיפלומטיה, נשק. זה לא יעלה לנו בזול.”
0

הצמרת הסובייטית בקיץ 1967 היתה בנויה משכבת גיל שחווייתה המכוננת היתה “המלחמה הפטריוטית הגדולה.” ספרות הווטראנים סיפקה דוגמאות למכביר כי השוואת הנצחון הישראלי עם “מבצע ברברוסה” הגרמני לא נעשתה רק לצורכי תעמולה. סגן שר החוץ ולאדימיר סמיונוב רשם ביומנו כי “הקריאות לעזרה מקהיר היו טראגיות וקומיות כאחת: ימי המלחמה הראשונים ב-1941 חזרו על עצמם.”

הגנרל אלכסנדר ויבורנוב, טייס-קרב מצטיין במלחמת העולם וגיבור ברית המועצות, נשלח למצרים לפני מלחמת ששת הימים, כדי להכין התערבות אווירית סובייטית. הוא העיד, כי ביצע אז כתריסר טיסות ביון, מהן שתיים מעל ישראל במטוס הנסיוני שייקרא לימים מיג-25 או בכינוי של נאטו FOXBAT. זה מקור הכותר של ספרנו הקודם,  Foxbats over Dimona או בתרגום לעברית “עטלפים מעל דימונה”. הוא מתאר כיצד מוסקווה יזמה וניהלה את המשבר והמלחמה, וגם הצביע על מרכזיות העניין הגרעיני.
0

זיהינו את הגיחות של ויבורנוב עם שתי הטיסות המסתוריות מעל הכור בדימונה במאי 67′, שהאיצו את ישראל לצאת למתקפת-מנע. זה בדיוק מה שתכננו הסובייטים כאשר יזמו ועודדו את הצעדים התוקפניים של נאצר – כפי שמעיד אותו כפתור. אלא שהם לא העריכו נכונה כמה המהלומה האווירית הישראלית תהיה מכרעת. ובכן, ב-5 ביוני, היה ויבורנוב עד לתקיפה הישראלית על בסיס האוויר קהיר-מערב. הוא דיווח על אנדרלמוסיה מוחלטת שהזכירה לו את ההגנה המאולתרת על מוסקווה ב-1941.
0

לפי הדוקטרינה הסובייטית, האויב מנוצח רק כאשר בירתו נכבשת. הציפייה היתה איפוא שישראל תחצה את תעלת סואץ ותסתער על קהיר, בשעה שצבא-מצרים המובס חסר אונים להגן עליה. התגובה היתה כמעט אינסטינקטיבית: להתארגן להגנה ואז להדוף את התוקפים. היתה לכך גם הנמקה מדינית דחופה: בקרב בני-חסותה של ברית המועצות, התעוררו ספקות אם מוסקווה תערוב להן מול התקפה. היזכרו, לשם השוואה, כיצד נחלצה רוסיה לבצע החייאה דחופה לבשאר אסאד כאשר הוא עמד על סף קריסה.
0

כך במצרים בקיץ 1967, כפי שסיכם איש המודיעין הצבאי אנאטולי ייגורין, שפעל שם בכיסוי של עיתונאי: “הסובייטים נערכו כאילו האויב ניצב 120 קילומטר לא מקהיר אלא ממוסקווה.” כאשר ברז’נייב דיבר ב-19 ביוני, הרכבת האווירית והימית להשלמת אבידות הערבים בנשק כבר היתה בעיצומה. גודל התבוסה המצרית הצריך גיוס ומשלוח של כמויות עצומות, במבצע לוגיסטי חסר תקדים. לא רק מחסנים ברחבי ברית ווארשה רוקנו, אלא נלקחו גם מערכות ממצבת ההגנה הסובייטית עצמה – מה שגרר מחאות מבית על הפקרת ביטחון המולדת. ב-20 ביוני ברז’נייב השתיק את הביקורת בישיבה סגורה של הועד המרכזי, ומאז לא נשמע יותר ערעור מפורש על מדיניותו.
9

אבל המחאה לא היתה רק על הפקעת הנשק: מצרים נתקלה בבעיה שישראל תעמוד מולה בחומרה גדולה עוד יותר במלחמת ההתשה: גם אם מספקים מטוסים וטנקים במקום אלה שהושמדו, אין מי שיפעיל אותם.  לכן – כפי שגילינו – כבר ביוני 67′, נשלחים למצרים מה שמכונים “צוותי-ייעוץ”, בייחוד של מפעילי הגנה אווירית. זה היה למעשה החלוץ של דיוויזיה שלמה שתישלח ב-1969. התקדים להכחיש נוכחות של יחידות סובייטיות סדירות, ולדבר על “יועצים” או “טכנאים” בלבד, יימשך גם אז. הוא יצליח מאוד בעיצוב הקונצפציות השגויות, בישראל ובמערב.
0

כעת, בסוריה, מוסקווה גם כן מעלימה את היקף מעורבותה הצבאית הישירה. כאשר פוטין הכריז על צמצום-כביכול של המעורבות הזו, אישרו במוסקווה שהיא מנתה 51,000 אנשי צבא רוסים – כמעט בדיוק הנתון הידוע לנו במצרים אז. אבל הפעם כבר ברור כי המספר האמיתי גדול הרבה יותר. בשיטה שנלמדה מן האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, רוסיה מפעילה כעת “קבלנים אזרחיים” כדוגמת חברת “ואגנר” של אחד ממקורבי הקרמלין. לכן לא היה צורך לפרסם את עשרות ההרוגים – וכנראה אף יותר – מקרב שכירי החברה בהפצצה אמריקנית על כוח רוסי שתקף בני חסות של וושינגטון.
9

ביוני 67′, הישר מישיבת הוועד המרכזי, יוצא לקהיר ראש המדינה הרשמי של בריה”מ, נשיא הסובייט העליון ניקולאי פודגורני. הנאראטיב המצרי הרשמי גובש לאחר 1973, כאשר ההזדהות עם בריה”מ דעכה. לפי גרסה זו, שיחות פודגורני היו כישלון חרוץ. הוא דרש שיעבוד מוחלט של מצרים לתכתיב סובייטי, וסורב. המסמוך הסובייטי וזכרונות המשתתפים הרוסים בשיחות מראים את ההיפך: נאצר לא רק הציע שימוש חפשי בכל בסיסי האוויר והים, מה שסירב קודם לאפשר. הוא אף הדהים את בני שיחו בהצעה, לפרוש מגוש המדינות הבלתי-מזדהות — שהיה בין מייסדיו — ולהצטרף בגלוי לברית ורשה.
9

הסובייטים המופתעים ויתרו על מחויבות גלויה כזו, אבל הם ניצלו היטב את שאר ההצעות. בעוד סימן לבאות, שימשו השיחות המדיניות בעיקר מסך עשן לפעילות הצבאית. משלחת גדולה של קצינים בכירים הקדימה את בואו של פודגורני למצרים, נשארה אחריו, וביצעה הרבה יותר. בראשה עמד הרמטכ”ל מטווי זאכארוב. המארשאל, כבן 70 שנה וחולה סוכרת (כמו נאצר, שאתו החליף עצות רפואיות) הרשים את המצרים בפעלתנות בלתי נלאית. בסיור בחזית התעלה הוא גער בקצונה המצרית על הכוננות הירודה. זאכארוב נטל את חפירה מאחד החיילים והדגים אישית, בחום של 40 מעלות, איך חופרים שוחה כהילכתה. אנשי מטהו תכננו מערך ביצורים תלת-קווי בדגם סובייטי קלאסי לאורך התעלה, והאיצו את הקמתו בתוך חודשים אחדים.
9

אבל כמה לא היה ידוע על התפקיד הסובייטי, מדגים היטב בכיר עוזריו של זאכארוב במשלחת. הודות לגוגל אנו יכולים לקבוע בפסקנות ששמו נעדר לגמרי הן מן ההיסוריוגראפיה המערבית והישראלית, הן מדו”חות המודיעין שנחשפו – עד שקראנו עליו בזכרונות הווטראנים. זהו גנרל-לויטננט (רב-אלוף) פיוטר לאשצ’נקו, שיועד להישאר במצרים כיועץ הצבאי הראשי עם התואר הנוסף ורב-המשמעות: “מפקד קבוצת הכוחות הסובייטיים.” אלה, אגב, הדרגה והתואר שנשא המפקד הרוסי בסוריה, ואלרי אסאפוב, כשנהרג שם בספטמבר שעבר, מה שחשף לראשונה את מימדי חיל המשלוח הרוסי.
0

בחירתו של לאשצ’נקו לא היתה מקרית: הוא פיקד לפני כן על דיכוי המרד ההונגרי ב-1956. אבל חשוב מזה, הוא עוטר כגיבור ברית המועצות ב”מלחמה הפטריוטית הגדולה” על שהוביל דיוויזיה של חיל רגלים, תחת אש, בצליחה של ארבעה נהרות. הכנת צליחה של מכשול מים היתה בדיוק משימתו במצרים כבר בקיץ 1967. בעוד זכר למלחמת העולם, פקודיו של לאשצ’נקו מכנים אותו בהערצה “מונטגומרי שלנו” – כלומר, המצביא שבלם מתקפת אויב על מצרים והניס את הפולשים במתקפת-נגד.

המצרים לא הצליחו מעולם לבטא או לאיית את שמו – מושנקו? לאשניקוב? – וזה תרם להיעדרו מן הספרות המערבית, אבל גם הם מאשרים את תפקיד-המפתח שלאשצ’נקו מילא. לפי שעה, זה התבטא בעיצוב שיטת האימונים.

המפקדים הישראלים, בוגרי הפלמ”ח, זיהו עד מהרה את הגישה שזכרו מן הספר המכונן שלהם, “אנשי פאנפילוב”: ייזום תקריות לשמן כדי לחשל טירונים טריים, באש חיה ולהפיג את אימתם מן האויב הנחשב כל-יכול, וזאת גם במחיר ידוע מראש של אבידות. לאשצ’נקו ואנשיו לחצו ללא הרף לשגר פשיטות אל מעבר לתעלה, בסדרי-כוח גדלים והולכים. עד לאוקטובר 73′ היה בכל סירה שחצתה את התעלה לפחות חייל אחד שכבר התנסה בכך.
9

הדבר ניכר כבר בראשונה משלוש נקודות המפנה, שהנאראטיב המצרי מונה, במחצית השניה של 1967: ביבשה, בים ובאוויר. שלושת האירועים גם מדגימים כיצד בקיץ 1967 כבר נקבעו הדפוסים להתערבות הצבאית הישירה של ברית המועצות נגד ישראל ולמטרה הגדולה שמאחוריה, שאיפה רוסית שתחילתה עוד בימי הצארים: התבססות אסטרטגית במים החמים של הים התיכון ולחופיו, מעבר לצוואר הבקבוק של המיצרים התורכים.

אותו אירוע ראשון מקרב שלוש נקודות המפנה כמעט נשכח בישראל לעומת הבלטתו במצרים. זה היה הקרב בראס אל-עיש – כחמישה-עשר ק”מ מדרום למבוא הצפוני של התעלה, פחות מחודש אחרי הפסקת האש. המצרים הצליחו לראשונה לחצות את התעלה מזרחה, אפילו עם רכב משוריין – מה שגם ב-73 יכלו לעשות רק בסיוע סובייטי. האשמות נכונות או בדויות כי ישראל היא שניסתה להתקדם סיפקו למוסקווה לגיטימציה של תגובה על תוקפנות מחודשת.
0

הודעה חריגה שפורסמה במוסקווה בבוקר יום ראשון, 9 ביולי, הוכנה בבירור מראש כי התממשה עוד באותו היום, כאשר הוכרז שתשע מאניות הצי הסובייטי עגנו “לביקור” באלכסנדריה ובפורט סעיד. נזכרנו בתקדים הזה כאשר פוטין איים באו”ם להתערב להצלת משטר אסאד. “הרוסים בוודאי כבר בדרך, אם לא כבר שם” – אמרנו לעצמנו, ואכן כניסת הכוחות הרוסים לסוריה הוכרזה עוד באותו יום. לשם השוואה: אחרי שהנשיא בוש הבן הבהיר שבכוונתו לפלוש לעיראק, נדרשו לארה”ב כשישה חודשים לבצע את הפעולה. זה אחד היתרונות הטקטיים שיש למשטר אוטוריטארי.
7

מפקד השייטת הסובייטית עשה כותרות עולמיות ביולי 67′, כאשר הכריז באלכסנדריה כי “הסיירות שלנו חמושות בטילים ומוכנות לסייע לכוחותיכם להדוף כל תוקפנות.” אבל הצי הסובייטי כבר נכנס לנמלים האלה קודם, כפי שמעידים ווטראנים מאנשי הצוות של האוניות. קצין החימוש של אחת מהן, שהיה אמור בעת מלחמת ששת הימים לפקד על פשיטה בנמל חיפה, הוצב מיד אחרי המלחמה עם אנייתו בפורט פואד לייצב את ההגנה מול ישראל. הוא סיפר לנו איך היה מכוון כל יום עם שחר את התותחים אל עמדות צה”ל במקום שיהיה לימים מעוז בודפשט.
0

במהלך המלחמה, ניסיון של נחתים סובייטים לצלוח את התעלה מזרחה בזמן שצבא מצרים נמלט מערבה נכשל באבידות קשות מתקיפה אווירית – כפי שהעיד כעבור שנים רבות מפקד הכוח, שהיה אחד הפצועים. אבל הנחתים תוגברו בדחיפות מבסיסם בים הבלטי, וירדו שוב לחוף כדי לייצב את הקו עד להתאוששות הצבא המצרי. באוגוסט 67′ נמסר כי ה”ביקור”-כביכול של השייטת הוארך ללא מועד סיום. שני הנמלים המצריים הפכו למעשה לבסיסים סובייטים, מה שהקנה להם חסינות מתקיפה ישראלית. כך היה עד מהרה  גם  בקהיר-מערב ובעוד כמה בסיסי אוויר.
0

מי שמתחיל לראות אנלוגיה עם נמלי לטקיה וטארטוס, ועם ההתבססות הרוסית הנוכחית בסוריה  – אנחנו מסכימים. אבל פחות תשומת לב קיבל שובם הנוכחי של הרוסים גם למצרים.

שם הוחל עוד ב-2016 לשקם שני בסיסים סובייטים ישנים – במקומות שלשמותיהם תהודה היסטורית, סידי בראני ואל-עלמיין – ולהפעיל מהם יחידות קומנדו רוסיות לטובת בן החסות של מוסקווה מקרב הכוחות היריבים בלוב. אז ועתה, המלחמה המקומית מנוצלת לקידום המטרה האסטרטגית של רוסיה.
0

אבל נחזור לתקדימים מלפני 50 שנה. תוך כדי פעילות הגנתית, לאשצ’נקו החל לגבש את התכנית ארוכת הטווח לשחרור סיני. ראשית כל היה עליו לנהל משא ומתן ממושך לשדרוג של הנוכחות הסובייטית בכוחות מצרים: לא עוד “מומחים” – חובארה – המוגבלים למטות ומיפקדות בלבד, אלא “יועצים” – מוסטאשארון – שיוצבו ביחידות השדה עד לדרג החטיבה (ובהמשך עד לדרג הגדוד). לאשצ’נקו דרש בשבילם מנדט להדרכה ישירה מול החיילים, סמכויות מעין-פיקודיות, והנחייה ללוות את חניכיהם גם בעת פעילות מבצעית.
0

לכך היתה התנגדות עיקשת בקרב הקצונה המצרית. רק ב-21 באוקטובר הודיע השגריר הסובייטי לנאצר כי למחרת יגיע, כדי לחתום על ההסכם, הגנראל סרגיי סוקולוב – הסגן הראשון לשר ההגנה גרצ’קו. תוך כדי ישיבתם, נורו מתוך נמל פורט סעיד ארבעה טילי “סטיקס” שעשו היסטוריה ימית. זו היתה ההטבעה הראשונה באמצעות טילים של אניית מלחמה – משחתת חיל הים אילת. וזו נקודת המפנה השניה שמונה הנאראטיב המצרי.
0

רק יומיים לאחר הטבעת אח”י אילת נמסר כי גם זאכארוב חזר למצרים. בייחוד בארה”ב, שם ממשל ג’ונסון נמנע ככל יכולתו מתגובה (כפי שיעשה בהמשך גם ממשל ניקסון), בואו של הרמטכ”ל הסובייטי פורש כשליחות של בקרת נזקים לאחר שהמצרים הפרו את הדרישה לאיפוק שיוחסה בקביעות לסובייטים. אלא שזאכארוב הגיע לפני התקרית, וקשה לתאר שבנוכחות שני בכירים סובייטים, לקראת חתימתו של הסכם חיוני, יעשו המצרים צעד כזה בניגוד לעמדתם – ושהסובייטים יעברו על כך לסדר היום.
9

מספר הווטראנים המייחסים לעצמם או לחבריהם תפקיד במבצע ההיסטורי מזכיר את הצפיפות על סיפון “אלטלנה”, אבל המשותף לכולם הוא שיועצים סובייטים היו מעורבים בכל השלבים חוץ מן הלחיצה על כפתור השיגור, ויש הטוענים אף לכך. הסכם היועצים, אם כן, כבר בוצע בחלקו עוד לפני שנחתם, והמשך יישומו הואץ. עד סוף השנה כבר נאמד מספרם ב-2,500, והשפעתם ניכרה עד מהרה במה שנקרא אצלנו “חתירה למגע”.

הדבר התבטא שוב ב-1 בדצמבר, בנקודת המפנה השלישית שמונים המצרים: הפלתו של מטוס ווטור ישראלי, הראשון שהופל מאז ששת הימים. הווטור סייר בקצה הצפוני של מפרץ סואץ, מעל בסיס-טילים בהקמה, בלי ספק בהדרכה סובייטית. בדיעבד הובן כי זה היה ניסוי ראשון של “חגורת טילים” להגנת שמי מצרים. שני אנשי הצוות של הווטור נעדרים עד היום – בהם הטייס אקי ארצי, שרעייתו יעל מכבדת אותנו בנוכחותה הערב. אבל הקסדות שלהם נסחפו לחוף סיני כאשר הרתמות פתוחות – כלומר, מישהו פתח אותן. זו רק הראשונה מכמה פרשות של נעדרים ישראלים בסמיכות חשודה לנוכחות הסובייטית, שאנו מפרטים בספר ושמחייבות לדעתנו בדיקה מחודשת מול הרוסים.
0

הווטור פותח בשיתוף צרפתי-ישראלי כמפציץ בעל יכולת גרעינית, ולכן המטוס ומפעיליו היו בלי ספק נחשקים ביותר למודיעין הסובייטי. זה המקום לחזור אל הגורם הגרעיני, שכאמור היה מוקד ספרנו הקודם. טענתנו העיקרית היתה כי מניעת השגתו של נשק גרעיני ע”י ישראל היתה מטרה מרכזית של ברית המועצות בייזום המלחמה ובקביעת התזמון. הגרסה שישראל אכן השלימה מתקן גרעיני ראשון ושקלה, בימים הקודרים ביותר של ההמתנה, לפוצץ אותו לשם הרתעה כבר פורסמה בעבר, על פי רמזים שקופים מאבי תכנית הגרעין שמעון פרס ואחרים.
0

אבל רק בשנה שעברה הובהר פרט חשוב: שהמיקום המיועד להדגמה היה בתוך סיני. הדבר רק חיזק את הערכתנו לגבי התוצאה שהפגנה גרעינית ישראלית יכלה לגרום, אילו נעשתה. ברית המועצות דחתה את דרישת מצרים לספק לה נשק גרעיני להרתעה נגדית, ותחת זאת הבטיחה עוד ב-1966 “מטרייה גרעינית”. כפי שאנו יודעים מפי קברניטים ואנשי צוות של צוללות סובייטיות, הן הוצבו בים התיכון עם פקודה לירות טילים גרעיניים אל מטרות בישראל אם זו תנסה להפעיל נשק להשמדה המונית. מיקום הפיצוץ המיועד של ישראל בשטח מצרים  מגדיל את ההסתברות שהוא היה מפעיל את התגובה הגרעינית הסובייטית, ואין צורך להכביר במילים. עד כאן בספרנו הקודם.
0

אבל בספרנו החדש נידונה השאלה: מדוע הגרעין הישראלי, שההערכה על קיומו כבר היתה נרחבת עד 1973, לא הרתיע את מלחמת יום כיפור? בניגוד לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, בשנים שלאחריה העניין כמעט נעלם מן השיח המצרי והסובייטי כאחד, בשעה שנשאר סלע מחלוקת כאוב דווקא בין ישראל וארה”ב. אפילו הזדמנות פז כגון היעדרה של ישראל מטקסי חתימת החוזה לאי-הפצת נשק גרעיני ביולי 1968, שאחד מהם התקיים במוסקווה בעת ביקור של נאצר, לא נוצלה לנגח את ישראל. בכל המקורות החדשים שבדקנו אין ולו איזכור אחד כי תגובה גרעינית מצד ישראל הובאה בחשבון בתכנון הממושך והמדוקדק של מתקפת יום כיפור. מתורגמן רוסי ששירת באקדמיה הצבאית המצרית מציין בפליאה כי אפילו בפורום הסגור הזה, המרצים – סובייטים ומצרים – התעלמו מן הנושא לחלוטין.
0

איננו יכולים אלא לשער כי דווקא הימנעותה של ישראל מאותו ניסוי-ראווה במאי 1967 הבהיר לצד שכנגד כי אין לה הרצון הפוליטי להפעיל את אופציית יום הדין אלא מול פלישה פיזית לתוך ישראל עצמה – ולא רק איום מילולי. ההישג הגדול של ישראל מול המצרים והסובייטים כאחד ב-67′ היה לכפות את הכרתם בקו הירוק כגבול הלגיטימי ולהגביל את שאיפתם, להלכה וגם למעשה, להשבת השטחים שמעבר לאותו הקו.

וזה, אם כן, לא היה אמור לגרור תגובה גרעינית. אם זה היה החישוב הסובייטי, היה בו ליקוי מסוכן. בשפל העמוק ביותר של מלחמת יום כיפור, אחרי כישלון התקפת הנגד הראשונה, אמר לי קצין מודאג בחמ”ל של פיקוד דרום באום-חשיבה: “נשארו לנו רק 50 טנקים בין הצבא המצרי ותל אביב”. בספרות העולמית רווחת גרסה שישראל לא רק שקלה אז מכה גרעינית אלא גם אותתה בהכנות פיזיות. העימות הבין-מעצמתי על רקע זה ידוע, ואנו מוסיפים בספר את ההכנות שעשו הסובייטים להנחית מהלומת-נגד – בין היתר על דימונה ממטוסי מיג-25 שהוחזרו למצרים במהלך המלחמה.
0

אבל נחזור כעת אל “נקודות המפנה” של קיץ 1967 ואל תכנית הצליחה של לאשצ’נקו. היא הושלמה והוגשה לכל המאוחר עד תחילת 68′. כך למעשה התקבעה השאיפה המצרית למלחמה הבאה כבר למחרת המלחמה הקודמת, ובתמיכה סובייטית מלאה. לאשצ’נקו צירף רשימה של הנשק הדרוש, עם דגש שהתברר כמדויק לגמרי על המערכות החדישות ביותר נגד מטוסים וטנקים – מה שחייב לפחות בשנים הראשונות שהן יופעלו ע”י כוח אדם סובייטי. היו לו גם טעויות: לאשצ’נקו עמד על החולשה הכרונית של המצרים בפיקוד ושליטה, ופיקפק ביכולת של מפקדת הארמיה השניה לנהל לבדה את כל חזית התעלה. לפי המלצתו הוקמה עוד ארמיה, השלישית – אבל התפר בין השתיים היה לפרוזדור של צליחת-הנגד הישראלית שהכריעה את גורל המלחמה. בכל זאת היתה הכרה סובייטית ומצרית באבהות של לאשצ’נקו על ההישג של הצליחה המצרית, כפי שמעידה חזרתו למצרים לאחר המלחמה לשם הפקת לקחים.

ספרנו מתעד בפירוט, מפי היועצים הסובייטים עצמם, כיצד עם הסמכויות המורחבות שלאשצ’נקו השיג, הם נטלו חלק פעיל בייזום ובניהול של שתי ההפגזות המאסיביות בספטמבר ואוקטובר 68′, שהיו למעשה יריות-הפתיחה של מלחמת ההתשה כשלב הבא בהכנת הצליחה העתידית. אבל כיצד, מדוע ומתי נוספה המעורבות הישירה והמאסיבית של כוחות סובייטים סדירים?
0

פיתחו כל ספר היסטוריה ותקראו כי ב-7 בינואר 1970 ישראל  – באמצעות מטוסי ה״פנטום״ האימתנים שקיבלה לא מכבר מארה”ב – פותחת ב”מבצע פריחה”: אלו הן “הפצצות עומק” בלב מצרים ובייחוד בסביבות קהיר. טילי ה”סאם-2″ שבידי המצרים אינם יעילים נגד המטוסים מנמיכי הטוס. האבידות האזרחיות הן קשות, והמצוקה המצרית רבה. נאצר הנואש טס ב-22 בינואר לביקור חשאי במוסקווה, ומאיים שאם ברית המועצות לא תקבל עליה את הגנת שמי מצרים, הוא יתפטר לטובת אישיות פרו-אמריקנית. הפוליטביורו מסכים באי-רצון לשגר דיוויזיה שלמה של הגנה אווירית, כולל טילי סאם-3 וטייסות מטוסי יירוט, ואלה נכנסים למלחמת ההתשה במארס-אפריל 1970.
9

זה אחד הבולטים מבין המיתוסים המושרשים היטב שמחקרנו מפריך, אבל כבר קשה מאוד לעקור אותם. אם עוקבים אחרי שרשרת הציטוטים ומראי המקום מספר לספר, מגלים שסיפור הביקור החשאי של נאצר במוסקווה נשען על מקור ראשוני אחד: כתביו של מוחמד חסנין הייכל, התועמלן הראשי של נאצר ואחריו סאדאת. אנו יכולים לומר כעת בסבירות רבה מאוד כי ביקור כזה לא התקיים כלל, ואם התקיים – זה היה לפני שהפצצות העומק התחילו. וזה הבדל מהותי ביותר. אנו מסכימים כי ההפצצות האלה היו משגה, אבל לא הן שגררו את המעורבות הסובייטית המאסיבית.
0

ספרנו קובע בוודאות גמורה ש”מבצע קווקאז” החל הרבה לפני הפצצות העומק. מנין הפסקנות? משורה של עדויות צולבות, בין היתר מכל הדרגים של משתתפי המבצע. הגנרל אלכסיי סמירנוב, מפקד הדיוויזיה ה-18 שהוקמה במיוחד לצורך “מבצע קווקאז”, העיד פעמים רבות כי זומן לקבל את התפקיד בדצמבר. אבל זו אחת מכמה דוגמאות שבהן המסגרת הפורמאלית הוקמה רק לאחר שמרכיביה כבר הופעלו – כנראה, משיקולי סודיות.
0

יורי נאסטנקו, מפקד אחד ה”רגימנטים” של מטוסי מיג-21, שבילו את מלחמת ששת הימים בהמתנת-שווא על המסלול בירוואן מפני שטורקיה מנעה רשות מעבר, קיבל הזדמנות שניה  ב-1 באוגוסט 1970 כאשר הוטלה עליו המשימה במצרים. ההכנות הצריכו זמן: נעשה מיון בטחוני מדוקדק של המועמדים, היהודים ומרכיבי-סיכון אחרים נופו, ונוהלו קורסים ללוחמה בתנאי מדבר. גנאדי שישלאקוב, סמל ומפקד צוות של “שילקה” – תותח מתנייע חדיש נגד מטוסים – סיפר לעיתון המקומי בעיר-השדה שלו באוקראינה כי גם אחרי כל שלבי ההכנה, הוא היה בחלוץ של “קווקאז” שנחת באלכסנדריה כבר באוקטובר 1969, והתקבל בטקס שבו נאצר עצמו נאם. דיווחי טייסים ישראלים אכן מעידים באותו החודש על קפיצת-מדרגה באיכות אש התותחים מן המטרות המצריות שהם תקפו. פרסום סובייטי רשמי מ-1989 אכן מתארך את “תחילת הפעולות הקרביות במצרים” לאוקטובר 69′. אבל כפי שראינו, יש יסוד למי שכמו אותו איש מודיעין, כתב נובוסטי – מתארכים את תחילת “קווקאז” כבר בקיץ 1967.

גרסת הייכל הופצה, בשעת מעשה, גם לישראל, באמצעות אשראף מרוואן, מי שהתפרסם לימים כגדול מרגלי המוסד, ועליו עוד יהיה לנו מה לומר. היא הצליחה לשכנע את העולם ובייחוד את ארה”ב. בוושינגטון – עכשיו כבר בממשל ניקסון – האמינו כי המעורבות הסובייטית הישירה במלחמה נגרמה בשל הסלמה ישראלית מיותרת ועקובה מדם. התוצאות לישראל היו קשות.
0

התוצאה הצבאית היתה שבניגוד לנאראטיב הישראלי המקובל, ישראל לא ניצחה במלחמת ההתשה. מורשת הקרב של חיל האוויר מבליטה, בצדק, את קרב האוויר של 30 ביולי 1970, שבו הופלו חמישה מטוסי מיג-21 סובייטים. אבל לפני הקרב הזה וגם אחריו, הטילים הסובייטים הפילו מטוסי פאנטום, ומה שחמור יותר – צוותי אוויר ישראלים, בקצב שצה”ל לא היה יכול לעמוד בו. הווטראנים שהשתתפו בקרבות הקשים האלה, וספגו גם הם אבידות רציניות, גאים לא פחות בצדק על הישגיהם מול הנשק והטכנולוגיה האמריקניים החדישים ביותר. הצלחתם היא שכפתה על ישראל את הפסקת האש של 7 באוגוסט.
0

יתר על כן, ישראל וארה”ב כאחד לא יכלו לעשות דבר כאשר המצרים והסובייטים הפרו מיד את ההסכם, וקידמו את חגורת הטילים עד לתעלה —  מה שהרחיב את החיפוי אל תוך סיני, וכך הבטיח תנאי הכרחי לביצוע תוכנית הצליחה של לאשצ’נקו. גם התפיסה הנפוצה של תמיכה כמעט-סימטרית של שתי מעצמות-העל בבני-חסותן מושפעת מתקופות מאוחרות יותר, אך אינה תואמת את המציאות של הימים ההם. הדברים אמורים בפרט בהנרי קיסינג’ר, שהשתלט על ניהול המדיניות האמריקנית ככל שניקסון הסתבך בפרשת ווטרגייט, וככל שקיסינג’ר חתר תחת שר החוץ רוג’רס כדי לרשת את מקומו. ספרנו עוסק בתגובה האמריקנית לא פחות מאשר בפעילות הסובייטית, ונצטרך להסתפק הפעם רק בעוד דוגמה אחת: איך הסתיים “מבצע קווקאז”.
9

שוב, פתחו כל ספר היסטוריה, ותקראו כי ב-18 ביולי 1972 סאדאת גירש את היועצים הסובייטים ממצרים, בשל קרע עם ברית המועצות, שסירבה לספק לו את הנשק ההתקפי הנחוץ למתקפה לשחרור סיני. הסירוב הסובייטי מצידו מיוחס לתהליך הגלובאלי של הדטאנט, מפעלו הגדול של קיסינג’ר שסוכם בועידת הפסגה במוסקווה במאי אותה שנה. העברת מצרים מן המחנה הסובייטי לאמריקני נחשבה פרי הביכורים שלו. כל זה מקובל בחזקת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אלא שאנו מצאנו כי לא היו דברים מעולם. אכן, אלפי אנשי צבא סובייטים עזבו את מצרים בקיץ-סתיו 1972. אבל אלה היו החיילים הסדירים של “מבצע קווקאז”, שהשלימו את משימתם. הם העבירו את נשקם למצרים שחזרו מהכשרה בברית המועצות, ומוסקווה היתה מעוניינת להחזיר את חייליה הביתה. זה הוסכם לא רק עם מצרים, אלא בדיונים שנמשכו יותר משנה עם ארה”ב, כלומר עם קיסינג’ר.
0

