בצל חורש חלב – העיירה החלומית מתעוררת

בצל חורש חלב

Under milk wood

בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים

אביב 2018

בצל חורש חלב – טריילר

דילן תומס, המשורר, הרוקיסט, הוריש לתרבות האנושית את עלילות יום אביבי אחד בעיירה הדמיונית למחצה לַארֶגַאבּ וזו מועלית עכשיו על ידי בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים בבימויה מלא הקסם והדמיון של נועה לב. זוהי עלילה קולית בעיקרה והדרמה נבנית מתוך חילופי המילים והקולות בין דמויות ספק חיות ספק מתות, על חלומותיהן, בעיותיהן, דמיונן וסטיותיהן. אלו סיפורים קטנים שמעוררים קשת של רגשות בכשרון שמובע בתרגום המרהיב של ערן צלגוב שיצא בשוקן לפני כשלוש שנים ומתוך פיותיהן של השחקניות והשחקנים.

מאת שני כהן

זוהי בכורה בימתית לתרגומו של צלגוב שמוכר לקוראים כמשורר וזו חוויה מענגת ומרתקת. הבמאית נועה לב והתפאורנית נעה נשיא יצרו מעין מפה תכסית גאוגרפי, כמעט רישום, המחולק לחללים מרובעים המכילים חומרים שונים כדי לאפשר לצוות המשחק לעשות קולות ולהפוך במה קטנה לעיירה שוקקת חיים. הקהל יושב סביב הבמה, ולא רק מולה, באולם קטן חשוך, ואז מתחיל לעלות הבוקר ונישאים קולות הטבע… "הקיר הרביעי" לא נשבר, אבל בגלל אופי הבמה נשאב הקהל אל תוך כיכר העיירה והופך לתייר לרגע בעולם הדמיוני שברא תומס.

קולות העיירה, ולאו דווקא האנושיים, נעשים מוחשיים ומוסיפים צבע למשחק ולטקסט הצבעוני מראש. בשל אורך הטקסט המקורי, הושמטו בעיבוד הבימתי מספר קטעים ועדיין הקהל זוכה להיכנס לעיירה מלאת הדמויות והטיפוסים שעם סיום נדמה זכינו להציץ אל עומק ליבם ומחשבתם.

נועה לב השכילה לתת לנו ביקור בעיירה קרנבלית, עיירה שבה דילן תומס היה מרגיש בבית. הקרנבל מתבטא לא רק בטקסט אלא בגלגולו אל הבמה: ברעשים, בשירה הנהדרת של הצוות, בעובדה שכל רגע קורה משהו על הבמה גם לצד ההתרחשות הראשית. התאורה והקולות המדויקים מצליחים להעביר את התחושה שאכן – זמן עובר.

קפטן קט (במשחקו הרגיש של עידו קולטון) מצליח לראות בחשיכה ולהראות לקהל את מנעד הרגשות האנושיים במימיקה רגישה ובעיניים קפואות מבע, הדואט שלו עם בת זוגתו המתה רוזי (רימון כרמי) השאיר אותי עם עיניים לחות. שאר השחקנים המלהטטים כל אחד ואחת במגוון תפקידים, ומצליחים לשכנע בטבעיות מבעם וזאת על אף ההמצאות הלשוניות המרתקות של המתרגם. אציין לשבח למשל אמיר פתר כמוג אדוארדס, ורימון כרמי כבת זוגו הבלתי מושגת מיווני פרייס –  כזוג מנצח וזה רק אחד משלל תפקידיהם של הזוג החזק הזה; את שירן אסף כגווני הילדה הפלרטטנית מצד אחד ולילי סמולס מן השני – בשיר ובמשחק; רון מרחבי מגיח כקומיקאי בעל מימיקה מדויקת ותזמון נהדר – במר פיו ובן פגע רע; דניאל נחום מתגלה כסמל מין נשי פורח בשלל תפקידיה וזאת באומץ וברגישות ובלי לגלוש למניירות; דנה פריד אכזרית ומדויקת כאלמנה ונפלאה כגברת צ'רי אוון – שני תפקידים רחוקים ומשכנעים; נגה כץ היא גברת פיו המסרסת בחדות ובדיוק, דמות מעוררת אימה; ולא אשכח את אדווה רפאל שמפליאה (לא רק) כלילי סמולס – במשחק עדין ושירה אדירה או את אופק אהרוני שמרביץ תורה בשירה נפלאה בקולו ובתור הדוור המקומי מתגלה כבעל כושר להצחיק בתנועה ובקול.

המוזיקה והשירה של השחקנים מוסיפים לפן הקרנבלי של ההצגה שנמשכת לא דקה מעל הקשב האפשרי – תשעים דקות ללא הפסקה של שירה צרופה, דיקציה מדויקת ותנועה מדודה.

בימת ההצגה – קרדיט: טל בלו (פייסבוק)

כאמור יש רגעי משחק, מימיקה, מחול ואף ושירה חיה בהצגה. דווקא ההיצמדות בחלק מהשירים לתרגום הישן יותר (זה של אהרוני הוא בן למעלה מ-50) פוגמת קלות בתחושת הטבעיות, אבל בזכות כישרון הריקוד והשירה של הצוות זו חוויה מענגת.

ההצגה עובדת כמעט כמחול – חילופי התפקידים המהירים של כל שחקן ושחקנית, התיאום בין האפקטים הקוליים שמבצעים השחקנים לבין הפעולה שחבריהם מבצעים על הבמה ראויים לכל שבח. לעיתים נדמה שהם מלהטטים בטקסט של ערן צלגוב.

התרגום של צלגוב זורם כאילו נכתב במקור בעברית, אבל עברית ממקום אחר. עברית שירית מאוד, מתובלת בנגיעות אבידניות ומאיר-אריאליות בתחכום ובאהבת השפה, רגישות לצליל וכבוד לדילן תומס, עברית רוגשת ומרגשת. יש לשבח את היוזמה לתרגם יצירה כזו ולהעלותה בעשור השני של המאה ה-21 מבלי להכביד ומבלי לאבד את תחושת הקלאסיות המתבקשת.

בסוף ההצגה הקהל הריע ארוכות. שמעתי רבים שהופתעו שכבר הסתיימה ואף קיוו להשיג כרטיס נוסף. לא היה ספק שהקהל הריע ליוצרים ולתרגום, זו הצגה לא רגילה, משעשעת, יוצאת דופן בהקפדה על כל מילה תנועה וקול, זו הצגה שראויה לעלות על במה גדולה עוד יותר. זהו קסם תיאטרלי של 90 דקות, שמתחיל ומסתיים כמו חלום ומשאיר את הקהל עם טעם של עוד.

גרסה עברית: ערן צלגוב

יצירה בימתית: נועה לב

מוזיקה: שוש רייזמן

עיצוב במה: נעה נשיא

עיצוב תלבושות: תום ליטמן

עיצוב תאורה: חני ורדי ורותם אלרואי

חונכת עיצוב: אורנה סמורגונסקי

עוזרי בימוי: הילה גרף, אור זיוון, עטר פז

שחקנים-יוצרים:

אופק אהרוני, שירן אסף, נגה כץ, רימון כרמי, רון מרחבי, דניאל נחום, דנה פריד, אמיר פתר, עידו קולטון, אדוה רפאל

פסנתרן: עומר בולנז'ר כהן

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, תיאטרון. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*