הבית הפרטי הגדול ביותר בירושלים – בית החלומות של כל אחד

לפניכם מאמר ראשון במדור האדריכלות של "יקום תרבות "בעריכת דן אלבו.

את הצהרת העקרונות של המדור תקראו כאן

צילום :דוד רובינגר

מאת בני יעקבי

את הווילה ההיא הכרתי בשנות ה-60 מבחוץ. נכון שמרחוב פינסקר יכולת לראות רק משטח מרוצף בחלוקי נחל וקומה אחת עם מעקה גג גדול ומוזר, אבל היה ברור שמאחורי הגדר הגבוהה שבמורד רחוב מרכוס, מסתתר האוצר האמיתי. אז, בגיל 10, בדרך הביתה מבית הספר, הסתפקתי בבהייה בדלת הירוקה, שלידו שלט נחושת עם השם "שרובר", ו.. כפתור פעמון. הפיתוי ללחוץ עליו ולברוח, היה עצום, אך עמדתי בפיתוי… ברבות השנים, כאשר גבהתי מעט, כבר הצלחתי לראות, מעבר לגדר הצדדית, מבנה משונה ולבן שהזכיר לי קונכייה.

"מפלאי הארכיטקטורה בבירה" ו"ארמונו של איל-הפלדה" היו רק חלק מהתארים שהוצמדו לווילה שרובר. הבית הזה נבנה באמצע שנות ה-50 על מגרש של 5.5 דונם בלב שכונת טלביה בירושלים, אחת השכונות היקרות במדינה. זה היה בשעתו בית המגורים הפרטי הגדול בארץ, והוא בלט במיוחד בירושלים הקטנה של אז.

"כאן אפשר להקים רק קופסת גפרורים"

את הבית הגדול תיכנן משרד אדריכלים נודע מוונצואלה, ארץ מוצאו של מיילס שרובר. את הגן תיכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל. את הבית השני, שנבנה מאוחר יותר, תיכנן דוד רזניק, גם הוא חתן פרס ישראל (צילום: דן צור)

את הבית בנה מיילס שרובר, איל פלדה יהודי מוונצואלה, שהגיע לכאן בעקבות אשתו גיטה. הם הכירו ב-1954, כשגיטה עבדה כמלווה של אורחים חשובים מטעם משרד החוץ, ומיילס בא לביקור כדי לסייר בקריית הפלדה בעכו. גיטה לא רצתה להתנתק מהארץ, ולאחר נישואיהם שיכנעה את בעלה להקים את ביתם בטלביה.

"חיפשתי בטלביה מגרש נחמד ומצאתי מגרש קטן, של פחות מדונם", סיפרה בריאיון שנערך עמה בעיתון "דבר" ב-1981. "כעבור שבוע הבאתי את בעלי למגרש והוא לא מצא חן בעיניו. 'כאן אפשר להקים קופסת גפרורים, אך לא את בית חלומותיי בירושלים', אמר לי. הוא הביט במורד ההר, שהיה שומם לחלוטין, ואמר: 'זה המקום שבו אני רוצה'". תהליך הרכישה של המגרש העצום נתקל בקשיים, ושרובר פנה לפנחס ספיר, שר התעשייה והמסחר בזמנו, כדי שיסייע.

האדריכלים מוונצואלה יצרו מבנה קופסתי מוארך, שהודגש באמצעות קצוות הגג שבלטו מקו הבניין והיה בעל מעקה גבוה. המעקה עוטר לכל אורכו בעבודת פסיפס צבעונית ומופשטת, שיצר… אמן ונצואלי מצליח. איך לא.

משחק של אזורים פתוחים ואזורים אינטימיים

וילה שרובר בימי תפארתה: שתי קומות על מגרש בשטח 5.5 דונם בשכונת טלביה בירושלים. בפינת הגינה המטופחת נבנה בית תה קטן עם רצפת פסיפס, ולאחר מותו של מיילס שרובר בנתה גיטה על המגרש בית שני, קטן יותר, שאליו עברה עם בנם גבריאל. הבית הגדול מיועד לשימור ואסור להרוס אותו. בכל היתר – הגן, הבית השני וביתן התה – יוכל הרוכש העתידי לעשות ככל העולו על רוחו (צילום: דן צור)

בבית יש שני מפלסים עיקריים וכמה מפלסי משנה, המחוברים בכמה גרמי מדרגות. כך נוצר משחק של אזורים פתוחים יותר (כמו הסלון) ואזורים אינטימיים יותר (כמו חדר האוכל, חדר העבודה, הספרייה וחדר הקריאה). במפלס התחתון חמישה חדרי שינה מרווחים, עם שירותים צמודים לכל חדר ויציאה ישירה לגן.

על עיצוב-הפנים הופקדה מעצבת-העל בישראל של אותן שנים – דורה גד. היא שילבה בבית מבחר יצירות אמנות, מקומיות כולן, כמו עבודת פסיפס גדולה למבואה (של האמן צבי גלי) ושטיח קיר רחב (של האמן יעקב וקסלר). דורה גד עצמה עיצבה את הרהיטים, המנורות, הדלתות ואפילו את שטיחי-הרצפה והווילונות.

המרכיב הבולט בגן – בית התה

את הגן רחב הידיים עיצבו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, שיצרו גן עשיר בצמחייה ארץ-ישראלית, המקיפה מדשאה שבמרכזה בריכת שחייה גדולה, שצורתה כצורת שלולית. הגן עצמו הוזנח ונהרס ברבות השנים, ולמעט העצים, כמעט ולא נותר זכר ליצירה המקורית. למרות העזובה, המרכיב הבולט בגן עד היום הוא בית התה הניצב בפינת המגרש ושנראה היטב לעיני ההולכים ברחוב מרכוס, שם הגדר המקיפה את המגרש נמוכה מעט. בית התה מעוצב בצורת קונכייה ואת רצפתו מעטר פסיפס.

המדינה סירבה לקבל את הבית במתנה

ב-1976, לאחר מותו של מיילס שרובר, הרגישה גיטה שהבית גדול על מידותיה והחליטה לבנות בפינת המגרש בית קטן יותר, שאותו תכנן האדריכל דוד רזניק. לבית שתי קומות (וקומת מרתף), והוא כולל שתי דירות מרווחות לגיטה ולבנה גבריאל. במקום הבריכה הגדולה, שנהרסה, נחפרה בריכה חדשה וקטנה יותר.

את הבית הגדול ביקשה גיטה להעניק למדינה במתנה, כדי לארח בו מבקרים חשובים. משרד החוץ, המופקד על האירוח, עשה את חשבון התחזוקה, הגיע למסקנה שעדיף להמשיך ולארח בבתי מלון ודחה את ההצעה. בעקבות זאת, נמכר הבית הראשי במחיר של 3.1 מיליון דולר לאיש העסקים ג'קי ספרא, ממשפחת הבנקאים המפורסמת.

חלומות לחוד ומציאות לחוד

גבריאל שרובר נפטר ב-1988 ואמו – שש שנים אחר כך. המתחם כולו עבר לידיו של ספרא. העירייה קבעה כי הבית ההיסטורי יישמר, וכל שאר המגרש ניתן לשינוי. ספרא פנה לאדריכל יעקב מולכו, וביקש ממנו לתכנן במגרש בית מלון.

בשלב הראשון הציע מולכו להקים על המגרש שלושה בתים פרטיים מפוארים, אבל ספרא התעקש על מלון. לכן תיכנן מולכו בבית ההיסטורי את הלובי, המסעדה וחנויות המלון. על שטח הגן והבית שהקים רזניק, תיכנן מבנה היקפי שמתנשא לגובה חמש קומות. הפרויקט, שהגיע לסיום שלב התכנון הראשוני, אף זכה לברכתה של ועדת שיפוט במחלקת ההנדסה בעירייה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד: הפרויקט לא החל אפילו את תהליך האישור בעירייה. ספרא נתקל בקשיים כספיים והחליט לא להמשיך בתהליך.

לפני ארבע שנים נמכר המיתחם לאיש עסקים ישראלי ממוצא צרפתי בתמורה ל־70 מיליון שקל. במתחם המוזנח המשיך לשרור שקט, עד שלפני כחצי שנה, הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בקשה להרוס את הווילה הקטנה שנבנתה בחצר הווילה המקורית, ובמקומה – להקים בניין בן 6 קומות, ובו 24 דירות יוקרה.

על הפנים הופקדה האדריכלית דורה גד, גם היא זוכת פרס ישראל. הקומה העליונה חולקה לכמה מפלסים שחוברו באמצעות מדרגות ספורות, וכך נוצר משחק של חללים פתוחים יותר (כמו הסלון) וחללים אינטימיים יותר (כמו חדר האוכל, חדר העבודה והספרייה). בקומה התחתונה 5 חדרי שינה מרווחים, עם שירותים צמודים לכל חדר ויציאה ישירה לגן (מתוך ארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למינהל)

על הפנים הופקדה האדריכלית דורה גד, גם היא זוכת פרס ישראל. הקומה העליונה חולקה לכמה מפלסים שחוברו באמצעות מדרגות ספורות, וכך נוצר משחק של חללים פתוחים יותר (כמו הסלון) וחללים אינטימיים יותר (כמו חדר האוכל, חדר העבודה והספרייה). בקומה התחתונה 5 חדרי שינה מרווחים, עם שירותים צמודים לכל חדר ויציאה ישירה לגן (מתוך ארכיון דורה גד, החוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למינהל)

העו"ד המייצג את היזם אמנם הבטיח ש"הבעלים מכיר בערך ההיסטורי של וילה שרובר, והוא יותיר אותה במתכונת הקיימת", אבל, נא לא לשכוח שהנכס נמצא במשבצת היקרה ביותר בירושלים. האם יעמוד היזם או יורשיו במילתו, או שמא הפיתוי הכספי הגדול יעשה את שלו גם כאן?

בני יעקבי למד אדריכלות ועיצוב פנים בבצלאל.

———————————————————
עוד על הצילומים והצלמים:

  1. הגן הנפלא (והנסתר) עם בריכת ה"שלולית" ובית התה המושלם. את הגן תכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל. הבריכה כבר מזמן איננה ובית התה – גם הוא ייהרס במסגרת התוכנית החדשה (צילום: דן צור).
  2. וילה שרובר בימי תפארתה בשנות ה-60, מכיוון רחוב דובנוב. על הגג מככב המעקה עם הפסיפס, ולמטה – בריכת ה"שלולית". לאחר מותו של מיילס שרובר הרסה גיטה את הבריכה, ובמקומה נבנה בית שני, קטן יותר, שאליו עברה עם בנה גבריאל (צילום: דן צור).
  3. הכניסה הראשית מכיוון רחוב פינסקר. מעקה הגג עוטר בעבודת פסיפס (ארכיון דורה גד, המכללה למנהל).
  4. פינה בחדר המגורים. חללים פתוחים וסגורים במפלסים שונים (ארכיון דורה גד, המכללה למנהל).
  5. דורה גד עיצבה את כל הרהיטים, המנורות ופריטי הטקסטיל בבית (ארכיון דורה גד, המכללה למנהל).
  6. מקורות:
  7. 24 דירות יבנו במקום הכי יקר בירושלים
  8. האם יהפך הבית המפואר בירושלים לבית רפאים ? (מיכאל יעקובסון).
  9. וילה שרובר בירושלים

אודות בני יעקבי

בני יעקבי, יליד 1955, ירושלים. מעצב פנים בוגר "בצלאל". למד עיצוב פנים ואדריכלות, ועוסק בעיצוב תעשייתי. עיתונאי, שספרו הראשון עומד לצאת בקרוב. מנהל את קבוצת הפייסבוק "ירושלים שאהבנו", שעוסקת בהיסטוריה של העיר‬.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אדריכלות, אמנות עם התגים , . קישור קבוע.

2 תגובות על הבית הפרטי הגדול ביותר בירושלים – בית החלומות של כל אחד

  1. מאת דוד אדלר:‏

    מאמר מעניין המשקף את מעמד הבית בירושלים של "פעם", כפי שגם אני זוכרו היטב. הכותרת מגמדת את הבית. כשקראתי את הכותרת חשבתי שדרוש תיקון אך במאמר מצוין ובצדק: "זה היה בשעתו בית המגורים הפרטי הגדול בארץ, והוא בלט במיוחד בירושלים הקטנה של אז".

    דומני שבבית זה חגגה הצמרת המדינית והבטחונית יחד עם מה שכונה אז "שמנה וסלטה" של המדינה בפאר רב את יום העצמאות שקדם למלחמת ששת הימים. רבין הרמטכ"ל, קיבל את הידיעה הראשונה על ריכוזי כוחות מצריים בסיני במקום זה בעודו חוגג, כשבעקבותיה התקבלה ההחלטה (אולי אפילו שם) על גיוס המילואים שהחל את תקופת ההמתנה והשאר היסטוריה המלווה אותנו, לצערנו, עד ימינו אלה.

    לפני כשנתיים שלוש נערך במקום במסגרת "בתים מבפנים", "בית פתוח" ובו נגלו אותם איזורים נסתרים ונרחבים בקומות התחתונות, כולל "חדרי המשרתים". העזובה הייתה מוחלטת.

    יש לציין שתיאטרון ירושלים ממול, לפחות בשלבו הראשון, נבנה מתרומה של שרובר (האולם הגדול עדיין קרוי על שמו) וכך גם הטיילת ליד ארמון הנציב וכן בית גבריאל שליד הכנרת. למעשה גם מתחם יס-פלנט שנבנה ליד הטיילת, מומן לעניות דעתי מקרנות העיזבון של מש' שרובר.

    הערה עריכתית: הצילומים מלמעלה למטה הם: 3, 1, 2 (4 – לא צורף וכן לא צורף 6)

  2. מאת דוד אדלר:‏

    שמנה וסלתה כמובן

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*