הוא היה מוכן לתת בתמורה ויתורים כאלה על חשבון ישראל שחשש לפרסם אותם – ולכן ישראל היתה הצד היחיד שלא שותף בהסכם. קרע מצרי-סובייטי לא היה (עדיין), והנשק ההתקפי כגון מטוסי תקיפה וטילי סקאד המשיך לזרום.

ומה עם היועצים הסובייטים ממש – אלה המסופחים ליחידות המצריות? בתרגיל הונאה מבריק (ובדומה לצמצום-כביכול של הכוח הרוסי בסוריה עכשיו), כולם הוחזרו בבת-אחת לקהיר ערב הכרזת סאדאת, במהלך בולט לעין. אבל כעבור זמן-מה הם חזרו ליחידותיהם, אחד-אחד ובאין רואה, והמשיכו להכין את צבא מצרים לצליחת התעלה. על זה מעידים גם זיכרונות הווטראנים, וגם מסמכים מצריים שצה”ל תפס ב”אפריקה” בשלב האחרון של מלחמת יום כיפור.

ואם הבטחנו עוד מילה על אשראף מרוואן: מסמכים בריטיים מראים כי הוא נטל חלק פעיל בהונאה הזו. ימים אחדים אחרי הכרזת סאדאת, מרוואן גרם שמחה רבה בלונדון כאשר מסר לנספח הצבאי הבריטי, סוכן MI6, שאין יותר סובייטים במצרים, ובאותה מידה של שקר מפתה הבטיח כי מצרים תחזור עכשיו לקנות נשק בריטי במקום סובייטי. זו רק אחת הסיבות שבפולמוס הפנים-ישראלי על תפקידו של מרוואן אנו תומכים במחנה הטוען כי הוא היה סוכן כפול, שפעל לטובת מצרים יותר מאשר לטובת ישראל, ובשלב זה – הפיץ גם דיסאינפורמציה שסיפקו הסובייטים.

מכאן ממשיכה להתפתח “הקונצפציה” הידועה לשמצה כי בהיעדר תמיכה סובייטית מצרים לא תוכל לצאת למלחמה. אלא שהתמיכה הסובייטית נמשכה. הקו הסובייטי הקבוע נהיה לטעון כי “איננו מעודדים את הערבים לתקוף, אבל אם דרישותיהם לא יתקבלו לא נוכל לרסן אותם.” הבטחנו בהתחלה עוד מילה על הדרישות האלה, משמע על גישושי השלום של סאדאת, שישראל מואשמת, במבט לאחור, כי דחתה. אנו מסכימים כי היה צריך להעמידם במבחן, אבל מבחן כזה היה מגלה תמונה אחרת. בפברואר-מרץ 1973, בזמן ששליחו של סאדאת, חאפז איסמאיל, הרשים את האמריקנים בהצעותיו בשליחות ראשונה לוושינגטון, שר המלחמה, אחמד איסמאיל, דילג בין מוסקווה לדמשק לתיאום תכניות המלחמה והשלמת הרכש בשבילה. כפי שברז’נייב אמר לקיסינג’ר – שביוהרתו לא קלט את הרמז: “לכל אחד מאיתנו יש האיסמאיל שלו, ובסוף נהפוך גם אנו לשני איסמאילים.”
0

גם מחוסר זמן וגם כדי שתרצו עדיין לקרוא את הספר, תצטרכו לקרוא שם על חלקה הפעיל של מוסקווה לא רק בתכנון המלחמה, אלא גם בניהולה, כולל כוחות סובייטיים שפעלו מעבר לתעלה. וגם, מתי ומדוע מצרים אכן נטשה בסופו של דבר את המחנה הסובייטי לטובת האמריקני, מפני שהיתה זקוקה לארה”ב בשביל השלום, כשם שהיתה צריכה את מוסקווה בשביל המלחמה. את הרבא-געלט בעד הלקח הזה שילמה ישראל בטראומה הלאומית של הפתעת יום כיפור.

ועכשיו, כל מי שבכיסו יש כפתור נחושת עם סמלים סובייטים מתבקש לגשת אלינו…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + ארבע =