תמיד שאני פוגשת את אחמד הוא מחייך. תמיד שאני פוגשת אותו גם אני מחייכת. שנינו מחייכים אפילו שיש באוויר בינינו מבוכה קטנה שאף פעם לא נעלמת. ולא משנה הזמן שאנחנו מכירים, כאילו נעמדנו על במה של הצגה שלא התאמנו עליה וזרקור ענקי מאיר על שנינו בלי שאנחנו מוכנים. אני לא יודעת אם אחמד גם מרגיש ככה או שזה רק בראש שלי. אני לא יודעת אם הוא בכלל הולך להצגות. היום פגשתי אותו בחדר המדרגות. אני עליתי והוא ירד ונעמדנו באלכסון. הוא הושיט יד ואני לחצתי. הוא חייך ואני גם. המשכנו לחייך. אחרי דקה החיוך שלו התחיל להתיישר. הוא סיים לחייך והתחיל לרדת ואני עוד המשכתי. אחרי שהוא ירד קומה הפסקתי את החיוך ועליתי לבית. סיימתי מהר מהר את שיעורי הבית בהיסטוריה וירדתי לבית של סבתא ליהנות מהניקיון שלו לפני שייספג.

הבית היה נקי בריח של חרציות כמו שכתוב באריזה של החומר החדש שקנינו לסבתא. אני אוהבת איך שאחמד מנקה לסבתא את הבית, הוא תמיד עושה את זה כמו אמנות. רואים שהוא נהנה מזה. אמא אומרת שיש מנקים שמסמנים וי והולכים, בדיוק מה שמבקשים מהם. וזה במקרה הטוב, אם הם לא מסתירים ממך את הלכלוך שהם דחפו מתחת לשטיח. אחמד מנקה כאילו זה ריקוד בשבילו, הוא שר ורוקד ושורק לעצמו, ומזיז חפצים בקצב מיוחד, וזה נראה שהוא בתוך חלום של עצמו. כשאני מסתכלת עליו עובד אני מרגישה שאני נחה. הראש שלי נהיה קל ממחשבות ואני קלילה כאילו אני יושבת בכפות ידיים שלו, או על השולחן שהוא מזיז מצד לצד. כשהוא מסיים לנקות אני מרגישה כל כך טוב שאני יכולה לחבק את כל העולם אפילו את סבתא שלי. כאילו ירדו ממני כל המחשבות, ואני מצליחה לעשות הרבה דברים שלא יכולתי קודם, למשל ללמוד למבחן במתמטיקה. הפעם לא ראיתי אותו מנקה אבל דמיינתי אותו מתנועע במרחב ושורק וזה עזר לי קצת להתיישב על הכורסה ולנשום. סבתא שכבה בספה ליד ונחה. לא הצלחתי לתת לה חיבוק כי לא ראיתי את אחמד עובד, אבל שמתי יד על הכתף שלה לכמה דקות. היא בקשה כוס תה. הלכתי למטבח והכנתי לה. השיש היה מצוחצח ומרשים כמו הנעלים של אחמד, הבאתי לה את התה והתיישבתי שוב על הכורסה. הפעם גם נאנחתי בקול כי היה לי ריק ככה בבית הגדול של סבתא בלי אחמד.

אמא שלי אומרת שצריך להיזהר מאחמד והיא מעדיפה שאגיע תמיד כשהוא נמצא כדי שלא נשאיר את סבתא לבד איתו. הרבה פעמים היא פתאום מצלצלת מהעבודה אלי הביתה ומבקשת שארד לבקר את סבתא כי אחמד הגיע. היא פוחדת שהוא ירצח אותה ויברח עם הכסף. היא תמיד אומרת לי לא להתלבש יפה מדי שאני באה לסבתא כדי לא להכניס לו שטויות לראש. היא אומרת שהם חושבים שאשה היא כמו חפץ. מעניין איך זה להרגיש חפץ, זה דווקא יכול להיות נעים אם זה חפץ יקר ערך. בכל מקרה בגלל כל הסיבות האלה אמא שלי כל הזמן דואגת, ואומרת שרק בגלל שהוא זול היא מוכנה לקחת את הסיכון הזה, כי הכסף שאנחנו חוסכים זה לטובת סבתא. ככה לא נחכה שהיא תמות כי יהיה לנו מספיק כסף לתמוך בה. אני דווקא לא רוצה שהיא תמות כי אז אחמד ילך ואני אתגעגע אליו.

הכי אני אוהבת את הרגעים שהפלאפון שלו מצלצל תוך כדי עבודה ובדיוק אמא שלי ואני יושבות במטבח ושותות קפה צ’יקו. אני מתפללת שהוא יענה כי אז לרגע אפשר לשמוע אותו מדבר בשפה שלו וזה תמיד נשמע רך ומלטף, כמו השירים שיש ברדיו כשנוסעים בים המלח ואבא מעביר תחנות למצוא גל שמשדר מוזיקה טובה משלנו. אתנו הוא מדבר בעברית ואז הוא נשמע אחר לגמרי, כמו עולה חדש שמחזיק את המילים בעברית ובונה מהם משפטים כמו שילד בונה מגדל מקוביות. לאט לאט.

פעם אחת ביקשתי ממנו ללכת איתו לבית שלו לראות איפה הוא גר. הוא היה מאד נבוך, יותר מבדרך כלל, ואמר “לא, לא”. בגלל שהוא אמר את זה בחיוך חשבתי שהוא סתם מנומס ולא רוצה להטריח אותי והסברתי לו שזה בסדר, ואני פנויה לכמה זמן שזה ייקח. הוא אמר לי “את לא יכולה לבוא, זה שטחים, זה אסור בשבילך. גם אני יש לי אישור אז אני מותר לעבור. את אין אישור”. הבנתי שהוא גר במקום מסוכן שצריך אישור מיוחד לגור בו, וריחמתי עליו שהוא גר במקום כזה. עכשיו עוד יותר הערכתי אותו איך הוא משקיע לבוא לסבתא שלי, וכמה חשוב לו שהבית שלה יהיה נקי. מי היה מאמין שכל יום הוא מסתכן ככה רק בשבילנו. גם שמחתי שהוא מרגיש מספיק בטוח איתי לדבר גלויות ולספר לי משהו כל כך אישי. חייכתי בהבנה ומרוב שריחמתי עליו חיבקתי אותו. נראה לי שהוא התבייש שהוא סיפר לי דבר כזה כי הוא קצת נרתע, אז לא רציתי להביך אותו עוד והלכתי.

בשיעור אזרחות המורה ציפי ציירה לנו את מפת ארץ ישראל על כל הלוח, מהתקרה עד לשולחן שלה. היא כתבה מעל “מפת החלוקה” ולמדה אותנו איך באנו לקראת הערבים פעם ורצינו לתת להם חלקים מהמדינה והם לא הסכימו כי הם כל הזמן רק רוצים את כל היד, ועכשיו הם מתבכיינים על זה ועושים פיגועים. היא ציירה באדום את המדינות הערביות שמקיפות אותנו. בסוף המורה ציפי אמרה שזה ממש נס שמדינה כל כך צעירה כמונו יכולה להישאר חזקה בין כל המדינות אויבים שסביבה. אני רציתי לדעת איפה אחמד גר כי הוא ערבי, אבל הוא לא גר במדינות אויב. בבית שאלתי את אמא איפה אחמד גר והיא אמרה, בשטחים. הוצאתי את המפה שציירתי במחברת ואמא הצביעה לי איפה זה השטחים, זה כמו כנף אחת של פרפר בתוך המפה. אני לא כל כך הבנתי למה אם השטחים זה בתוך המדינה שלנו זה מסוכן, וממי אני צריכה לפחד, ולמה אחמד מפחד, ואמא רק אמרה לי שזה נורא מסובך להבין את זה בגיל שלי.

בגלל שאני עקשנית כמו פרד החלטתי ללכת ולשאול את שלמה השכן שהביא את אחמד לעבוד אצלנו. לפני שנתיים התקלקלה הטלוויזיה של סבתא והיא ישבה יותר משנה מקולקלת כי לאמא לא היה כח להוציא אותה מחוץ לבית. סבתא היתה רואה חדשות מול הטלוויזיה החדשה וכל פעם הם היו נזכרות שצריך להוציא את המקולקלת אבל לא היה איך, ואמא היתה נאנחת שאין עם מי לדבר בבית הזה. ואז יום אחד גם נשברה המיטה של סבתא, כי הרגל שבפינה פתאום התפרקה, ומזל שסבתא לא ישנה באותו זמן כי מי יודע מה היה קורה לה, אם לא מהנפילה אז מהתקף לב. רק החתולה מילנה ישבה על המיטה לקקה את הרגל של עצמה וברגע שהמיטה התפרקה היא קפצה וייללה ואמא באה לראות. זה היה כבר יותר מדי ואמא יצאה למרפסת ושתתה קפה צ’יקו ועשנה סיגריה ופתאום היא ראתה את השכן שלנו שלמה יוצא עם אחמד מהבית שלו ולוחץ לו את היד ומדבר אתו ומחייך, ואמא צעקה לשלמה, תגיד מי זה, ושלמה ענה, אחמד הפועל שלי. ואמא צעקה, מה הוא יודע לעשות, ושלמה ענה, הכל, ואמא צעקה, תביא לי אותו, ושלמה אמר לאחמד שיעבור אצלנו, ואמא רצה לחדר שלה והכניסה את הארנק שלה למגירה של התחתונים, ואחר כך אמרה לסבתא שהיא שמה את התכשיטים שלה בתוך הארון תרופות, והלכה לפתוח לאחמד את הדלת. אחמד תיקן את המיטה ולקח את הטלוויזיה המקולקלת ומאז הוא התחיל לבוא אלינו קבוע לנקות את הבית.

אז הלכתי לשלמה שהיה עסוק עם חרמש מכני וקצר את כל הצמחים המטפסים שמפריעים לעצי הקלמנטינות שלו בחצר. חיכיתי בסבלנות והסתכלתי על החרמש איך הוא חותך מהר את כל העשבים שעפים לכל הכיוונים, ואיך בתוך רגע עשבים גבוהים ויפים הופכים לסתם בלאגן באדמה. שלמה היה עם מסכה על הפנים ולא ראה מה החרמש שלו עושה לכל העשבים. גם אותי הוא לא כל כך ראה ורק שהוריד את המסכה לנגב את הזיעה הוא שם לב שאני שם, הי, ילדונת, מה שלומך מתוקה. אמרתי לו שבאתי לדבר אתו על אחמד כי יש לי כמה שאלות חשובות. אז הוא כיבה את החרמש והלך לתוך הבית להפעיל קומקום, ואחרי שהוא הכין לעצמו קפה שחור חזק ולי שוקו חם הוא הסביר לי כמה דברים על אחמד והמשפחה שלו. הוא הכיר אותם כי הכפר שלהם קרוב לאיפה שהיה עובד פעם, והם עבדו ביחד, ולמדו אותו לעשות הרבה דברים שהוא לא ידע כמו לבנות בברזל ולתקן מכוניות. אחר כך הוא נהיה מנהל ועכשיו הם הפועלים שלו, והם חברים מאד טובים. שלמה הסביר לי שיש הרבה ערבים טובים ורק החיים שלהם זה חרא אחד גדול, אז לפעמים הם קצת כועסים. הוא אמר שאם יודעים לכבד אותם אז נורא כיף לעשות אתם עסקים כי הם עובדים נורא טוב ועולים מאד זול. שאלתי למה כולם וגם אמא שלי נורא מפחדים מהם, ולמה הם גרים בשטחים שזה המקום הכי מסוכן בישראל. הוא הסביר לי שהשטחים זה מקום קשה לחיות בו ואי אפשר לסמוך באמת על מי שבא משם, וצריך לכבד ולחשוד ביחד. אחרי שחזרתי הביתה ניסיתי להיזכר במה שהמורה ציפי אמרה, והתחלתי להתבלבל מדי, אז נרדמתי.

היום שפגשתי את אחמד בחדר מדרגות והסתכלנו אחד על השנייה, שוב הרגשתי את המבוכה אבל הייתי יותר נבוכה מתמיד. אני יודעת שאני כבר ילדה גדולה ואמא כל הזמן אומרת לי שאני יפה כמו שהיא הייתה בגילי. אני חושבת שהוא קצת מתאהב בי. כבר כמה זמן שהרגשתי גם כשהוא מנקה שהוא כל הזמן מרגיש שאני מסתכלת עליו עובד, כאילו הוא נהנה שאני מתעניינת בו. אני מנסה להתלבש הכי יפה שאני יכולה כשאני יורדת לדירה של סבתא כדי לבדוק כמה הוא שם לב למה שאני לובשת, ונראה לי שהוא שם לב. אז אמרתי לאמא שמשהו לא כל כך נעים קורה לי עם אחמד. אמא ישר נבהלה, ואמרה, ילדה מסכנה ותמימה שלי, אני מתקשרת למשטרה. ואפילו לפני שהסברתי לה מה קרה היא התקשרה ורבע שעה אחר כך כבר היו השוטרים. הם שאלו אותי הרבה שאלות, מה בדיוק הוא עשה לי, ואיך, ואני סיפרתי רק את האמת, שהוא לא עשה עדיין כלום, רק מסתכל מאד חזק, ומשאלה לשאלה כבר התחלתי להתעצבן עליו, ועדיין סיפרתי את האמת, אבל אמרתי שראיתי טוב מאד איך הוא רצה לגעת בי במדרגות והתאפק כי פחד שמישהו יעבור ומזל שעליתי מהר למעלה. וגם סיפרתי איך פעם אחת הוא חיבק אותי כשדיברנו. אחר כך אמא שלחה אותי לחדר והמשיכה לדבר אתם, ובלילה שהלכתי לישון היא כיסתה אותי בשמיכה ונתנה לי חיבוק חזק, והבטיחה לי שאין מה לדאוג ואחמד לעולם לא יבוא יותר לנקות אצל סבתא.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן