מאת אבי גולדברג לרגל זכייתו של שמעון אדף בפרס “דוד תדהר” לספרות בלשית ומתח עברית מעולה בידי “יקום תרבות” (בסך 4000 ש”ח) על טרילוגיית ספרי הבלשים שלו, לפניכם רשימה של עורך מדור המסתורין של “יקום תרבות” אבי גולדברג על הספר האמצעי בטרילוגיה

רשימה זו אין בה אלא להכיל מעט מהמחשבות על אודות הספר ״קובלנה של בלש״ מאת שמעון אדף (“כנרת-זמורה ביתן-דביר”, 2015). שורות אלו יש בהן משום הרהורים אחר לבטיו של האני המספר, באשר למהות הכתיבה, למקומה בחייו של המספר, ואפילו בקיום בכלל. הרהורים פילוסופיים מלווים את עלילת הספר לאורכו, מעסיקים את האני המספר, ומשפיעים על מעשיו של אליש בן זקן, הסופר-בלש, או עוצרים אותו מפעולה, ומושכים אחריהם את הקורא, המהרהר בהם גם עם תום הקריאה בספר, כמו מבט העוקב אחר שובל מקציף שהותירה הספינה שזה עתה חלפה, טרם ישובו המים למנוחתם. עלילת הסופר-בלש, אליש בן זקן, היא עלילתו של האיש המבקש לחיות “חיי עיון”. אותו אידאל אריסטוטלי עתיק, כפי שמשיב המספר, כותב ספרי הבלש, לשאלה במה הוא עוסק: “חיי עיון”.

(

תשוקתו של המספר לחיות “חיי עיון”, חיי חקירה במשמעות הקיום ומקומו של היחיד בו, דוחקת את פענוח הפשעים ואת הכתיבה על אודות פענוחם, למקום שולי בהתנהלותו היומיומית. ההתלבטות ההולכת וגוברת, הצורך הפנימי לפיצוח ובירור המהות הכללית שבה מתנהלים חייו, ניסיונו בהבנת מקומו של הסופר הבלש בזירת הספרות, או בסדר הדברים הפרטי, בהתרחשויות של חייו של המספר, שולטת בו וחזקה ממנו. הפענוח הבלשי של תעלומה זו או אחרת – הוא נקרא לפענח תעלומת העלמות מוזרה אך בסופו של הספר הוא מפענח תעלומה אחרת – נדחק לסוף הספר. חוסר היכולת לפענח את תעלומת היעלמותן של נשים צעירות, הוא מראה למקצת מהמתרחש במקומותינו. אליש, הנקרא לפענח תעלומות היעלמות מסתוריות, נקרא גם לפענח את הטירוף שבו נתונה החברה הישראלית, המצויה במלחמה עם עזה. המקרים שאותם הוא מפענח הם גידולים ממאירים של המציאות הכאוטית, ולכן פתרונם גם לא ישנה את העיקר, את המהות. חוסר יכולתו של המספר להגיע לרגיעה ביחסים עם משפחתו או בת זוגתו, היא רק מטפורה לחוסר היכולת להבין את המתרחש בכלל. את שנאת ההמונים לפעילי שלום, את הפוליטיקה הנבזית שמנהלים עסקנים ממש על קו העימות.

_

המספר מנסה לפצח את מראית העין של התנהלות שגרתית בניסיון לחדור לעומק, לראות את הכוליות העולמית, את התצריף של כל המופעים הטבעיים והאנושיים, או כבמטבע הלשון השגורה עמו, יש לחדור לתוך ״הבשר״, כלומר התוך של המהות. הדחף לפענוח המהות הכללית, לרדת לקצבן של פעולות, להתאים לקצב תנועת היקום, היא החקירה הפילוסופית המלווה את סופר הבלש אליש מתחילת הספר, ומשאירה בידי הקורא את הצורך להמשיך ולחשוב. נדמה ששני אופני חשיבה או חישה פועלים במקביל אצל המספר, כמו שני רצים בשני מסלולים שונים. צד אחד הוא הרץ הפילוסופי, המחפש את הפשר אצל המורים הגדולים. אליש בן זקן מאמץ אליו את האבות הפילוסופים, אלה שפרשו לנו תמיד את מהות הקיום. הוא מחפש את התשובות אצל ניטשה, וולטר בנימין, ובעיקר באסכולת הספקנות המגיעה לשיאה אצל דקרט. חשיבתו של דקרט, המגיעה לכלל רדוקציה של כל הוודאויות היום יומיות, על פי מיטב המסורת הספקנית מאז סוקרטס, מערערת כל וודאות בלתי מוכחת למעט הוודאות השכלית.

