נעם פרתום.צילם: תומר אפלבאום

נעם פרתום, משוררת צעירה, נמצאת כיום עם פרסום ספרה השני בעין הסערה של ויכוחים סוערים, שאינם זכורים מזה שנים בעולם השירה – ממאמרי ביקורת תוקפניים כנגדה, ועד לדרישה מהמוציא לאור של הספר (שמהדורה שלו כבר אזלה בחנויות) להוציא מהמהדורה השנייה של הספר שיר שתוכנו נראה כפוגעני. מה עומד מאחורי כל הוויכוחים הנזעמים האלו? דוד אדלר מנסה לענות על כך ברשימה שלפניכם.

אלי אשד

נועם פרתום לא אשמה – מה בין חדשנות פואטית בתוך השירה ומחוצה לה

מאת דוד אדלר

נעם פרתום חלחלה, בתחילת העשור, דרך המרשתת לקו התפר שבין השירה והבידור הודות לסרטוני “ספוקן וורד” אטרקטיביים. בשל גילה הצעיר, אופיה המעורר אמפטיה, וגם בשל כשרונה הפואטי, הפרפורמי והתקשורתי הלא מבוטלים, היא התקבלה יפה ובנועם. לאחרונה אחרי שקשרו לראשה כתרים פואטיים מופלגים היא נקלעה, עם צאת ספרה השני “ביחדנס”, לעין הסערה.

סערה זו האפילה על שאלות מהותיות באשר למקומה של יצירתה בעולם המורכב והרב-תחומי של השירה כיום. הסערה הותנעה ע”י רשימתו הקטלנית (“ספרים”, “הארץ”, 2.3.18) הארוכה מהמקובל של יהודה ויזן שאף פתחה את המוסף הזה המאופיין ברשימות בנות עמוד אחד. זו הייתה רשימה פרובוקטיבית, פופוליסטית ומפונפנת לא פחות מנשוא הביקורת שלו. ויזן ירה לכיוונים רבים מדי, הוא לעג לנוהגיה של נועם פרתום (שזה פסול, גם אם יש בשיריה הרמות להנחתה למכביר) וביקר בחריפות את שירתה (שזה לגיטמי, אילו הביקורת הייתה עניינית יותר). הוא כיוון למטה מהחגורה ולא הרחק מעליה. גם השמאל היה לו למטרה, ובאין ברווזים הוא ירה אפילו בברזים, גם אם לא היו אלה ברזים פואטיים ערופי שפתיים, אלה ברזים של זהב, שפרתום טרחה לברר את מחירם המשוער בשוק המקומי (וזו דוגמה אחת מני רבות של הרמה להנחתה). הוא ירה בעצם לכל כיוון אפשרי, ובכך פיספס את העיקר (להלן).

גם רשימתו המהללת עד כלות של אילן ברקוביץ’ כעבור שבוע (“תרבות וספרות”, “הארץ”, 9.3) (שלמען הדיוק התייחסה לאירוע ההשקה של “ביחדנס” שאירע קודם לפרסום רשימתו של ויזן, והופיעה ברשת מספר ימים לפני הופעתה בפרינט (6.3), הלהיטה את הרוחות עוד יותר כשכתב: “כי אני קורא את הספר הזה וחש שזה לא פחות ולא יותר מאשר ספר ה’כוכבים בחוץ’ של דורנו”. הדברים האלה של ברקוביץ’ לא היו אמורים להפתיע, שכן הוא הכתיר אותה ואת רועי חסן (שאת דעתי בעניינו, פרשתי בהרחבה ב”כרמל” 18 ושגירסתה הרשתית הופיעה ב”יקום” בשם “כיצד קרה שרועי חסן עלה כל כך למעלה “) עוד לפני כן כמשוררים הלאומיים של דורנו (“תרבות וספרות”, “הארץ”, 23.2).

שני המאמרים האחרונים של ויזן וברקוביץ’ העלו את חמתה של אריאנה מלמד שהגיבה במהירות ובחריפות כבר למחרת בבוקר (בבלוגה באתר “הארץ”, 7.3). היא ראתה בשני המאמרים האחרונים תמונת ראי מהופכת הדדית (גם אם, יאמר להגנתו של ברקוביץ’ שלא כך היה בכל ההיבטים) וכתבה: “אני חייבת להודות ששירתה של פרתום, בשני ספריה, בעיקר משעממת אותי. אינני מבקרת שירה ואינני מחויבת לשום אידאולוגיה רווחת או נאבקת בשדה הפואזיה העברית. זה רק חיווי רגשי של קוראת מזדמנת שאינה צריכה לנמק לעצמה או לזולת את אהבותיה ושנאותיה. שתי הרשימות האלה מעניינות אותי יותר מכלל שירתה, מפני ששתיהן מייצגות מופעים של כתיבה אלימה, מניפולטיבית, לא מנומקת די הצורך, דמגוגית להכעיס”.

בכל מקרה גם ויזן וגם ברקוביץ’ (מלמד, בגילויה הנאות, פטרה עצמה) לא עסקו בעיקר: האם נעם פרתום היא משוררת או שהיא אמנית של שירה מופענית? ומדוע זה חשוב? כי שיר-מופעני, שנועד מלכתחילה כדי להיקרא בפני קהל הוא “ישות” אחרת, כי הוא ייכתב מלכתחילה אחרת, לפי חוקים שונים כדי להפוך את המילים על הדף למשהו אחר, חי, אקוסטי, פרפורמי, שונה. מה הפלא, אם כך, שעל הנייר לבדו, בלי הקראה, הבעות פנים ומחוות גוף, הטקסט לא יעמוד בדרך כלל באמות המידה הנדרשות מטקסט פואטי, העומד עירום על הנייר מול הקורא. למען הסר ספק בשירתה של פרתום יש הבלחות פואטיות מרשימות לא מעטות, בצד אמירות שלא מצטיינות בפואטיות יתירה (גם אם ההשוואה לפוסט, כדברי ויזן, היא מוגזמת). אך מה שחשוב הוא שכמכלול, בשיפוט כולל, בשל אופיו המתואר לעיל, זו לדעתי סוגה אחרת. וכמו שאין לשפוט את עוצמתה הדרמטית של הצגת תיאטרון לפי הטקסט של המחזה – כך, בערך, גם כאן.

גישתי אינה נובעת משמרנות או מהתנגדות להתפתחות אמנותית טבעית – אותה התפתחות שאני מכיר בכך שהיא בנפשה של האמנות. כל סוגת אמנות. אך כאן, לעניות דעתי (שהיא כנראה דעת מיעוט), לא מדובר בהתפתחויות בתוככי סוגת השירה, אלא בסוגות אמנות שונות במהותן (כשהן ברמה גבוהה, כמו זו של פרתום, אני נהנה מהן). אמנם יש זיקה הדדית במידות שונות בינן לשירה (ולזו של פרתום יש זיקה רבה), אך הן נפרדות, שונות, ולרוב, שונות כמעט לחלוטין. מידת שונותן אינה פחותה, לעיתים, מזו שבין שירה לבין פזמון, חמשיר או מכתם.

השירה ידעה כמובן מהפכים ותהליכים אבולוציוניים כמו גם רבולוציוניים, שאם לא כן היינו עדיין עם שירת יל”ג והיינו מתקשים להגיע אפילו אל ביאליק. בכך איני מחדש כמובן דבר. הואיל ואין זה מאמר אקדמי, וכך גם המצע, אני רשאי לדלג על תהליכים לא מועטים ולברור שתי דוגמאות ברוח הימים האלה. חיים גורי ז”ל, שזה עתה מלאו שלושים למותו, עמד יפה על היבט אחד בהתפתחות טבעית ואבולוציונית זו. הוא סיפר שקרא בשנות ה-50 שתי שורות של יהודה עמיחי, “אני רואה אותך מוציאה דבר מן המקרר,/ מוארת מתוכו באור שמעולם אחר”, ואז הבין שעידן אחד בשירה נגמר ואחר מתחיל. אלתרמן, הוא כותב, היה מאיר אותה באור הנר; הוא, גורי, היה מאיר אותה “באש המדורה הפלמ”חאית”; אם אצל עמיחי היא מוארת “באורה הענייני והשקט של נורת המקרר הביתי, הזעיר בורגני כמעט” – התחילה בשירה העברית ספרה אחרת.

גורי תיאר היבט אחד, פרטיקולארי מאוד וגם רך ומובן למדי, אך מה באשר לתהליכים הרבולוציוניים שגם הם מבורכים ומפרים את השירה אולי לא פחות. גם כאן ארשה לעצמי לברור לי מקרה אחד, שירתה של לאה איילון שלאחרונה כונסו חמשה-עשר קובצי שיריה ושירים חדשים (“ניצוצות וחג שמח, מבחר שירים, 1983-2017, מוסד ביאליק, 2017 ) ואדלג על אחרים שגילמו גם הם רוח מהפכנית משמעותית, בהיבטים אחרים. שירתה של איילון, שהיא כל כך מהפכנית וייחודית עד שאין לה ממשיכי דרך, כי קשה לחקות אותה, היא דוגמה הולמת. דן מירון עורך ספרה כתב מונוגרפיה מקיפה על יצירתה (“גיצים בוערים – בשירה ומעבר לה”, אבן חושן, 2017) שלא צורפה למבחר בשל בקשת המשוררת (בדומה לבחירת המשוררת במבחר שיריה של יהודית מוסל-אליעזרוב, “צורות שבורות”, מוסד ביאליק, 2014, ושמצא את מקומו מאוחר יותר ב”קול האורפיאי” כרך ב’, אפיק, 2017).

דן מירון בדרכו המוכרת והמורכבת ובלשונו המרהיבה אך גם מדייקת, מדגיש את מידת חדשנותה: “לאה איילון פרצה לשירה הישראלית בשנות השמונים של המאה שעברה ככוח טבע פורץ וייחודי. מאז היא נותרה בה ישות לעצמה, נעה במסלול מיוחד לה, הודפת כל השוואה”. והוא מוסיף במקום אחר: “השירים שנכללו בקבציה המוקדמים של איילון היו רחוקים מכמה בחינות ממה שמקובל היה להחשיב לשירים תקניים”. עד כדי כך. כתנא מסייע הוא מביא במונוגרפיה דברים של דוד וינפלד מן הכיתוב שעל כריכת קובץ משיריה שערך (“ובא הירח ובא הלילה”, כתר, 1987): “אם שירה מתחילה מן המקום שבו מסתיים הדמיון לשירה אחרת, הרי לאה איילון היא מן הגילויים המקוריים והמרתקים ביותר של השירה העברית בשנות ה-80”. אני מביא דברים שמצד אחד מבטאים את מידת המהפכנות שבשירתה ומצד שני אמורים לסתור, אבל רק לכאורה, את התיזה המרכזית שלי. כי גם על שירת פרתום ניתן אולי, אבל רק בטעות או בהסחת דעת מהעיקר, לומר דברים דומים. חשוב להדגיש שאיש לא פקפק מעולם, גם אם אהב את שירתה של איילון וגם אם לא, על כך שהמהלך היה בתוככי השירה ולא מחוצה לה. ואילו אצל פרתום המצב שונה בשל התכלית השונה של שירתה, שנועדה, כבר כשנכתבה, להיקרא בפני קהל ויש לה אפיונים ייחדיים כמפורט למעלה.

אבחנה זו חשובה כי משהו לא טוב ובריא קורה לשירה העברית בעקר בעשור האחרון. בשל הנטייה למשוך קהל חדרה השירה המופענית (פרפורמנס) הכוללת “שירה מדוברת” (“ספוקן וורד”), כמו זו של פרתום, “הטחת שירה” (“פואטרי סלאם”), או אפילו “ראפ” (שגם הגבולות ביניהם מטושטשים לעיתים, וזו נקודה חשובה בדיון), לתוך הזרם המרכזי של השירה, באין מכלים. תחילה אל הפסטיבלים כדי לעשותם מושכי-קהל יותר ולאחר מכן ללב השירה עצמה (בהתייחסות, בפרסים וכו’). אם פעם נדרשו שומרי החומות (אם לא עשו זאת היוצרים בעצמם, כמו אלתרמן למשל) להפריד בין שיר לפזמון, וכן בין שיר לחמשיר, למכתם או למקאמה. כיום לא רק שאין חומות ואין שומרים (שיש מי שיברך על כך, כי מי יבחר את השומרים? וכו’ וזה אולי מובן, גם אם מצער) – אין דיון מעמיק בנושא, גם לא באקדמיה, המרכינה את ראשה החפוי ממילא, עוד יותר. גם התעלמותם של ויזן וברקוביץ’ ואחרים הנסחפים אחרי הזרם, מהסוגיה העקרונית הזו, מוכיחה זאת.

נעם פרתום עצמה מנסה להדוף טענות אלה (“אָמְרוּ אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת/ שֶׁלָּהּ תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה, קוֹלְנוֹעַ/ שִׁירָה זֶה לֹא”). אך מרגע שהכתירו אותה כמשוררת-על, היא האחרונה שניתן להאשימה בטשטוש הגבולות. אני מניח שאם היו מכתירים את נעמי שמר לא רק כפזמונאית נפלאה אלא גם כמשוררת דגולה ואת חיים חפר ודידי מנוסי לא רק כמקאמיסטים מובילים אלא כמשוררים “פורצי דרך” (וההוכחה שהיו מספקים לכך, כמו היום, הייתה הפופולריות שלהם), גם הם היו מתפתים להאמין שהם ראויים לתואר. זה הרי כל כך אנושי. אך מה שהיה בעבר מובן מאליו, פרוץ היום, בעידן הרשתות והיוטיוב, לחלוטין.

אין להשוות תפוחים לבננות, גם אם לגיטימי לפתח זן של בננה בטעם תפוח. אבחנות אלה חשובות גם, ולא רק בשל המקרה של פרתום (שהיא סוג של מקרה גבולי), כי קל להסוות מילים גרועות בפרפורמנס משובח. בנוסף חוקיה החדשים של תקשורת ההמונים יגרמו לכך, שסוגות אלו לא רק שיאפילו על השירה, אלא שהן עלולות גם להעלים אותה כמעט לחלוטין, על ידי יצירת תחליפים קלים לעיכול. וכי יש ספק שזה מה שהקהל הרחב רוצה כיום? ומאליה עולה השאלה אם משוררת דוגמת לאה איילון הייתה נקלטת במיחושי הרדאר של קובעי הטעם כיום.

ראו עוד:

נעם פרתום ביקום תרבות

Image result for noam partom

הפוסט הקודםשמו אדם, אדם לפיד, והוא הבלש שלנו – ריאיון עם יונתן דונסקי
הפוסט הבאלאן נעלם יעקב צוואנגר? הרצאת מתח בכיכובו של אלי אשד – רק במרתון “בלש בעיר”
דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805

8 תגובות

  1. רשימה מביכה. במקום לעסוק בספר עצמו ולעומק, אתם עוסקים בטראפיק של עיתון הארץ. וארלט, זו ממש לא רשימה שקולה בסגנונה. גם עליך אפשר לומר שאת מופענית ולא משוררת.

  2. אני מביא כאן את תגובתי המלאה לפוסט שכתב על רשימתי זו אילן ברקוביץ’ בקיר שלו:
    לאילן שלום
    לא אתפלמס אתך, אציין עובדות (בעצם תיקונים עובדתיים) לפי סדר דבריך וסליחה מראש על הרצינות והיסודיות (ואולי תמצא גם אי-צניעות) כדי שלא תשנה ותאמר הדברים שוב ושוב באין מכלים ובאין תגובה פומבית.
    1. אתה אכן משורר אבל כתבת מאמר (ודומני שאתה חתום על “משורר בשטח” מזה שנים) ורק אליו התייחסתי ואפילו בקצרה ועם הערה מסייגת.
    2. כבר הערתי לך בעבר לא אחת על “מר ד”ר אדלר” והבנתי היטב מתי אתה נאחז בתואר זה ואולי גם נהנה מכך. זה היה מוצדק א. לו חתמתי בתואר זה (ולא כן) ב. לו היה לי תואר מפוקפק מאוניברסיטת לטביה וכדומה. אז לראשונה ואחת ולתמיד לידיעתך: את תארי קבלתי מהטכניון ומהאוניברסיטה העברית (חלקם בהצטיינות) ואת הפוסט במסגרת אחת מהיוקרתיות שבקרן פולברייט בבית הספר לרפואה ע”ש אלברט איינשטיין בניו-יורק. אז מכאן אבקש שתחדל. תודה.
    3. אתה כותב: “משוררים מבוגרים, חלקם פרשו לפנסיה ואז החלו לכתוב שירה”. אז כך, כפי שכתוב בשולי הכריכה של ספרי הראשון, “אף שהוא כותב שירה מנעוריו…..” וכפי שמעיד השער “חטאת נעורים” אין זה נכון לגבי, וגם אם זה היה נכון, יש לשפוט את השירה, כל שירה, על פי איכותה ולא לפי קריטריונים מגדריים, עדתיים, וכו’ ואולי רצוי שתפנים, וזה חשוב, גם גילניים….
    4. “טראפיק” – לא הוזכר על ידי.
    5. טענותיי ונימוקיי היו ענייניים וכפי שהעירו על הקיר שלי גם מאוזנים, גם אם אני כדרכי, כתבתי את דעתי האמתית ללא צורך לאזן. כזה אני לטוב ולרע. למען אלה שאינם “מיטבי-קרוא” אביא את העיקר: “כי שיר-מופעני, שנועד מלכתחילה כדי להיקרא בפני קהל הוא “ישות” אחרת, כי הוא ייכתב מלכתחילה אחרת, לפי חוקים שונים כדי להפוך את המילים על הדף למשהו אחר, חי, אקוסטי, פרפורמי, שונה. מה הפלא, אם כך, שעל הנייר לבדו, בלי הקראה, הבעות פנים ומחוות גוף, הטקסט לא יעמוד בדרך כלל באמות המידה הנדרשות מטקסט פואטי, העומד עירום על הנייר מול הקורא. למען הסר ספק בשירתה של פרתום יש הבלחות פואטיות מרשימות לא מעטות,….” והשאר הלא כתוב.
    6. לסיכום, אני מבין שמי שאינו שותף לדעתך שחסן ופרתום הם המשוררים הלאומיים הבאים וכו’ הוא פסול חיתון וכו’.
    7. באשר לתגובות עד כה אצלי ובעקר אצלך. אני יודע שיש שרואים בפייס זירה נעימה להעברת זמן ולדאחקות, שיערב להם. זמני שלי יקר ויש לי באמתחתי מאמרים ספרים ועוד משימות להשלים כך שיסלחו לי אם לא אגיב (גם אם הצחוק יפה לבריאות ואני אפילו מסכים). אך חשוב מזה, אילן, אתה מעיד על עצמך כ”מבוגר”, אך כנראה לא מבוגר מספיק. כי אני רואה מפרספקטיבה עמוקה יותר איך תרבות הרייטינג שאכלה את הטלוויזיה האיכותית מכרסמת גם בשירה. ראה תגובתו של רז עם שיר של ביונסה (שזכה ללייק חמוד שלך). זה רק מצדיק את שכתבתי בסוף מאמרי, שוב למי שאינם “מיטבי קרוא”: “בנוסף חוקיה החדשים של תקשורת ההמונים יגרמו לכך, שסוגות אלו לא רק שיאפילו על השירה, אלא שהן עלולות גם להעלים אותה כמעט לחלוטין, ע”י יצירת תחליפים קלים לעיכול. וכי יש ספק שזה מה שהקהל הרחב רוצה כיום?”

  3. ללא קשר לכתוב כאן אני שמח לבשר שבקרוב נעלה ב”יקום תרבות ” שיר של נעם פרתום הן במקור בעברית והן בתרגום לאנגלית על מנת שיגיע לקהל הבינלאומי הרחב ביותר ( דהיינו למיליארדי דוברי האנגלית ברשת ולא רק לכמה אלפים של קוראי עברית ).
    והוא יהיה רק הראשון מתוך כמה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − ארבע =