חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על

צילום: כפיר בולוטין

המחזה ״הים הכחול העמוק״

יצירתו של המחזאי הבריטי טרנס ראטיגן, בבימויו של אלון אופיר ובליהוק מדויק של שחקני בית לסין, היא חוויה תיאטרלית מוחלטת, לא פחות ממופלאה. הדמות הראשית היא הסטר קולייר – אישה יפהפייה, שבה מתאהבים כל הגברים בסביבתה. הסטר שואבת מכך ביטחון-מה, אך אינה מסתפקת בהיותה נאהבת, אלא רוצה לאהוב בעצמה. היא אכן מתאהבת בגבר צעיר, פרדי פייג’, טייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי, שהולם את מזגה הסוער, ועוזבת את ביל קולייר, בעלה השופט. הטייס בהחלט אוהב אותה, אך מטבע אישיותו מרבה לבלות עם חבריו במועדונים ובמשחקי גולף, ומשאיר את הסטר לבד בדירה, אפילו ביום הולדתה.

ברגע של חולשה הסטר מחליטה לשים קץ לחייה. כמה נפלא להתחיל מחזה בניסיון התאבדות כושל, להעביר את הדמות תהליך התבגרות, ולסיימו בצאתה לדרך חדשה!

התפאורה, מעשה ידיה של סבטלנה ברגר, מאוד מוצלחת. היא כוללת את חדרי הדירה השונים עם דלת לחדר השינה, שמגרה את סקרנותם של הצופים, שעוקבים בדמיונם אחר הדמויות, כשאלה נעלמות מאחוריה. עוד פרט מעניין בתפאורה הוא גרם מדרגות לקומות העליונות של הבניין המשותף, הנצפה דרך דלת הדירה הפתוחה. במדרגות, כמלאכים בסולם, עולים ויורדים שכניה של הסטר, אשר מצילים אותה מהמצב של עילפון, ותומכים בה עד שהיא משלימה עם הפרידה מאהובה הטייס. הסטר לא חוזרת לבעלה השופט, אלא עומדת בזכות עצמה, ללא תלות בגבר, ומתמקדת באומנות הציור.

טרנס ראטיגן הצליח ליצור מחזה טעון רגשית מבלי שנזקק לרצח, אפילו ללא מוות, רק עם ניסיון התאבדות, ובבריאת דמויות מורכבות ואמינות של נשים וגברים. המחזאי חולק את תכונותיו עם הדמויות הראשיות. כהומוסקסואל בסתר, הוא העניק להסטר את סערת אהבת הגברים ואת המפלט שבאמנות, ובתור טייס במלחמת העולם השנייה, חנן את פרדי בתשוקת הטיסה וביוהרה של שובב-שחקים. על דרך הביטוי המפורסם המיוחס לגוסטב פלובר אני מדמה את טרנס ראטיגן אומר “הסטר קולייר ופרדי פייג’ הם אני”. הסטר מזכירה לי את דמותה של אנה קרנינה, אך הרבה יותר בוגרת ומעניינת מ”אחותה” הגדולה ממנה בשלושת רבעי המאה. הדמיון לרומן של לב טולסטוי מתבטא בעיצוב שלוש הדמויות הראשיות, ומהדהד בשאלתו של בעלה של הסטר “מה היה קורה למערכת היחסים שלהם אם היה ילד?” ותשובתה החד משמעית “זה לא היה משנה”.

השחקנים עושים עבודה נהדרת, ובולטים במיוחד במשחקם קודקודי המשולש הרומנטי: לימור גולדשטיין כהסטר, נדב נייטס כפרדי פייג’ הצעיר, ולירון ברנס כמבוגר האחראי. מעצבת התלבושות אולה שבצוב היטיבה להלביש את לימור בשמלות צמודות, שהדגישו את גזרתה הנפלאה, את נדב – באלגנטיות אוורירית ואת לירון השופט – במלוא רשמיות חליפותיו.

חגית ממליצה בהסתייגות קלה על

מופע המחול ״Girls&Boys״

הכוריאוגרף רועי אסף יוצר עבודות מחול ללהקות בארץ ובחו”ל. המחול Girls&Boys , שאותו יצר בשנת 2014 בהזמנה של להקה גרמנית, מבוצע עתה על ידי אנסמבל בת-שבע – הלהקה הצעירה.

שם היצירה מכריז על סימטריה בין בנים ובנות. לעומת זאת, ובסתירה לצפייה לסימטריה, בעבודה עצמה על הבמה תפקידם של הבנים רב יותר: מספרם תשעה לעומת שמונה בנות, הם מופיעים בהרבה יותר קטעים, במיוחד בתחילת היצירה, וגם, בשונה מהבנות, הם מחליפים מערכות לבוש.

רוב העבודה מבוצעת בנפרד על ידי קבוצת הבנים ועל ידי קבוצת הבנות. הקטעים המשותפים הם המוצלחים ביותר. יש בהם מהירים ואיטיים, והקצב מתאים לתוכנם הרגשי.

מדי פעם התנועה נעצרה: הרקדנים עמדו או ישבו לדקות ארוכות, והדבר העיק והאריך את המופע שלא לצורך. קטעי המוזיקה שליוו את המחול היו מגוונים ונעימים, אבל הביצוע של שירים פופולריים באנגלית על ידי הרקדנים במהלך המופע היה חובבני ואף צורם.

הקהל היה במיטבו: צחק בקטעים שהתיימרו להיות הומוריסטיים ומחא כפיים נמרצות בסיום המופע.

יואב איתמר, עורך מדור השירה של “יקום תרבות”, ממליץ על

ההצגה ״גוליבר״

בעוד כמה שבועות תהיה לכם הזדמנות לצפות בהצגה “גוליבר”, מאת צבי סהר, מהזירה הבינתחומית, המספר בקיצורים הנדרשים את סיפורו של למואל גוליבר ומסעותיו בימים, סיפורים שהם סאטירה על אנגליה כפי שהכיר אותה המחבר ג׳ונתן סוויפט.

סהר והצוות הנאמן שלו בונים תמונות מאוד אסתטיות, אולם נכשלים בכך שאינם חורגים מגבולות הספר המקורי, ואינם עושים את המתבקש ומתייחסים להווה הבוער שלנו. אולם עדיין זוהי חוויה נהדרת, ומומלץ לחוות לפחות את אחת מהצגותיו של צבי סהר. האיש עוטף בשבילנו את התיאטרון בעטיפה חדשה, שכפי שלמדנו מנטע ברזילי ושירה TOY – היא כל מה שנדרש כדי שיכתירוך למלוכה.

ורד זינגר, עורכת הלשון של “יקום תרבות” ממליצה על

הספר “צבים” מאת מוריה קודיש דיין (עורך: יגאל שוורץ, הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, מרץ 2018)

את הספר הזה פשוט בלעתי, אבל אפשר גם לנשום אותו ולהחזיק חזק בריאות. דבר כזה כבר מזמן לא קרה לי – אני אומרת לכם, זהו ספר מכושף! מצחיק ומפחיד ומרטיט ומעורר זיקוקי מחשבות. איזה סיפור! איזה קסם! רכבת הרים של התרחשויות ותגליות, שנדמה שהן מתגלגלות גם למציאות הממשית. אולי אסור לבלוע אותו כל כך מהר. ספר כזה צריך אולי לקרוא בזהירות – אבל לא, אין סיכוי.

גיא מימון, בנה של סווטלנה ושלום, נער פרוע המתגורר במושב בעוטף עזה, נמצא בשדה פתוח בשעה שנופל טיל בשדה הסמוך לבית ספרו. כשבאים לפנות אותו פניו כבושות באדמה ומילים משונות וסתומות יוצאות מפיו. האם הוא אכן מתנבא ומוכיח את בני האדם על חטאיהם, או שמא לקה בפוסט-טראומה?  והאם זאת אכן נבואה או התפקחות, ומה בינה לבין צבים? מרגע שבו נפל הטיל בשדה של חפץ, עוברת כל דמות ברומן מסע התנבאות-התפקחות משלה, ובתוך כך גם אנו, הקוראים.

המספר ברומן יודע כול, אך בוחר היטב את מה שהוא בוחר לספר לנו כשהוא מרחף מעל יעל וירון וילדיהם, ומעל סווטלנה ושלום ובנם גיא. לעתים הוא מהתל בנו, לפעמים מצחיק ובפעמים אחרות מבהיל, ובתוך כך רוקם הקשרים וקשרים עדינים אך נחושים בין כל הדמויות ובינן לביננו. יעל היא מורה עייפה וטרודה הגומלת מהנקה את בנה הפעוט ורוקמת יחסים עם תלמידה גיא, יחסים רבי רבדים גם כשאינם נאמרים בהם מילים, יחסים שבכל רגע נראים כמתקרבים לנקודת געש ואל-חזור; סווטלנה, אמו של גיא המגדלת תינוקת מתה; שלום בעלה, שמגלה את עצמו באופן רב עוצמה בשעה שהוא מרפא את תבערת המדוזה בשיטה טבעית מימים ימימה; גיא – בנם תאב העולמות העליונים והתחתונים המקבל חתימה וזהות לנגד עינינו, ואולי גם דמותו של המספר עצמו נכללת בגלריית הדמויות המרהיבה הזאת, הוא הרי מי שהושיב אותנו ברכבת הרים בדמות פרקים קצרים, קולחים, שוצפים, שבתוכם הוא עושה בהם כשלו – משלים משפטים שנאמרו, מנהיר חלומות ונופח בהם חיים, כמו מטיל אלומת אור למעמקי האדמה ובה בעת גם למעלה, מעבר לשמים ומבעד לאוקיינוסים.

אלוהים בספר הזה מרחם דווקא על המבוגרים שביכולתם להדחיק את האשְמה – שערותיה של מאיה הקטנה הן “טבע פראי לפני שהגיע אליו האדם הלבן” (וגלי הים, המתואר ברוך ובעוצמה, “נאספו כתינוקות”); תינוקות מתים בסיפור כל הזמן – אם בדמיון ואם בחלומות ביעותים. ואשמה על הריחוק מילדינו, “אין זיעה מתוקה יותר מהזיעה של היצור הלבן שלה” – כך חושבת יעל. ואשמה על ההזנחה – הזנחת הגוף, הזנחת אהובינו, אלה החיים ואלה המתים, הזנחת הקול הפנימי-הילדי שלנו, הזנחת החיים האמיתיים עצמם.

באשר לילדים ברומן, כתב בגב הכריכה עורך הספר, יגאל שוורץ:  “על מתיקותם, גחמותיהם ובעיקר הגופיפיות הגודשת והזוהרת שלהם”. וזה עוד הישג כביר של הקול העושה בקורא כרצונו − הילדים. במובן הזה תיאורי הילדים בספר מתכתבים עם ארגזי ציורי הילדים ששומרת אמה של יעל באדיקות בסלון. הגופיפיות שלהם זוהרת לנגד עיניי גם כעת, שעות לאחר תום הספר. בטנה השחומה של מאיה זוהרת וציצית שערו הזהובה של אחיה איתי זוהרת גם היא, וכמוהן גם לחייו הקטיפתיות של גיא מימון.

זהו ספר הביכורים של מוריה קודיש דיין, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון ועורכת בהוצאת כנרת-זמורה ביתן דביר (גילוי נאות: ביני לבין מוריה יש קשרי עבודה) והסיפור, כאמור, פורץ מבין דפיו בחיוניות וטבעיות כובשת, ובה בשעה לא מפסיק להפתיע גם כשנדמה שההפתעות בו תמו זה מכבר − וכל זאת בשפה ישירה, אמינה ורגישה הטבולה בנגיעות קסם פיוטיות. היטב ניכר כי מקורה של השפה הזאת נובע מחדרי הלב, ולפיכך היא מכוונת לחדריו הפנימיים בלבו של כל קורא החי בארץ הזאת.

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן