לפניכם הדברים שנשא הסופר שמעון אדף בטקס הזכייה בפרס תדהר לספרות בלש ומתח עברית מעולה מטעם “יקום תרבות” שנערך אמש, ב-22 במרץ 2018

שמעון אדף

עקרון פשוט מנחה אותי בכתיבה, ואני מקווה שגם בחיים, אמצעי השחרור של היום נעשים לשלשלאות של מחר. נדמה לי שהעקרון הזה גם יכול לאפיין את יחסי אל ספרות הבלש, את התמורה בו עם השנים.

מילדות הילכה עלי ספרות הבלש קסם: קלה בלומקוויסט, דני ידעני, חברי השביעייה הסודית, הריט המרגלת, כל אותם ילדים רחרחנים, המציצים מבעד חור המנעול, ומצותתים מאחורי דלתות וקירות, תוחבים את אפם לעסקים לא להם. הילדים הללו היו לי, כפי שהיו לאחרים, נציגיה הטבעיים של הילדות. שהרי ביום-יום הטרוף, המאיים, חסר ההגיון שלהם, ילדים דחוקים באורח טבעי אל עמדת הבלשים, המרגלים, סדרי העולם מתראים כתעלומות שמי שיורדים לחקרן זוכים גם לשלוט בהן. קרינה של סוד נחה על הדברים כולם, שפתרונו מקנה כוח חשאי, כוח שמשתייר ומתעצם רק כשהוא נעשה לבלעדי, לייחודי. זכור לי איור של מוריס סנדק, ילדים משחקים בחצר, ומן החלון משקיפה עליהם דמות של ילד נוסף, שרוי ברשות עצמו, הילדים לכודים במבטו, והוא עצמו לכוד בו גם, מקובע בעמדת המתבונן, תמיד רכון אל מחזה שאינו חלק ממנו, ובאותה עת הוא הופך לאדונו באמצעות מבטו, וגם לבסוף לאסירה של ההסתכלות. ברור שהילד הוא בן דמותו של סנדק, מי שעתיד להפוך לאמן. כך הילדות היא הכשרה ממושכת, איטית, בבלשות, אבל ההשתקעות בעמדה הילדית, של הפענוח האינסופי, היא שצורפת את הבלשות לאמנות.

אבל להשתקעות הזאת, נדמה לי, תצורות רבות. מתישהו בגיל ההתבגרות פניתי עורף לנסיונות הסרק שלי לספר סיפורים, לטוות עלילות. השירה, יכולתה לייצר במחי דימוי קישורים שמעניקים פשר למציאות חסרת פשר, יכולתה לסמן, לסתום באמצעות אשליית מובן את החרירים במסך הממשות, הפכה לזירת משחק חדשה, אפשרה לי את העמדה הכפולה. אלא שעכשיו המושא היה העצמי שלי, לא העולם. היה בזה גילוי אדיר: לחוויה הפנימית מוחשות גדולה יותר, והיא בלתי נגישה יותר מהמציאות. איני יודע מה הן תחושתיי עד שאיני מעניק להם ביטוי לשוני. אלא שבאותה עת אני גם הרשות החוקרת, הדורשת, רשת עצבים הערוכה לחשיבה ולרגש, ובה בעת נתוקה מההתנסות שלה, כופה עליה משמעויות, או חושפת אותן.

כמובן, כשאני מנסח את הדברים כך, קשה שלא תעלה באוב ספרות הבלש. אבל זמן רב עבר, אולי עשור וחצי, עד שהמנגנון התודעתי שלי התנסח במלוא בהירותו, ואני נשטפתי מחדש בכישופה של ספרות הבלש, של ספרות בלש מסוימת, זו של בלש הכורסה, אם לדייק, ואפפו אותי קוריו האפלים של אביה מולידה, אדגר אלן פו.

אדגר אלן פו יוצר ספרות הבלשים

בעבור פו, המבנה הבלשי נולד מתוך התמודדות עם שאלת התשתית של השירה ושל ההבעה העצמית: כיצד הופכים את הבלתי ניתן לאילוף בתוככי האדם לשורה של סימנים, שנותרת נאמנה למה שהיא מייצגת? חרדה עצומה כרוכה בכך – כי מה יערוב למשורר, למשוררת, שאותו כוח פראי שהם שורים בו לא ישתחרר ממרות הסימנים שכבלו אותו וישוב לרדוף אותם, הפעם לא בתור התרחשות תודעתית, אלא בתור מציאות חיצונית, אימתנית, מהרסת?

דבר לא, מלבד המחשה חוזרת ונשנית של מנגנון האימה הזה. מה שמאפשר לאוגוסט דופאן, בלש הכורסה של פו ששימש דגם להולמס ומארפל ופוארו והאב בראון ולורד פטר וימזי ועוד רבים אחרים, להצטיין בבלשותו, הוא אותו פיצול פנים סיפורי בנפש המספרת של פו – בין הרשות הבוחנת ובין הרשות המתנסה. המהומה הפנימית – חרדה, משאלת מוות, תאוות רצח, בעתה בלתי נתפסת – מועלית כמחזה חיצוני שהבלש נקרא להטיל בה סדר, להעניק לה הגיון פנימי, שמאלחש אותה, עד התפרצותה הבאה, שאז שוב תוצג כפקעת של פשע, שהתרתה תביא מזור.

רוח דומה פיעמה ברומן הראשון שלי, ״קילומטר ויומיים לפני השקיעה״. השירה שכתבתי עד אליו הפכה סתומה לי גם היא, וגם הזכרונות שעמדו בבסיסה, גם זהותו של האדם שכתב אותה. הייתי זקוק להפריש חלק מעצמי, למשוח אותו לבלש שייצא ויבדוק מה השתבש, מדוע הזיכרון איבד מחיותו, אילו יצרים עומדים עליו לכלותו, איך אני קם מהאפר הזה. אליש בן זקן מגיע לשדרות לחקור את מותם של שתי זהויות חלופיות שלו עצמו, דליה שושן המגלמת את נשמת השירה ויהודה מנוחין המגלם את הליבידו האינטלקטואלי.

כן, תיאור מוזר לרומן שחידה אמיתית היא מנועו, ודמויות, שיש להן טענה לעצמאות, לנפרדות, מהלכות בעולם שהוא מעמיד. אבל בדיעבד, זה התיאור היחיד שאני מסוגל לו כרגע. כי הוא נכתב מעמדה אחרת, מרוחקת מאוד. הוא נכתב אחרי שהספר השלישי בעלילותיו של אליש בן זקן ראה אור, אחרי שקלעתי את הבלש לאיזור דמדומים, מרווח בלתי אפשרי בין החיים ובין המוות, שבו הוא נכפה לחקור את מהות המציאות שאליה נקלע, ובידיו כל המפתחות לחידה, אבל את החידה אין הוא יודע. משום שהחידה היא – איך חיים, איך חיים באמת, איך כותבים את החיים בכל העוויתות והפרפורים והזיבורית שלהם?

אליש יודע, כמוני, שספרות הבלש בצורתה הנוכחית אינה דגם ראוי, יותר מכך, שהחרדה מפני ההתגלגלות של עולם הפנים במציאות חיצונית מאיימת, אינה תקיפה, כי הגלגול כבר התרחש, הגלגול כבר אירע.

הוא לא קרה, למרבה האירוניה, משום שהסיפור הבלשי כשל באילופו של הבלתי ניתן לאילוף, של הכוח רוחש הרע החותר בתודעה האנושית. הגלגול קרה משום שאליש התמחה בטכניקת האילוף: החיים שלו הומרו בסדרה של שאלות שנדמות פתירות, אלא שפתרונן הוא רטייה זמנית על תכונתם היסודית ביותר של החיים, התעקשותם להגיח כגחמנים, מאמצם לחמוק מכל נסיון אנושי למשטר אותם.

התובנה הזו בצבצה אצל אליש כבר בכרך השני של עלילותיו, ב״קובלנה של בלש״, שבו הוא נדד אל עמדת הסופר, האמן. לכאורה, הוא עבר שלב במטמורפוזה ההכרחית. כל בלש ובלשית הם אמנים בפוטנציה, משתי הסיבות שעלו קודם: התודעה הבלשית, הילדית, היא שלב קדום של תודעת האמן, ואמני הכתיבה הבלשית מייחדים רשות בעצמם לחקור ולפענח, רשות שהם טועים לחשוב בה שהיא זיקוק של כשריהם השכליים, האינטואיטיביים, אבל אינה אלא שארית של מגננות הילדות שסיגלו לעצמם. ב״קובלנה של בלש״ התובנה היתה מחשבה חולפת, התמודדות אינטלקטואלית. ב״קום קרא״ היא היתה לדפוס הקיום של הרומן. לא רק של אליש, גם שלי, ושל המציאות הישראלית, היא היתה מנגנון ההכחשה הפוליטי שלו, של שחיתויות כלכליות בעיריות, של מלחמות, של הקשרים ביניהן.

הייתי צריך להרחיק עדות עד אליש כדי לשוב אל עצמי, להגיד שבי היו הדברים, להנחות את עצמי אל המלכודת הנוראה של הפכחות. הייתי צריך לתעב את ספרות הבלש שלי, של כותבים מוכשרים ממני, כדי שאוכל להיחלץ. וציינתי כבר, מדובר בעקרון פשוט – אמצעי השחרור של היום הם השלשלאות של מחר. היום הצילה אותי הפכחות, היומרה לעמוד מן העבר השני של התעלומה הבלשית, לא לבדוק את המוות כחידה בתוך החיים, ואת החיים כחידה בעולמו של הבלש, אלא לדמות כיצד שומטים את התבנית כולה, למקם בלשים בעל כורחם בלב התוהו של החיים והמוות ולשלול מהם את הצורך להפוך משהו כלל לחידה, מבלי שיאבדו את הדחפים ואת היצר. מחר אדרש להשליך את הפכחות, אזדקק לאמצעי הגנה, לרטיות עראי ולסמים משכרים, כדי לכתוב, ומי יודע, אולי אפילו כדי לנטוש את החלון, כדי לרדת ולהתערות בילדים המשחקים בחצר.

ראו גם:

טקס חלוקת פרס תדהר לשמעון אדף:הסרט

טקס חלוקת פרס תדהר לשמעון אדף -הקולות והצבעים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 4 =