*

הדוגמה הקלסית הקרטזיאנית עולה בתיאור דמות אדם במעיל וכובע הנצפית מאחור, ויכולה להנחיל אכזבה להנחה האינטואיטיבית שלנו כי יש אכן דמות של ממש העוטה את הבגדים הללו ולא דחליל גרידא, כלומר מופע החושים המתעתע שלנו מלווה את המספר ההולך אחר ההיגיון הצרוף, מהפילוסופים, ועד אדגר אלן פו, ותורת הפענוח הקלסית הנעשית אך ורק על ידי הפעלת ההיגיון הצרוף. מהצד השני רץ לו הלך רוח אחר של המספר, הנתון לנדודי שינה ולמאבק מתמיד למצוא את המהירות של השינה. השינה היא מצע החלומות, בית היוצר לתמונות הלכי נפש וייסורי מצפון. זהו המישור הסוריאליסטי. החלימה, הערות הגולשת לשינה, והיקיצה לא יקיצה.

*

הביטויים המערפלים את המציאות לכדי ספק בדבר יקיצה, או ראיה חלומית של ההוויה, ראייה סוריאליסטית הנשפכת מפעם לפעם להגיגי המחבר, היא האפיק שנוסה ועובד על ידי הזרם הסוריאליסטי באומנות הצרפתית. לצורך הבנת העולם והמהויות בשו מגייס המספר, הסופר בלש, את הפילוסופים ותורתם. אבל לא כמקובל  כשסוקרים את תולדות הפילוסופיה, כמדרג עולה בסולם החיפוש אחר האמת הנחפצת, אמת במובן הרחב של המילה, של הגילוי הסופי של משמעות. הוא מעמיד אותם אחד לצד רעהו, כלומר אין ראשון ואין אחרון בפילוסופים, אלא כולם נמצאים על מדף אחד, והלימוד בתורתם אינו אלא נטילת חוכמה ותפיסת עולם לצורך הבנת החיים והעולם, הנמזגים יחד.

*

דומה שהמספר נלחם בתפיסה הקנטיאנית הפסימית, הרואה בנו בני האנוש סובייקטים נושאי תודעה מוגבלת לתפיסת הכוליות ו”הדבר בפני עצמו”, ומנסה לחדור לעומק, למהות. המשורר האמריקאי צ’ארלס בוקובסקי כותב באחד משיריו המאוחרים “ימים כתערים ולילות עמוסי עכברושים”: “על כל פנים, היו אלו הפילוסופים בצוותא עימם חשתי אחוות אחים, שופנהאואר וניטשה, ואפילו עם קאנט המוקשה”. (תרגום שלי, א”ג) כך, לא פחות, מתמודד הבלש-סופר אליש עם אי השלמות של הסובב אותו. אי השלמות, החלקיות, הקושי בהתנהלות היומיומית, הולך וגובר ומקשה על המספר. אליש, סופר ספרי בלש, מנסה לארגן את עולמו, ובעיקר למצוא את המפתח לעלילה לספר הבלשים שהוזמן לכתוב על ידי הסוכנת הנמרצת שלו. אבל הוא נתקל בקשיים. הפגיעה בשמיעה ובשיווי המשקל שלו, המביאה אותו לאשפוז בבית החולים איכילוב, היא רק מעקש נוסף בחייו ההולכים ומסתבכים מכל כיוון אפשרי.

)

עם התקדמות הסיפור נחשפת אי יכולתו לקיים מתכונת שגרתית של חיים, שתקבל את סדר הדברים הבנאלי כפי שהוא, וראיה פסימית של המציאות. אליש בן זקן, הסופר הישראלי של ספרי בלש, מוזמן לכנס סופרים בעיירה סט השוכנת על חוף הים בדרום צרפת, נושא על גבו את נטל הסכסוך ישראלי פלסטיני בכל אשר יפנה. הוא אינו מגיע לסט בחפץ לב אלא בחוסר ברירה, אפילו קבלת הזמנה לכנס סופרים הוא בעיניו שיבוש, שיבוש כי הוא דווקא רצה לצאת לברלין: “נסיעתי נולדה בעוון… תכננתי לנסוע לברלין… חשבתי על אלפרד דבלין, חשבתי על וולטר בנימין, חשבתי על שמואל יוסף עגנון.” הספר נע בציר גאוגרפי בין ים לים, בין מים למים. הים הוא המקום שבו איבד בילדותו את אביו, לחוף אשקלון, מוות אקראי נטול גבורה, חסר טעם. המים הם גם לחוף העיירה סט שאליה הוא מגיע לפסטיבל הסופרים, והמים מגיעים גם לשדרות עיירת הולדתו, כאגם, שלולית, טעוני מסתורין. המים הם גם בתוך בטן ההר במונפלייה העתיקה. כפי שמסביר לו הסופר הצרפתי יהודי, המסייר עמו שם, זה היה מקווה של הקהילה היהודית ששכנה שם. אליש מסביר כי הוא חפץ לצאת לברלין, שם ישב ויסיים את ספרו, אך במקום הוא יוצא לכנס שולי של סופרים בעיירה סט על שפת הים התיכון.

*

ברלין היא משאת נפש, אך את סט הוא מכסה בכיסוי של בנליות, של כינוס סופרים חסר משמעות, של אירועים משמימים, של סמטאות היורדות לים או נמשכות לאורך התעלה. גם הדמויות שאותן הוא פוגש בכנס, ושאיתן הוא משיח, חסרות שם. את המשוררת שעמה הוא בקשר במהלך הכנס הוא מכנה “בת ונצואלה”, ואת הסופר שעמו הוא יוצא לטיול בן יום הוא מכנה “הסופר  היהודי צרפתי”. הבחירה לתאר את העיירה שבה מתכנסים הסופרים, סט, כמקום בנאלי, היא מוזרה ואולי מכוונת, באשר סט היא מקום הולדתם של שני אומנים שתרומתם לתרבות המאה העשרים ידועה ומוכרת. מוזר שמי שכתב על המים הנושקים לחוף העיירה הזו בשיטוטיו בעת הכנס, נאלם ואינו מזכיר את כותב הפואמה מהידועות והחשובות, שהעמיד מצבת נצח לאותו הים ולבית הקברות, הנישא על גבעה מעליו “בית הקברות הימי”. לא מילה אחת אודות פול ולרי (למעט שם רחוב הנושא את שמו בו הוא חולף): …”הגג הזה שבו פוסעות יונים, פועם בין הקברים לאורנים, כחם היום נרקם בו מן האש הים, הים המתחדש לנצח. הו, גמול שאחרי הרהור כבד מצח, בשקט האלים לבהות עקש! כיצד ברקים דקים צורפים בשצף יהלומים לא מוחשים של קצף, כיצד נטוית שלוה ביד אמן! בנוח החמה על הימים צרופות הן יצירות העולמים – מדע החיזיון, ניצוץ הזמן”. (תרגם מצרפתית: דורי מנור)

שתיקה רועמת ולא מילה על אודות ג’ורג’ ברסנס, המשורר בן המקום, ושלחוף הים עגנה ספינתו הצנועה Les copains d’abord  ״קודם החברה״ ,שיוסי בנאי שר את תרגומי שיריו בעברית. גם למונפלייה, עיר המחוז בה נמצאת סט, שאליה גח למשך יום יחד עם המשורר “היהודי צרפתי”, המבקש להדריך אותו בנבכי העיר העתיקה, ניתן תיאור משמים. העיר שהייתה זירה לדרמה, למאבק בין האסכולה הקבלית של ״רבי שלמה מן ההר״ ויונה בן אברהם גירונדי, לבין  תלמידי הפילוסופיה של הרמב”ם, מאבק יצרי שהביא בסופו של דבר לשריפת כתבי הרמב”ם בידי האינקוויזיציה. כל אלו אינם נזכרים כלל. אליש משאיר בידי הקורא את “מורה הנבוכים” לבחירותיו האומנותיות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן