תמונת פרס דוד תדהר לספרות בלש ומתח עברית מעולה, שיוענק השנה בידי “יקום תרבות” לשמעון אדף (בתמונה: דוד תדהר, הבלש העברי הראשון)

מאת אלי אשד

שמעון אדף הוא הזוכה בפרס דוד תדהר השני לספרות בלש ומתח עברית מעולה מטעם “יקום תרבות”. הפרס, בסך 4000 שקלים, יוענק לו על טרילוגיית “אליש בן זקן” שלו.

הנה נוסח הפרס:

אות כבוד
לסופר שמעון אדף
על כתיבת ספרי בלשים מטה-בלשיים ואנטי-בלשיים,
שבה דמות בלש מורכבת ומרתקת
של חוקר מוזיקה, סופר מתח ובלש פרטי,
המתמודד גם עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי.

וכעת הנה לפניכם סקירה על יצירתו הבלשית ועל השינויים שחלו בה לאורך השנים.

הסופר והמשורר שמעון אדף הגיע לספרות הבלשים דווקא מהצד האקדמי, כאשר עמל על עבודת תזה על נושא ספרות הבלשים במאה ה-19, שאותה לא השלים…

במקום מחקר אקדמאי הוא כתב סדרת ספרי בלשים משלו, ועד לאחרונה היה ידוע כמי שלא בוחל בכתיבת בלשים, לצד עיסוק בסוגות ספרותיות נחשבות הרבה יותר בפרוזה ובשירה.

Image result for lavie tidhar and shimon adaf

בהערת סוגריים אוסיף כי מומלץ לקרוא את מחשבותיו של אדף על ז’אנר ספרות הבלשים בספר המעניין מאוד מ-2016 שעד כה פורסם רק באנגלית, שכתב עם סופר המדע הבדיוני הישראלי לוי תדהר – ART AND WAR: POETRY, PULP AND  POLITICS IN ISRAELI  FICTION. מדובר בספר שמצער מאוד שלא פורסם גם בעברית כראוי לו.

ספר הבלשים הראשון של אדף, “קילומטר ויומיים לפני השקיעה” (כתר, 2004), אחד הספרים המקוריים הטובים ביותר בז’אנר הספרות הבלשית, עוסק בחקירת התאבדותו של מרצה פופולרי – ושנוי מאוד במחלוקת בגלל השקפותיו האנטי-מוסריות – בחוג לפילוסופיה מודרנית (מסוגו של הפילוסוף השנוי מאוד במחלוקת משה קרוי, שאולי שימש כהשראה לדמות). עוד עוסק הספר ברצח זמרת ויוצרת נחשבת ביותר בסצנת הרוק, שנרצחה במהלך העבודה על האלבום השלישי שלה, שלו מצפים כולם. במהלך החקירה נחשפים מאבקים וסכסוכים פנימיים שונים וארסיים במגדל השן של העולם האקדמי של החוג לפילוסופיה מודרנית מחד, ובעולם הארצי הרבה יותר, אבל הארסי לא פחות, של סצנת הרוק המוזיקלית, מאידך.

הצלחתו של הספר נובעת לא בשל העלילה הבלשית הסטנדרטית, כמו בשל דמות הבלש הפרטי אליש בן-זקן, שיותר מאשר הוא מעוצב כבלש שבלוני, הוא דמות עמוקה ועגולה, המתחבטת בשאלות קיומיות, כפי שנהוג לעצב בספרים מסוגה עלית, אך עם גוונים לוקליים פריפריאליים, שמזכירים מעט את מחברו (וגם את הדמויות מספרי הבלשים הישראלים של שנות השמונים), בן זקן מגיע מאשקלון (אדף עצמו משדרות), מצד אחד אקדמאי כושל, מוקצה ובזוי בעולם האקדמי הסובב אותו, ומצד שני חוקר והיסטוריון של תרבות הרוק בארץ.

בן זקן ידוע בעיקר כמי שפרסם ספר פופולארי בשם “השמיים הם אבק” על נושא זניח שאיש לא העלה בדעתו לעסוק בו ברצינות לפניו באקדמיה – סצנת הרוק הישראלי בשנות השמונים והתשעים, ובכך יצר תחום חדש במחקר, תחום שאקדמאים אחרים פופולאריים הרבה יותר בממסד האקדמאי ממהרים להאפיל עליו  לתסכולו של בן -זקן, ולהותיר אותו היכן שהיה תמיד – בצל ובשוליים, בזמן שהם מקבלים פרסים וכיבודים המתבססים על מחקריו של בן-זקן.

מצד שני, האקדמאי הכושל מתגלה כמתבונן מוכשר ומרוחק בסצנה האנושית בכללה, בדומה ליוצרו המתמודד שווה כשווה עם תרבות השוליים ועם התרבות העליונה. על אף שבן-זקן הוא מתבונן מוכשר בחיי אחרים, הוא חסר ישע כמעט לחלוטין כשמדובר בחייו הפרטיים שלו (שהם בגדר לא קיימים), דבר ההופך את דמותו למרתקת במיוחד, כמו הבלשים הגדולים באמת שדמותם מרתקת הרבה יותר מכל האנשים והתעלומות שאותם הם חוקרים.

אדף החזיר את הדמות המעניינת הזאת בשני ספרים נוספים אבל שונים מאוד מהראשון, שספק רב אם כבר אפשר להגדיר אותם כספרים בלשייים “קונבנציונליים” (אם יש בכלל דבר כזה).

הספר השני, שאותו אדף אינו מגדיר כרומן בלשי רגיל אלא כרומן “מטא-בלשי” היה “קובלנה של בלש” (כנרת-זמורה-ביתן, 2015), התעלומה הפעם: אישה צעירה עולה ביום חמישי בשעות הערב על אוטובוס היוצא מבאר שבע. היא יורדת ממנו ביום ראשון בשעות בערב בשדרות. שלוש היממות שבהן היתה נעדרת נמחו מזיכרונה. היא אינה יודעת היכן בילתה אותן. מבחינתה, חלפה רק שעה אחת שבה נסעה באוטובוס.

בספר זה הגיבור הניח מאחריו את עיסוקו כחוקר פרטי וגם כאקדמאי כושל. חידות כבר אינן מעניינו, אלא אך ורק כתיבת ספרים בלשיים זניחים, המבוססים על מקרי עבר לא מפוענחים לצורכי הפרנסה הדוחקים.

השאלות הקיומיות שטרדו אותו הפכו לרעש רקע. הוא חי חיים מאוזנים לכאורה, אבל הנה ממשיך ושואל המחבר: “אבל האם אדם כמו אליש יכול להימלט ממעגל הקסמים של תעלומה ובלש המולידים זה את זה ללא הרף? והאם הוא יכול להחלים ממגע ההרס שלו?…” (מהעטיפה האחורית). בספר זה, לצורך החקירה, עובר בן-זקן להתגורר בשדרות, וזאת בתקופת המלחמה רוויית-הפחד של 2014, אך יותר משהוא עוסק בפרשייה הבלשית הוא עוסק בחקר נפשו פנימה ובחקר חיי משפחתו, חקירה אישית שאותה  מוצא אדף כמרתקת לאין ערוך מהתעלומה הבלשית שאותה בן -זקן אמור לפתור.

בכך יוצא הספר מז’אנר הספרות הבלשית “הרגילה” שבה הבלש מתעניין תמיד יותר בבעיותיהם של אחרים מאשר בבעיותיו שלו, ומתגלה תמיד כמסוגל לפתור לפחות את בעיות האחרים. הדגש בספר זה נעוץ בשאלה: האם מסוגל אליש בן-זקן להבין ולפענח את בעייתו שלו?

הספר השלישי, המסיים את מה שנראית כטרילוגיית ספרים, הוא “קום קרא” (כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2017), והוא כבר שונה מאוד מכל קודמיו ומכל ספר בלשי אחר שפורסם אי פעם, ונשאלת השאלה אם בכלל אפשר להגדירו כ”ספר בלשי”. הספר לוקח את הבלש אל העתיד הקרוב, ישראל של שנת 2028, כמה שנים לאחר “המהומות האלימות” של שנת 2019. אדף מגדיר ספר זה כ”אנטי בלשי”. בעצם זהו רומן ענק ו”ספרותי” מאוד בן 600 עמודים, שהאלמנט הבלשי בו הוא משני, שלא לומר זניח ביותר. הספר עוסק בניתוח דמויות שאותן פגשנו לראשונה בספר הראשון, כמו המשורר נחום פרקש, שהוא עוד אלטר-אגו של המחבר. בן-זקן הוא רק דמות אחת מיני רבות בעלילת הספר, שיש לו כמה גיבורים שונים, ואנו יודעים על מותו עמודים רבים לפני הסיום.

נוסף על כך יש בספר תיאור מפורט של שדרות ב”עולם אלטרנטיבי” המתאים יותר לספרות המדע הבדיוני מאשר לספרות בלשית קונבנציונלית.

אמנם יש בספר כמה תובנות על כתיבת ספרי בלשים שנמסרות ב”קולו” של בן-זקן, אבל הן מבטאות יחס שלילי מאוד כלפי הז’אנר, שככל הנראה מבטא את גישתו העכשווית של שמעון אדף.

וכך טוען בן-זקן, ולדעתי זהו ה”אני מאמין” העכשווי של  המחבר שמעון אדף לגבי הספרות הבלשית:

אני עייף מהספרים שתכליתם ארגון הזמן בדרכים צפויות, שאין בינן ובין התחוללות הזמן של הסיפור. דבר וכמה זה נכון לגבי ספרות הבלש שכתבתי עד כה, שעניינה העמוק הוא התחרות על שלטון הזמן, פרימת חוטי הזמן של סיפורי החשודים ואריגתם לכדי הסיפור זמנו של בני זהבי, הבלש שלי. ותמיד על פי התבנית הכרונולוגית, הערוכה על פי סדר המעשים.

אבל הפשר המהדהד יותר, הממלא אותנו פליאה, יסודו בסינכרוניות, בהתרחשותם של כמה אירועים במקביל, ביכולת של התודעה להכיל את הסתירה ביניהם, את יחסי הגומלין.

את החודשים האחרונים ביליתי בהרהורים. זה ברור, נראה לי. אני יודע עכשיו שספרות הבלש אינה ראויה עוד להיקרא ספרות. תפקידה היחיד כיום הוא לשכנע את הקוראים בממשות השאלות הכוזבות שהיא מציגה, בהסתרת השאלות שבכוחה להציג ושבהן היא מועלת.

בראשית דרכה היה ביכולתה של ספרות הבלש להעמיד שאלות על מבנה היקום, על התשוקה לפשר, וקרה מה שקרה, נסיבות היווצרותה נעלמו מהעולם, הצרכים שעליהם ענתה עוותו לתשוקות. תחת שאלות אלו צצו שאלות אחרות, פוליטיות, חברתיות.

משום מה, ספרות בשקיעתה נסמכת על האשליה שהשאלות הפוליטיות והחברתיות הן השאלות הבוערות, אז גם מגיע “תור הזהב” שלה. אבל תור זהב הוא לעולם מערך הסימנים הראשונים של הדעיכה, זריחת הפנים של הגוועים משחפת.

את ספרי הבלש הישנים לא יכולתי לקרוא עוד, בוודאי לא לכתוב.

(שמעון אדף, “קום קרא”, כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2017, עמ’ 377)

לקורא האדוק של ספרי הבלשים, דווקא היחס הרציני שבו לספרות זאת והניתוח הפרטני שלה, המביא לזניחתה, הוא כואב ביותר. יש מקום לחשוש שעם ספר זה סיים אדף את עיסוקו בז’אנר הבלשי, ואין זה ברור עד כמה הוא ממשיך לעורר בו עניין.

שמעון אדף מקבל אפוא את פרס תדהר השני לספרות בלשים, מסתורין ומתח עברית מופתית על על  היחס הרציני והמעמיק שגילה כלפי ז’אנר ספרות הבלשים בשלושת ספר הטרילוגיה שנסקרה כאן, והודות לדמות הבלש המורכבת והמרתקת שיצר – דמותו של אליש בן זקן, חוקר מוזיקה פופולארית שהוא גם כותב ספרי בלשים ובלש פרטי לעת מצוא, המתמודד בחקירותיו הן עם תעלומות רצח מוזרות והן עם השאלות הגדולות ביותר של הקיום האנושי. דרכו מתמודד אדף הן עם הבעיות הגדולות של המצב האנושי ועוסק גם בדיונים במצב הספרות הבלשית כיום.

ראו גם:

ההודעה על זכיית שמעון אדף בפרס דוד תדהר לספרות בלש ומתח עברית מעולה

אבי גולדברג על “קובלנה של בלש”

אלי אשד על שפת הביניים של שמעון אדף

שמעון אדף

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן