צילום: אוראל כהן

רעש של שרשראות טנקים מלווה בקולות נפץ הרעיד את הרחוב השלו בצפון תל-אביב. שני דחפורי די-9, הידועים בצה”ל בכינוי “דובי”, שהוצאו מהארסנל המיועד לעלות על בניין בית המשפט העליון, פערו את כפותיהם והחלו לגרד את עמודי הבניין, אשר מטעמי ביטחון המדינה נאסר פרסום מספרו המדויק.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. שכנים מבוהלים יצאו למרפסות בפיז’מות וצפו בפלוגת צלפי ימ”ם שעלו  על  גגות הבניינים הסמוכים ואיפסו את כוונותיהם לעבר קומה X, שמספרה נאסר לפרסום בצו אלוף מפקד הכוח. לחץ על מתג ההפעלה של הרמקול הנייד כחכח בגרונו וקרא: ‘אחת, שתיים, שלוש בדיקת קשר!”. חבלני פלוגת הנדסה הצמידו דינמיט לעמודי הבניין. מאחורי גבו שמע מפקד הכוח את המתגודדים מנסים לנחש מיהו אויב העם, שלמענו הוקמה חטיבה מובחרת ששילבה אנשי שב”כ, מוסד, משטרה וצבא.

“זהו פעיל חמאס שידיו מגואלות בדמם של יהודים רבים,” טען אחד השכנים שכרסו הכבדה השתפלה מבעד למכנסי פיז’מת הפסים שלו.

“זהו נכדו של הפושע הנאצי מנגלה מוכר ספרים. שמעתי שהוא מבצע ניסויים באנשים קוראים,” מלמלה הזקנה מאכילת החתולים, כשהיא מחלצת פנכת מים מתחת לשרשראות זחל”ם הפיקוד.

“זה מרעיל הבארות שאוכל בפסח פיתה שהוכנה מדם של ילדים יהודים,” אמר החבד”ניק המזוקן ורקק הצידה.

מפקד הכוח התעלם מהשמועות. הוא לא העז לספר שהסיכון אותו הוא עומד למנוע, חמור יותר אפילו מהדברים הנוראים ביותר שארעו לעם ישראל. הוא ידע והבין את כובד המשימה שמוטל על כתפיו. גורלו של עם עתיק בן למעלה מחמשת אלפים שנה מהם אלפיים בגלות פוגרמית היה מוטל ברגעים אלו בקור רוחו וביכולתו לנטרל את הרוע בכל מחיר. הוא לחש לעצמו בלב: “על החיים ועל המוות,” כחכח שוב בגרונו והכריז: “אתה מוקף! אין לך כל סיכוי! צא בידיים מורמות ובכל יד עותק מהספר.” רק עתה הבינו הצופים במה מדובר, ובהלה אדירה אחזה בהם. הם החלו להימלט מהמקום, רומסים איש את אחיו בניסיון להחלץ מהתופת.

שום סימן חיים לא עלה מהקומה הסודית. הסופר הקשיש היה סרוח על מיטתו, נוחר בכבדות שיכורים. ליד השידה התגולל בקבוק ערק ריק.

“אם לא תצא מיד לא תהיה לנו ברירה אלא לפרוץ בכוח!” הכריז המפקד וניגב זעה קרה ממצחו. הוא סימן בכף ידו, ואייל ניגוח מברזל אחוז על ידי עשרים לוחמים אמיצים החל לנגח את דלת האינטרקום (שסוגה נאסר לפרסום מחשש לפרסום סמוי שלילי) של הבניין.

גם קולות נפץ אלו לא העירו את הסופר מתרדמתו, אך לרוע מזלו הלחץ בשלפוחית השתן שלו היה עז כל כך עד שלא נותרה לו ברירה. הוא קם בכבדות, גרר עצמו לבית הכיסא, הפשיל את תחתוניו שכמה טיפות צהבהבות כבר הכתימו אותן, והתפלל לכך שהפרוסטטה הענקית שלו לא תחסום יתר על המידה את הזרימה שלה כה ציפה.

מפקד הכוח חד העין הבחין באור שנדלק ובצבץ מבעד לתריסים. הוא מיהר להצמיד את הרמקול לשפתיו וקרא בקול: “אדון סופר, הנך נאשם בכך שלא שלחת בחינם על חשבונך שני ספרים לספרייה הלאומית של ישראל! הספרייה הלאומית אמונה, על פי חוק, על שימור לדורות הבאים, של כל הפרסומים הקשורים לשפה העברית ולתרבות הישראלית, ולפיכך מעשך השפל פוגע בקיומו של עם ישראל ומערער את היציבות האזורית עד כדי חשש למלחמה גרעינית. מדינת ישראל הזרימה זה עתה 1.2 מיליארד שקל לישיבות, העניקה 20 מיליארד דולר שי לקובי מיימון, העבירה מאות מיליונים מכספי הביטוח הלאומי לקופות אישיות של חברי כנסת ללא כל פיקוח ודמי עמלה בסך מיליוני יורו עבור צוללות שאינה זקוקה להם. אתה מבין בעצמך שבמצב שכזה אין למדינת ישראל את התקציב לרכוש שני ספרים, וקל וחומר שאינה יכולה לפרוץ את מסגרת התקציב בעבור תשלום דמי המשלוח!”

המפקד הוציא מחגורו מימייה ולגם ממנה. הוא לא היה איש של מילים, אך את הנאום הזה הוא חצב מלבו הפטריוטי, והוא ידע שיום אחד יחקק נאום זה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מה חבל רק שרעש הורדת המים מנע מהסופר הקשיש לשמוע אותן. הוא עמד מול האסלה וניער בחריצות את אברו השמוט והמדולדל. כמה טיפות סוררות טפטפו על נעלי הבית שלו, אך הוא לא שם לבו אליהן.  הוא היסס אם לשטוף את ידיו במים, אבל נזכר שחבל על כל טיפה. הוא ניגב את ידיו במכנסי הפיז’מה ורצה לחזור למיטתו. ואז הוא הבחין מבעד לחלון הסלון הפתוח בתנועה ובאורות שבחוץ. הוא התקרב לחלון כשהוא מחזיק מאחור ביד ימינו את מכנסי הפיז’מה, שהגומי הרפוי שלהם לא עמד בעומס והם נשמטו שוב ושוב.

“זהירות!! יש לו משהו מאחורי הגב!” זעק המפקד ואיתן לא היסס לרגע. “אש!” הוא צרח לקסדת הפיקוד. שני פגזי טנק נורו לעבר הקומה, ובעקבותיהם רעמו מכונות הירייה. פלגת סיירת מטכ”ל שהוכשרה ללחימה בשטח ספרותי פרצה לדירה הבוערת. מפקד הפלוגה דילג מעל שרידי גופת הסופר וניגש לספרייה שהחלה לבעור. מסיכת האב”כ שחבש על פניו הקשתה על הראייה. הוא ידע שהוא מסכן את חייו, אבל גורל האומה עמד לנגד עיניו. הוא הסיר את המסיכה. עשן סמיך החניק אותו, אבל הוא לא ויתר. הוא גישש בעיניים סומות עד שמצא את ערימת הספרים, שלף משם שני עותקים והכניס אותם מתחת לחסין האש שלו. לבסוף קירב את הלהביור שלו ושרף את שאר הספרים, שהרי לספרייה הלאומית נחוצים רק שני עותקים – ורק בחינם.

Image result for ‫אוסף הספרים הלאומי‬‎

7 תגובות

  1. יש לי בעיה עם המסר של הסיפור הזה: אני בניגוד לסופר ( ויוצרים שונים כמו עודד כרמלי ) חושב שדווקא מן הראוי שכל סופר ישלח כמה עותקים בחינם אין כסף לספריה הלאומית לא רק בגלל שזה החוק אלא גם ובעיקר בגלל שזה מגדיל את סיכויי השרידה של הספר שלו. רוב הספרים שאינם נמצאים בספריה הלאומית כמעט בלתי אפשרי לאתרם. מי שנמצא שם ישרוד לדורות הבאים.

  2. הבדיחה ברורה, אבל הייתי רוצה לדעת – לא תפקידו של סופר כמובן ובכל זאת – מה תקציבה של הספריה הלאומית, וגם הערכה כמה יעלה לשלם לסופרים עבור 2 עותקים. אישית אני יכול להגיד שמה שמרגיז אותי במיוחד אצל שרת התרבות רגב (או כפי שקוראים לה לפעמים ״גורמים עוינים״ צרת התרבות רקב) הוא שמלבד צריחות הרושם הוא שהיא לא עושה כלום. תקציב התרבות של מדינת ישראל הוא בדיחה, פחות מפרומיל מהתמ״ג. במקום לצעוק על אמנים נראה את רגב מכפילה את התקציב. ואז אולי יהיה באמת כסף לקנות ספרים מסופרים, ולשלם להם על השאלת ספריהם בספריות ציבוריות. דרך אגב, לא עדיף לחייב את ההוצאות לאור להעביר עותקים דיגיטליים של הספר הערוך והמוכן להדפסה? העלות היא אפס (דואר אלקטרוני) וקל יותר לשמר אותם.

  3. אלכס פז גולדמו כתב לי:

    “תודה שפרסמת את הסיפור. בהזדמנות זו אני רוצה להזמין אותך ואת נסים כץ להשקת ספרי החדש: “שלושה בסירה אחת עם פאני היל ” זה קובץ סיפורים קצרים אשר ארבעה מהם זכו לראות אור לראשונה ב”יקום תרבות”.”

  4. כאשר מדינת ישראל ביטלה את החוק הקרוי “חוק הספרים” בניגוד להמלצה מקצועית היא הכריזה בריש גלי: ספר הינו מוצר ככול מוצר ואין כל סיבה להגן עליו כפי שלא מגינים על נעליים או שוקולד. באותה הזדמנות המשיכה מדינת ישראל שלא לשלם תגמולים הוגנים על השאלות ספרים ב-680 ספריות ציבוריות.
    מדוע הספריה הלאומית דורשת לקבל ספרים בחינם ועוד שיביאו אותם אליה? הבה נחשב:
    1) עלפי נתוני הספריה הלאומית יצאו לאור ב-2016 כ-1700 ספרי פרוזה ושירה כאשר ספרןת המקור היא כ-82.5% כלומר כ-1,411 ספרי מקור.
    2) מחיר ממוצע לספר הינו כ-90 ש”ח
    3) לפיכך עלות 1,411 ספרים הינה 126,990 ש”ח.
    4) מכירה לספריות הינה ב-50% הנחה.
    5) לפיכך התקציב הנדרש לספריה הלאומית לרכישת כל ספרות המקור למען עם ישראל לדורותיו היא כ-63,495 ש”ח.
    6) נוסיף לזה את עלויות המשלוח ונגיע לסכום “האסטרונומי” של כ-85,000 ש”ח (שמונים וחמשה אלף ש”ח) .
    מדינת ישראל אינה מוכנה להקצות 85,000 ש”ח עבור נצח ישראל אבל מטילה קנס של 75,000 ש”ח ועד שלש שנות מאסר לסופר\ת שלא יתנו לה במתנה שני עותקים מספריו.
    הח”מ מודיע בזאת כי גם בלי פשפשים ומעצר של שבועיים יהיה מוכן לחתום על הסכם עד מדינה כנגד עצמו ובתמורה ימסור למשטרה ולפרקליטות את כל חיבוטיו והתלבטיותיו ובעיקר את מזימותיו האפלות לעשוק את עם הספר ולמנוע מהדורות הבאים ומהמשיח הקרב ובא את פירות יצירתו הבאושה.

  5. הנה הצעה להסבר:
    הזירה המשפטית מתנהלת כעימות בין צד א’ לבין צד ב’. עורכי הדין מנסים לפעול לטובת הצדדים שאותם הם מייצגים, והשופט אמור להכריע. ניתן לשער שעורכי דין שניסחו את חוק הסופרים סברו שהם מייצגים את המדינה (שמשלמת את שכרם) ולא את הסופרים ועל כן ניסו להיטיב עם שולחיהם על חשבונם של יריביה המשוערים. החישוב שהצגת של הסכום הזעום שחוסכת המדינה אינו לגופו של עניין. מדובר כאן בעקרון מקצועי. הגיון וצדק אינם שייכים לנושא – ספר החוקים מלא שטויות ואי צדק.

    נקודת האור שאפשר בכל זאת למצוא הינה שאתה יכול להתעלם מהחובה בחוק. נראה לי שאיש לא יטרח לחפש אותך או את הסופרים האחרים שלא יקיימו את דרישת החוק בנושא הזה. אנחנו חיים במזרח התיכון ולא בארץ הייקים. כאן ממילא לא נוהגים להקפיד על החוק – החל בראשי המדינה וכלה באחרון האזרחים. תנסה למצוא את “הבנקאי האנרכיסט” של פרננדו פסואה. אולי ניתן למצוא אותו בספריה הלאומית.

  6. אני מניח שמי שמוציא לאור ספר רוצה שידעו שספרו יצא לאור.
    רישומי הקטלוג של הספרייה הלאומית מגיעים לספריה העולמית
    https://www.worldcat.org/
    ונגישים לשמונים אלף ספריות חשובות ברחבי העולם.
    לדעתי שווה למחבר הספר להשקיע את העלויות של המשלוח
    כחלק מהוצאות השיווק שלו.
    בנוסף, ניתן לשלוח לספריה הלאומית עותקי PDF של היצירה
    והיא תירשם בקטלוג, ברישום נפרד, כספר לכל דבר
    וכל אחד ברחבי העולם יוכל לקרוא אותה בכל שעה במחשביו

  7. ההנחה שלך, זאב ברקן, נכונה אולי לחלק ממוציאי הספרים. יש סוםרים, עבדך הנאמן ביניהם, שסבורים שעבודתם והשקעתם ראויים גם לתגמול כספי וסבורים שאין זכות לממסד ליצור אפליה בן פרי עבודה של סופר לפרי עבודה של שף שוקולד או צייר. אני לא זוכר מקרה שבו מוזיאון לאומי חייב צייר להכין לו העתק צהציור ואין לי ספק שכל צייר רוצה שציורו יתנוסס במוזיאון. ובאופן אישי לגביך, מדוע לא תיכנס לאתר ותרכוש את ספריי?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × 5 =