“שיר בכותרות” / אילן ברקוביץ’ – על יקיר בן-משה

פגישה עם אסי דיין / יקיר בן-משה

נִפְגַּשְׁנוּ בְּבֵיתוֹ בְּרָמַת אָבִיב.

עַל הַסַּפָּה, נִשְׁעָן לְאָחוֹר, רֹאשׁוֹ שָׁמוּט, מְעַשֵּׁן סִיגַרְיַת קֶנְט.

מֵאֲחוֹרָיו אֵינְסוֹף תַּצְלוּמִים עַל הַקִּירוֹת,

סוֹפְרִים וּמְשׁוֹרְרִים (קַפְקָא, פְּרוּסְט, שַׁבְּתַאי,

וַאֲפִלּוּ זַךְ הַזָּקֵן, שֶׁ”רַק אֶתְמוֹל צִלְצֵל אֵלַי, בּוֹכֶה וּבוֹכֶה.

שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ, כַּמָּה כּוֹכָבִים כְּבָר הִרְוַחְתָּ בָּאַשְׁרַאִי? –

מַסְפִּיק כְּדֵי לִקְנוֹת טוֹסְטֶר, עָנָה לִי”);

תְּמוּנוֹת שֶׁל פְּסִיכוֹלוֹגִים (פְרוֹיְד הַנִּצְחִי עִם סִיגַרְיָה בַּיָּד),

פִילוֹסוֹפִים (“זֶה לֹא בֶּקֶט, זֶה וִיטְגֶנְשְׁטֵין הַצָּעִיר,

אֲנִי עַכְשָׁו אוֹהֵב פִילוֹסוֹפִים, יֵשׁ לִי גַּם לֵיבּוֹבִיץ עַל הַקִּיר”)

וְכַמּוּבָן תַּצְלוּמִים שֶׁל עַצְמוֹ (“כְּבָר נִמְאַס

מֵהַמִּלָּה גָּאוֹן, לָמָּה לֹא מַמְצִיאִים מִלָּה חֲדָשָׁה?!”).

כְּשֶׁחִיֵּךְ רָאִיתִי אֶת כַּדּוּרֵי הַלְּחָיַיִם מִתְרוֹמְמִים,

כְּמוֹ אֵצֶל אָבִיו, וּבְבַת אַחַת הָפַךְ שׁוֹבָב:

הוֹצִיא מִפִּיו אֶת הַשִּׁנַּיִם וּמָרַח מִשְׁחָה לְבָנָה,

אַגַּב כָּךְ סִפֵּר כֵּיצָד הִצִּיעַ לְבַּרְבָּרָה סְטְרַיְסֶנְד

לִקְרֹא שִׁיר עַל בָּמָה

עַל שְׁלַל בִּצּוּעֶיהָ הַמִּינִיִּים בַּמִּטָּה.

לַיְלָה שָׁלֵם הִקְרִיא לָהּ אֶת הַשִּׁיר, רַק בַּבֹּקֶר הִיא סֵרְבָה.

לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים קָמוּ לִכְבוֹדוֹ 800 אִישׁ בַּקָּאמֶרִי

כְּשֶׁנִּכְנַס לִרְאוֹת אֶת הַהַצָּגָה ‘שְׁלָאגֶר’,

וּבְעוֹד זְמַן קָצָר יָטוּס לְלוֹנְדוֹן לִפְגֹּשׁ אֶת הַמַּלְכָּה

בְּמָרָתוֹן קוֹלְנוֹעִי שֶׁל כָּל סְרָטָיו. אִם רַק יַזְמִינוּ אוֹתוֹ.

אָז אֵיפֹה אַתָּה, אֲנִי שׁוֹאֵל.

כָּאן, בְּתוֹךְ הָאֶמְצַע, הוּא צוֹחֵק.

הַבַּיִת מַחְנִיק, עֲשַׁן סִיגַרְיוֹת סוֹבֵב אֶת אוֹר הַמְּנוֹרָה.

אִם עָצַמְתָּ עֵינַיִם יָכֹלְתָּ לְדַמְיֵן שֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ

הוֹמְלֶס עַל סַפְסָל, מְלַהֵג עַל הַחַיִּים – כִּשְׁמוּעָה אוֹ כְּעִוָּרוֹן –

וְלֹא אֶת אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי הַיִּשְׂרְאֵלִי, עָבֵשׁ, מַסְרִיחַ שֻׁמָּן וּבְדִידוּת.

קַמְתִּי לָלֶכֶת. בַּיְּצִיאָה הוּא מָשַׁךְ אֶת יָדִי.

“אֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ, אָה, אַתָּה תַּעֲשֶׂה לִי עֶרֶב סִפְרוּתִי, נָכוֹן?

אִם לֹא, תִּזָּהֵר!

אַתָּה מִסְתַּבֵּךְ עִם כָּל מִשְׁפַּחַת דַּיָּן”.

הִבְטַחְתִּי שֶׁאֵין מָה לִדְאֹג, מִבְצַע אֶנְטֶבֶּה יַצְלִיחַ,

כָּל חַיָּלֵינוּ יַחְזְרוּ הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

בסיום אירוע השקת ספרה החדש של המשוררת השוצפנית נעם פרתום, “ביחדנס”, שנערך בסוף החודש שעבר בבית ביאליק בתל אביב, היא הודתה למי שסייע לה בעריכת הערב, לאלו שהופיעו על הבמה ועוד. בין השאר, הודתה פרתום למשורר יקיר בן-משה, שאותו הציגה לקהל הרב שהגיע כ”יקיר בן-משה מבית ביאליק”. מובן שזו טעות שנבעה מהתרגשות. יקיר בן-משה איננו מבית ביאליק. הוא קודם כול ולפני הכול משורר – ואפילו משורר נפלא; שירתו אהובה עליי ביותר, ולדעתי הוא כבר בדרגת מאסטר בסגנון הכתיבה שלו. זאת ועוד, לדעתי יש חוט לא מבוטל של סגנון שמושך מסגנון הכתיבה הפעלולני המבריק של בן-משה לסגנון הכתיבה השוצפני המרטיט של פרתום עצמה; זה גם חוט בן-דורי שאפשר למתוח בין שניהם, הוא יליד 1973, דור ילידי מלחמת יום הכיפורים, והיא ילידת 1986, דור ילידי המלחמות הבלתי נגמרות לצד החיים עצמם.

בשיר שלפנינו, הלקוח מתוך ספר שיריו החדש, החמישי, של יקיר בן-משה, “הדלתא של חייך” (2017, הוצאת מוסד ביאליק, עריכה: ליאת קפלן, עמ’ 19-18), 35 טורי שירה היקפו, ואבחת מכחול אחת מרקמו, יש כל כך הרבה נושאים לדון בהם, כאלו שהיו יכולים בקלות לפרנס מאמרים שלמים של כתיבה. בכל זאת אציין כאן אחד מהם, לדעתי המרכזי מכולם, הוא שגם הופך את השיר שלפנינו לשיר מאז’ורי, כזה שהיה צריך להתפרסם בעיתונים בקול תרועה רמה, אולי אפילו להיות מוקרא בחגיגות 70 השנה למדינה, מה שקרוב לודאי לא יקרה כי הוא ביקורתי. ובכן, הנושא הוא כמובן עלייתו ונפילתו של נושא המיתוס של הצבר הישראלי, הלוחם יפה הבלורית והתואר, העשוי ללא חת, הלא הוא אסי דיין, שחקן הקולנוע הנערץ והיוצר המוערך, מי שכיכב בסרט “הוא הלך בשדות” על פי ספרו של הסופר משה שמיר, כאורי, החייל שנהרג תוך כדי הנחת מטען לפיצוץ גשר בימים של מלחמת העצמאות. יקיר בן-משה מציג את דיין הגדול, הגאון התקשורתי, כהומלס, בדעיכתו, ברגע הנפילה והירידה מהבמה, “אלביס פרסלי הישראלי, עבש, מסריח שומן ובדידות”.

הדובר בשיר משחק בין הזהויות, בין הזהות הבדויה, הקולנועית, האתוסית, לבין הזהות הריאלית, המכורה לסם, בעלת השיניים התותבות והאהבה העצמית הנרקיסיסטית. הביקורת הפוליטית שמושמעת בשיר היא ברורה, הוא מסתיים בקלישאה הידועה על כך ש”כל חיילנו יחזרו הביתה בשלום” כשאנחנו יודעים שלא זה מה שקורה במלחמות האמיתיות, זה קורה רק בסרטים, אולי (גם בסרט המדובר הרי לא כל החיילים חזרו הביתה בשלום, סרן יוני נתניהו כידוע לא חזר הביתה בשלום, במה שאולי השפיע על ההיסטוריה של המדינה כולה). מעניין לדעתי לראות גם את הרגע שבו המשורר עצמו עושה את הכניסה שלו להתרחשותם של הדברים. זה קורה בטור ה-13 ביצירה, שם הוא מתחיל לשורר את הדרך של מה שקורה (“כשחייך ראיתי את כדורי הלחיים מתרוממים” וגו’).

זה שיר על מעבר הדורות; על המיתוס היפה אל מול המציאות הכאובה. מזל שהוא נכתב כדי שנזכור את זה.

ראו עוד על יקיר בן משה

2 תגובות

  1. שילוב נהדר של התמונות עם הרשימה והצגה נפלאה של הדברים, תודה רבה לאלי ולורד וכל העושים במלאכת הקודש הזו, כל הכבוד!

  2. אכן, שיר הראוי להיות “בכותרות”, והרשימה הפליאה לדבר בו. תודה ליקיר, לאילן וליקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן