חגיגות הפורים בעיר המרוקאית סֶפְרוּ – על פי קובץ הסיפורים “שערי סֶפְרוּ” של שלום פוני-כלפון/ ד”ר עופרה מצוב-כהן

ד”ר עופרה מצוב-כהן היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת אריאל בשומרון. רשימה זו היא חלק מהרצאתה “אמא! ספרי לנו על שערי המללאח” בכנס “ילדות וילדים בארצות האיסלאם”. הכנס יתקיים ב-21-22 במרס 2018 במכון יד בן צבי.


בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרוּ[2] ובספר האוטוביוגרפי את אחַי אנוכי מבקש[3] של שלום פוני-כלפון, יליד סֶפְרוּ שבמרוקו ומבניה של קהילת סֶפְרו,ּ[4] מתוארת תקופת ילדותו ונעוריו של פוני-כלפון במללאח. רוב הסיפורים מתרחשים במרוקו בשנות השלושים של המאה העשרים, ומתארים מנקודת מבטו של הגיבור-הילד דמויות ומשפחות מבני קהילת סֶפְרוּ. לרוב הדמויות זיקה עמוקה לתרבות היהודית ולרעיון הציוני המתחדש, שעיקרו מימוש השאיפה לשוב לארץ האבות, היא ארץ ישראל.

Image result for ‫העיר צפרו מרוקו‬‎

מקום ההתרחשות ברוב הסיפורים הוא בעיירה סֶפְרוּ שבמרוקו, ששוכנת “לרגלי הרי האטלס”.[5] העיירה מתוארת כמקום שנופיו יפהפיים, “שופע בנהרות ובנחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב”[6]. ההר הסמוך למללאח, ‘זבל לכביר’ (ההר הגדול), נודע בזיקתו למורשת של יהודי המללאח, ועל פי אמונת היהודים היו להר סגולות ריפוי בייחוד למערה הסמוכה להר, שמתקרתה טפטפו מים “שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים”.[7]

ילדותם של ילדי המללאח שבסֶפְרו עוברת עליהם במרחב המקומי הסגור וכמעט שלא יצאו ממנו עד ליציאתם ממרוקו, לישראל או למדינה אחרת באירופה.

לכן אך טבעי הוא שלחגי ישראל שצוינו כהלכתכם היה מקום חשוב בעולמם של הילדים, אך גם של המבוגרים. מנהגי חג  הפורים זכורים במיוחד למספר שמתאר את סדר האירועים שלפיהם נחוג החג בקהילת ספרו. ההכנות לפורים התקיימו במערכת החינוך כחלק מהאירוע המרכזי בבית הכנסת: לקראת חג הפורים היו קולותיהם של הדרדקים נשמעים ברחובות ובשווקים הסמוכים לחדר “אם הבנים”, גולשים בנועם ו”הדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם… הפסיקו לרגע ושרו עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אימהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי “אם הבנים”, עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן.”[8]

ערב פורים ביטא את שיאו של החג בעיני הילדים. את הילדים לא היה צורך לזרז לבית הכנסת, שכן הם התרגשו מאוד לקראת האירוע הקהילתי ששיאו יהיה קריאת החזן במגילת אסתר.[9] הקהל, טף, ילדים וילדות ומבוגרים ישתף פעולה עם החזן, ויענה אחרהחזן פה אחד במקומות הרלבנטיים. כך למשל, בפסוק “ליהודים הייתה אורה ושמחה…” היה הקהל כולו, “ובפרט הקטנים, עונים אחריו במקהלה אדירה ‘וששון ויקר!”[10] כשהיו המבוגרים שומעים את שמו של המן “רקעו בשתי רגליהם והיכו בידיות העץ של המגילות על הקיר ועל הספסלים. מהומה כזו אל ראה איש מימיו.”, מוסיף המספר.[11]

ילדים שהשיגו אקדחי צעצוע היו יורים בהם ונשמעו גם רעשים של נפצים בבית הכנסת. כשהיה החזן קורא בקול “ברוך מרדכי!!” היה הייתה ההמולה דועכת.

בחג זה בשונה מחגים אחרים, היו הילדות מסתובבות בכל בית הכנסת ובאווירת החג, לא הייתה הקפדה על הפרדה בין עזרת הנשים ליתר המרחבים שבבית הכנסת.

שיאו של האירוע הקהילתי בבית הכנסת היה הצתת דמותו מנייר של המן על ידי הילדים, כשהעניין מלווה בהמולה רבה ובהתלהבותם של הילדים שמפריעה לחזן להמשיך ולקרוא את המגילה. את דמותו של המן הכין ילד מוכשר שמיטיב לצייר. בעוד שילדי המללאח נהגו לצאת לרחוב לשחק זה עם זה, נשאר הילד, שליימו שמו, לשהות בבית ובימי ושקד על הכנת הציורים והכנת דמותו של המן לאירוע קריאת המגילה בבית הכנסת.

לאחר הקראת המגילה בבית הכנסת הולכים האנשים לבתיהם, לארוחת החג שכוללת עוגות וממתקים. ביום החג מצטרפים הילדים עם הוריהם לבית הכנסת לתפילת שחרית. הסיבה להצטרפותם היא חלוקת המעות לעניים, שנראתה להם אפשרות להרוויח דמי כיס אם יעמידו פנים כעני. אחד הילדים חמד את הצדקה שנאספה לעניים וכדי לקבל בעצמו מכספי הצדקה, העמיד פנים שהוא עני הזקוק למעות והלך לבית כנסת אחר שבו חשב שלא יכירו אותו, אך קרוב-רחוק ממשפחתו מזהה אותו ומספר לאביו על כך.[12]

כשחזרו המשפחות מבית הכנסת היו אוכלים ממשלוח המנות שקיבלו מקרוביהם. הילדים היו מקבלים כעכים בצורות שונות, כמו סולם, משקפיים, ציפור ועוד. את ארוחת הפורים העשירה נהגו לאכול בערב בזמן המנחה. סדר יום זה אפשר לילדים לצאת החוצה, ובשעות הצהריים היו הילדים עוברים בבתי מכריהם וקרוביהם ומקבלים מהם מעות לחג וממתקים. נראה שמנהגי פורים הפיחו בילדים חיות ושמחה. הרעיון העיקרי של החג, שביסודו רווח והצלה של יהודים בגלות מידי שונאם וניצחונם על המבקשים לכלותם, תרם לאווירת החג הכללית והפר את שגרת חיי הגלות במללאח. נוסף על כך חיזק את אנשי הקהילה והפיח בהם תקווה לגאולה המתקרבת, עלייתם לארץ ישראל.

אני מודה לשלום פוני-כלפון ולאשתו רבקה שרון על המפגש החם והמרתק איתם, בביתם.

ראו עוד:

על הסופר ופועלו ראו שיחה עם הסופר בערוץ יוטיוב.

ריאיון עם הסופר


[2] שלום פוני-כלפון, שערי ספרו, כרמל, ירושלים, תשמ”ח, 1988.

[3] פוני-כלפון את אחַי אנוכי מבקש, אופיר ביכורים, יהוד מונוסון, תשע”ב,  2012.

[5] שם, עמ’ 20.

[6] שם, עמ’ 67.

[7] את אחַי אנוכי מבקש, עמ’ 11.

[8] שערי ספרו, עמ’ 49.

[9] שם, עמ’ 54.

[10] שם, עמ’ 55.

[11] שם.

[12] שם, עמ’ 57.

שלום פוני -חלפון

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + 5 =