פרסים ספרותיים בעבר ובהווה – ריאיון עם פרופסור נורית גוברין לרגל חלוקת פרס תדהר לספרות בלש, מסתורין ומתח עברית מעולה

Image result for ‫פרס תדהר אריה סיוון‬‎

מאת אלי אשד

"יקום תרבות" מעניק בשנה השנייה ברציפות את "פרס תדהר" לספרות בלש, מסתורין ומחח עברית מצטיינת, על שמו של הבלש העברי הראשון דוד תדהר. הפעם יוענק הפרס לסופר שמעון אדף.

יצוין כי מלבד פרס תדהר הענקנו גם פרסים לזוכים בתחרות סיפורי בלשים, מסתורין ומתח קצרים.

לרגל הענקת פרס תדהר השני הנה לפניכם ריאיון מקיף עם חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין, שלאחרונה פרסמה יחד עם רחל סטפק ספר בשם "עטרת קוצים: דברי סופרים בפרס ברנר" על פרס ברנר ותולדותיו בפרט, ועל פרסים ספרותיים בכלל.

Image result for ‫נורית גוברין עטרת קוצים‬‎

"בזים לפרסים ספרותיים אבל אם הם לא מקבלים מענק הם יושבים שבעה"

(נעם פרתום: "משוררים נוחים להיעלב", מתוך: 'ביחדנס', הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 14)

אלי: אלי: מתי התחילו לחלק פרסים ספרותיים עבור ספרות עברית? מה היה הפרס הראשון?

Image result for ‫נורית גוברין‬‎

נורית גוברין

נורית: הפרס הראשון בספרות העברית ניתן מטעם עיתון 'הצופה', לסופר הצעיר בן השמונה-עשרה יצחק דב ברקוביץ, על סיפורו: "מֹשק'לה חזיר". ההודעה פורסמה ונומקה בשני המשכים ב״הצופה", בכ"ט בחשוון תרס"ד; ובא' בכסלו תרס"ד (נובמבר 1903). הסיפור עצמו פורסם בגיליון 297 מיום כ' בטבת תרס"ד. השופטים היו: י"ל פרץ, יוסף קלוזנר ואלחנן ליב לוינסקי. ההודעה על הזכייה פורסמה ב״הצופה״, גיליון 255, 8.11.1903 עמודים 1094 – 1095. פרס ספרותי זה שניתן במסגרת תחרות "הסיפור הקצר" נחשב לפרס הספרותי הראשון בספרות העברית.

״הצופה״ היה עיתון יומי שהופיע בוורשה בשנים 1903 – 1905 בעריכתו של אברהם לוּדְוִויפּוֹל, ולאחר מכן בעריכתם של אליעזר אליהו פרידמן, בני יהושע, והירש דוד נומברג. ״הצופה״ ביטא השקפות ציוניות, ובתקופה הקצרה שיצא לאור השתתפו בו טובי הסופרים, המבקרים וההוגים של התקופה. העיתון הקדיש מקום מיוחד לפרסום סופרים צעירים. "הגביר", יצחק אשר אלישיב, שהיה גם המו"ל, שביקש למשוך מנויים, יזם בשנת 1903 את התחרות הראשונה בתולדות הספרות העברית: "תחרות הסיפור הקצר" בין הסופרים הצעירים. "תחרות" בלשון אותם ימים נקראה: "קונקורס". ההודעה על התחרות ותנאיה פורסמה בגיליון 64, בחודש מרץ 1903. הוקצבו שלושה פרסים כספיים: מאה, חמשים, ועשרים וחמשה רו"כ (רובל-כסף). למערכת הגיעו 32 סיפורים בעילום שם, במעטפות כפולות, כתובים בכתב-ידו של זר, שכן, כתב היד של הסופרים היה מוכר, וחתומים בכינוי ספרותי. בפרס הראשון זכה הסופר הצעיר יצחק דב ברקוביץ (בן 18) על סיפורו: "משק'לה חזיר", שבחר בכינוי: "סימן". לפרס השני לא נמצא מועמד, ובפרס השלישי זכה שלמה הלל'ס על סיפורו: "החיים נגד החיים". ל"הכרה", ללא פרס, זכו הסופרים: איתמר בן אב"י, אשר ביילין, וקדיש יהודה סילמן. סופרים ידועים אחרים, ששלחו אף הם סיפורים לתחרות לא זכו, ביניהם ש. בן ציון, שחתם בשם "צביון", שסיפורו נפסל כבר בקריאה הראשונה. הוא, כצפוי, התאכזב מרה. כדי לשמור על כבודו, החליטו השופטים לא לפרסם את דבר השתתפותו בתחרות.

בנימוקיהם, מפרטים השופטים באריכות רבה ובפירוט רב, את מעלותיהם, ובעיקר את מגרעותיהם, של שבעה מהסיפורים שלא זכו בפרס, ללא-זיהוי מחבריהם אלא תוך הזכרת הכינויים שבחרו, בטון דידקטי של מדריכים ספרותיים, המלמדים את המחברים איך לכתוב. את סיפורו של י.ד. ברקוביץ הם משבחים ללא סייג: "המובחר בכל הסיפורים".

אלו המקורות:

נורית גוברין. "ש. בן-ציון. מחיר הראשונות", בתוך: ״דבש מסלע – מחקרים בספרות ארץ-ישראל', משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 283.

אברהם הולץ (עורך). "ה'קונקורס' של 'הצופה' ותוצאותיו. (משפט השופטים)". בתוך: ״יצחק דוב ברקוביץ: מבחר מאמרי ביקורת על יצירותיו״, ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה: אברהם הולץ, הוצאת עם עובד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, תשל"ו/1976, עמ' 53 – 60.

ויקיפדיה: ״הצופה״ (ורשה). שם ביבליוגרפיה נוספת.

דוד מלמד. "תחרות הסיפור הקצר של 'הצופה'". בתוך: ״אור ראשון: סיפורה של ראשית העיתונות העברית״, הוצאת ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 32 – 36.

ג. קרסל . "שתי תעודות", ״מאזנים״, כרך כה, חוב' א', סיוון תשכ"ז (יוני 1967), עמ' 20 – 24.  החוברת הוקדשה לזכרו של י. ד. ברקוביץ.

תשובות מדויקות לשאלות האחרות, שיכללו תאריכים, מִספרים ושֵמות, יכולות להינתן רק על סמך מחקר מקיף, שעד כמה שידוע לי, טרם נערך. תשובותי כאן מבוססות על מידה מסוימת של היכרות עם החיים הספרותיים, ולא על נתונים המתבססים על מחקר יסודי.

Image result for ‫פרס ביאליק‬‎

אלי: מהם הפרסים מאריכי הימים ביותר?

נורית: ללא מחקר, אני משערת ש"פרס ביאליק" שנוסד בשנת תרצ"ג, 1933, ליובל הששים של ביאליק,  הוא הפרס הוותיק ביותר, ובוודאי גם מאריך-הימים ביותר, המחולק עד היום. בין הפרסים שנוסדו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המחולקים עד היום: פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תש"ב, 1942); פרס הרב קוק לספרות תורנית (תש"ג, 1943); פרס ברנר (תש"ה, 1945).

Image result for ‫פרס טשרניחובסקי‬‎

פרסים ספרותיים לא מעטים נוספים נוסדו לפני קום המדינה, אבל רובם לא האריכו שנים, ונפסקו מסיבות שונות. ביניהן: ערך הכסף נשחק; הממונים על הפרסים כשל כוחם או נפטרו; לא היה מי שימשיך את ההכנות הרבות הקשורות בארגון הפרס. בין הפרסים שנוסדו לפני קום המדינה: פרס אוסישקין  (תש"ד – 1944 – 1975); פרס יצחק למדן (1954 – 1983); פרס רופין (תש"ה – 1945 – 1999), שזכתה בו דבורה בארון, בחלוקה הראשונה שלו.

על תאריכים אלה יש להעיר: כשנה עוברת בין ההחלטה על ייסוד הפרס לבין מועד החלוקה הראשונה שלו; אין ספק שהיו גם פרסים נוספים שלא נזכרו כאן; קשה להגיע לתאריך סיום מדויק של החלוקה האחרונה של כל פרס, ללא מחקר יסודי.

אלי: אילו מן הפרסים נחשבים במיוחד?

Image result for ‫פרס ישראל‬‎

נורית: קרוב לוודאי, שפרס ישראל הוא הגבוה והמכובד מבין הפרסים, אם כי אינו מיוחד לספרות.

אשר לפרסים האחרים: הכול בעיני המקבל. הייתה ונשארה תחרות בין "פרס ביאליק" לבין "פרס ברנר", כפי שכתבתי במבוא שלי לספר ״עטרת קוצים – דברי סופרים בפרס ברנר״ (גוונים, תשע"ז/2017).

בין הפרסים המחלקים את הסכומים הגבוהים הם: "פרס ישראל"; "פרס ספיר" של מפעל הפיס, שעליו יש עוררים רבים בכל שנה מחדש; "פרס ברנר", מאז שנת 2011, שבה משפחת רחל ומשה ינאי לקחו על עצמם את מימון הפרס; "פרס א.מ.ת."

אין ספק שיש פרסים ספרותיים רבים נוספים, שנועדו להנציח את זכרם של יוצרים, על ידי בני משפחותיהם, שיש להם תפקיד חשוב בעידוד יוצרים מתחילים וותיקים; בהפניית תשומת הלב לסופר נידח או נשכח שלא בצדק; ובכלל לעידוד סופרים, החשים דרך-קבע שהם מקופחים. לעיתים נדמה שיש אינפלציה של פרסים ספרותיים, ולעיתים נדמה שאין די בהם.

כל הנוכח בטקסים מסוג זה, יכול להעיד על חשיבותו של הפרס לעידוד היוצר והיצירה בישראל, במיוחד בתקופה שההרגשה של "אין קוראים" חזקה במיוחד.

אלי: מדוע בעצם? כיצד חשיבות זאת התבטאה בשטח?

נורית: גם על שאלה זו אין תשובות מוחלטות. החשיבות מתבטאת בשטח. בראש ובראשונה בתהודה שיש למתן הפרס בציבור, באמצעי התקשורת השונים, בזמנו בעיתונות, לאחר מכן ברדיו, בהמשך בטלוויזיה, וכיום בכל אמצעי התקשורת האחרים. לא רק עצם פִּרסום דבר הפרס, שם היוצר והיצירה שזכתה, אלא גם נימוקי השופטים, ראיונות עם הזוכה וכתבות-שטח עליו.

הוויכוחים הקבועים המלווים דרך-קבע כמעט כל מתן פרס, מוסיפים אף הם לפִּרסום הפרס ומקבליו. עצם הפִּרסום, במיוחד אם הרוחות סוערות, ובדרך כלל הן סוערות, וגם אם דנים לכף חובה את השופטים, את היצירה ואפילו את הזוכה, מעלה את חשיבותו של הפרס, שראוי שיתנגחו סביבו.

Image result for ‫במו ידיו‬‎

אלי: האם בציון עצם הפרס על כריכות הספרים יש השפעה על מכירות הספרים?

נורית: שוב, ללא מחקר יסודי של ממש קשה לענות על שאלה זו. העיון ברשימות רבי המכר בעיתונות, מגלה, שיש ספרים, שלאחר זכו בפרס ונחשפו לציבור הרחב, עולות המכירות שלהם, אבל אין זה הגורל של כולם. יש לא מעט ספרים ראויים הנשארים בצל, גם לאחר שזכו בפרסים שונים, לרבות מכובדים ונחשבים. גם כאן קשה, לא רק לנבא, אלא גם להסביר בדיעבד, שתי תופעות מנוגדות אלו.

ציון זכייתו של ספר בפרס על עטיפת הספר משפיע הרבה פחות על מכירתו, אם כי יש לשער שיש לו השפעה מסוימת.

אלי: כיום, בראשית המאה ה-21, האם לדעתך לפרסים ספרותיים עדיין יש חשיבות מעבר לכך שהם עוזרים לשיפור המצב הכלכלי של הסופר?

נורית: שיפור המצב הכלכלי של הסופר אינו דבר של מה בכך, ואין לזלזל בו. הכסף מעניק לסופר יותר זמן פנוי ליצירה, ומסייע לו להתרכז בה.

פרס ספרותי אז והיום יש לו חשיבות רבה בכל התחומים. כגון: עידוד הסופר, חיזוק הכרת ערך עצמו, תחושה של אהבת הקוראים, של השפעת יצירותיו עליהם, הוצאתו מן האנונימיות של "חדר לעצמו", וחשיפתו לקהל הרחב המשכיל, המעריך, המחבק, והאוהב. אבל לא פחות חשובות גם התגובות של הביקורת, לרבות זו המתווכחת, המתנגדת, הכועסת. הכול יותר טוב מאדישות, מחוסר התייחסות, מהתעלמות, ומאי-ידיעה.

ואוסיף עוד הערות אחרות לפרסים בכלל ולפרסים ספרותיים בפרט, כראשי פרקים למחקר שטרם נעשה:

א.לאחר קום המדינה, נוסדו פרסים ספרותיים ופרסים מעורבים רבים וחשובים.                                     ב. תקצר היריעה מלמנות אותם כאן. חלקם מתמידים מאז היווסדם ועד היום, ואחרים התקיימו שנים אחדות בלבד.

ג. פרס ממשיך להתקיים כל זמן שמייסדיו חיים ויש להם כוח לבצע את ההכנות המסועפות הרבות הכרוכות בו, ובמיוחד, כל זמן שהכסף שהוקצב לפרס שומר על ערכו, והקרן שהוקמה עבורו, נותנת פירות של ממש.

ד. פרסים רבים הוקמו בתרועה גדולה וגוועו בקול דממה דקה.

ה. מרבית הפרסים מוקמים על ידי רשויות המדינה, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות ומכללות, ארגונים ומוסדות שונים. אלה בעיקר פרסים מעורבים, שיש בהם גם מקום לספרות. פרסים אלה משלבים את ההערכה הממלכתית, העירונית, המקומית, לתרבות ולספרות. יש בתוכם גם פרסים הנושאים את זכרו של יוצר מסוים, אם מתוך הערכה כללית, אם מתוך הערכה מקומית.

ו. כל גוף נותן חסות מתגאה ברבים בפרס שהוא מעניק במסגרתו, אבל "מאחורי הקלעים" הוא מעניק אותו רק אם הוא מקבל "תקציב מבחוץ" בשבילו, לרבות מימון חיצוני של ההוצאות הכרוכות בארגון הטקס ובפִרסומו.

ז. לעיתים קרובות מתקיימים שילובים שונים בין: התורם, המשפחה, והמוסד הלוקח תחת חסותו את הפרס.

ח. פרסים רבים עברו גלגולים שונים, בין מי שיסדו את הפרס, בין אלה שלקחו עליו חסות, בין מטרתו הראשונה לבין הסבתו למטרות אחרות קרובות או שונות, ועוד שינויים לא-מעטים, במיוחד בפרסים שהאריכו ימים.

ט. יש פרסים שנוסדים להנצחת אישים שונים, על ידי המוסד שאותו ניהלו ובו עבדו.

י. יש פרסים שמייסדים בני-המשפחה, כדי להנציח את זכרו של בן המשפחה שהיה סופר. ביניהם פרסים ע"ש סופרים חשובים יותר, חשובים פחות, וחשובים לבני-המשפחה.

יא. יש פרסים המנציחים ענף מסויים מענפי הספרות, שנראה כמקופח, כגון: ספרות מדע בידיוני ופנטסיה; ספרות בלשית ומתח (כמו פרס ״התדהר״ של "יקום תרבות״); ספרות יידיש; ובלשונות היהודים האחרות.

יב. תקנוני הפרסים למיניהם ולדורותיהם דומים בדך כלל אלה לאלה, תוך שינויים אחדים הקשורים באופי הפרס, ובמיוחד בשינויים החלים בחברה הישראלית. במיוחד ניכרים שינויים אלה בתקנוני בחירת השופטים ואיושם.

יג. הטקסים המלווים את הפרסים שונים אלה מאלה, בהתאם ליכולותיו של הגוף המוסדי שלקח חסות על הפרס. במיוחד ניכר הדבר בפרסום ובתהודה הציבורית. כך, למשל, טקסי הענקת פרס ישראל ופרס ספיר של מפעל הפיס משודרים בטלוויזיה. כל השאר נאלצים להסתפק בידיעה בעיתון ובאמצעי התקשורת הווירטואליים הקיימים היום – אם בכלל יש פרסום.

יד. מחקר הספרות העברית וביקורת הספרות העברית הם בין התחומים המקופחים והמוזנחים ביותר ב"ממלכת הפרסים", ומספר הפרסים הניתן לתחומים אלה הוא דל.

טו. כמעט שאין חלוקה של פרס ספרותי, שאינה מלווה בביקורת מכל הסוגים האפשריים. ביקורות אלה לא פעם סותרות זו את זו. אף פעם אין אפשרות לצאת ידי חובת כל הצדדים ולהשביע את רצון כולם.

טז. בין הטענות הקבועות:                                                                                                     

הפרסים. יש פחות מדי פרסים/יש יותר מדי פרסים.

השופטים. האם הם צריכים להיות "מקצועיים", כלומר פרופסורים לספרות מן האקדמיה, או קוראים-מן השורה-אוהבי ספר? האם היכרות קודמת בין השופטים לבין זוכי הפרס היא פסולה או הכרחית? האם בכלל אפשרי אחרת בחברה קטנה כמו ישראל שבה כולם מכירים את כולם?האם המנהג של "שמור-לי ואשמור-לך" הוא ממניעי מתן הפרס? האם יש או אין ניגודי אינטרסים בין השופטים למקבלים? יש שופטים קבועים העוברים מפרס לפרס. טענות כי השופטים מוּטים פוליטית, מגדרית, עדתית.

הזוכים. האם הפרס צריך להינתן ליצירה הטובה ביותר, גם אם היוצר עטור-פרסים, או שמא יש לזַכות יצירה פחות טובה של סופר שמן הראוי לעודד אותו ולחשפו לקהל? האם ראוי לתת פרס תוך התחשבות במיגדרו של היוצר; במוצאו העדתי; באמונותיו; באידיאולוגיה שלו? האם יש לתת פרס מתוך מדיניות של "העדפה מתקנת"?

היצירות. תמיד יטען כי היצירות שזכו אינן ראויות, וכי יש יצירות טובות מהן שהיו ראויות יותר לפרס. או כי אין ערך מוסף חברתי ליצירה. ומצד שני כי היצירה צריכה לעמוד בפני עצמה ואינה מחוייבת לשום דבר מחוץ לעצמה. או כי היצירות מוציאות את דיבת הארץ רעה, או להפך כי היצירות משרתות את החברה ואת המדינה בביקורת שבהן, ומביאות לה כבוד.

להיטותם של אנשי ספרות לקבל פרסים, זכתה לכינויו המלגלג של שלונסקי: "פרסטיטוציה". עם זאת, הוא בעצמו, כאחרים לפניו ואחריו, לא נמנע מלקבל פרסים לא מעטים, ביניהם פרס ישראל. דומה שלמותר להעיר, שזו התנהגות אנושית: כולם אוהבים לקבל פרסים, רבים יוצאים כנגדם כשהמקבלים הם אחרים.

Image result for ‫והזוכה הוא‬‎

ראו גם:

פרס תדהר השני של "יקום תרבות"

Image result for ‫פרס ספרותי קריקטורה‬‎קריקטורה על בוב דילן בטקס קבלת פרס נובל לספרות מאת שלמה כהן

אודות נורית גוברין

פרופסור נורית גוברין היא חוקרת והיסטוריונית של ספרות עברית .פירסמה ספרים רבים על סופרים רבים ובהם גרשון שופמן ,אהרון מגד דבורה ברון שלומית פלאום ועוד רבים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, ביקורת, סופרים עם התגים , , . קישור קבוע.

6 תגובות על פרסים ספרותיים בעבר ובהווה – ריאיון עם פרופסור נורית גוברין לרגל חלוקת פרס תדהר לספרות בלש, מסתורין ומתח עברית מעולה

  1. מאת דוד אדלר:‏

    ראיון מרתק. הידע של המרואיינת באשר להיסטוריה של הפרסים כחוקרת ולמכניזם המלווה אותם, מ"ידע אישי", כפי שהיא מציינת, מרשימה. באשר לפרסים שהיו וחדלו רק הערה אחת באשר לפרס "למדן" שהוזכר. פרס זה לבש צורה חדשה, כאשר באוגוסט 2009 הודיעה עיריית רמת גן (שהעניקה אותו בעבר) על ייסוד פרס רמת גן לספרות כהרחבתו של פרס למדן. גם אני לא הייתי יודע זאת ללא "ידע אישי".

    מרשימות לא פחות הן התשובות הכנות והמקיפות באשר להתנהלות, המכניזם והתגובות לפרסים.
    במיוחד הייתי רוצה להתייחס לשני היבטים:
    1. זה נכון ש"מחקר הספרות העברית וביקורת הספרות העברית הם בין התחומים המקופחים והמוזנחים ביותר ב"ממלכת הפרסים", ומספר הפרסים הניתן לתחומים אלה הוא דל". אך בעוד שעבור המחקר מקבלים קרדיט אקדמי ועמו תגמול וכבוד הולמים, הרי שעבור הביקורת והרצנזיה הספרותית (הלא אקדמית), לא מקבלים כמעט דבר. (ואני כותב "כמעט" כי זכור לי איזה פרס שניתן לפני כמה שנים לעומרי הרצוג (המצוין) על "ביקורת בעיתונות היומית המודפסת". איני יודע אם פרס זה היה ספוראדי או ניתן במשך כמה שנים).

    2. אני מעריך מאוד את הכנות בשאלות הרטוריות שמציגה המרואיינת: " אם המנהג של "שמור-לי ואשמור-לך" הוא ממניעי מתן הפרס? הם יש או אין ניגודי אינטרסים בין השופטים למקבלים?…. שופטים מוּטים פוליטית, מגדרית, עדתית" וכן השאלה באשר ללגיטימיות של ההעדפה המתקנת. לי נראה שכל העדפה על רקע היכרות מוקדמת, או על רקע פוליטי, מגדרי, עדתי, גילני, נטייה מינית או אחרת פירושה אחד – אפליית כל האחרים והיא פסולה לחלוטין. באשר לניגודי (או בעצם זהות) אינטרסים שלא לדבר על "שמור-לי ואשמור-לך" – זה כבר, לדעתי, גובל בפלילים. קיצוני. תמים. אולי – ואף על פי כן.

  2. יישר כוח והרבה הערכה לפר' הנפלאה שמעשירה את היידע של כולנו בספרות עברית, ולא רק…להעניק לנו גם מתי ואיך התחילו הפרסים הספרותיים…והקריקטורה של שלמה כהן? מדהימה ומרתקת שגם כיום היא תופסת. תודה .

  3. מאת תלמה כנעני:‏

    כעת סיימתי לקרוא את הראיון עם פרופיסור נורית גוברין ! התרשמתי עמוקות! הנושא מעניין ומרתק. השאלות והתשובות מלמדות אותנו גם על "היסטוריית הפרסים הספרותיים", והן על המניעים ואופן הזכייה בהם. שאפו גדול לנורית גוברין על אישיותה
    והעומק בו היא חושפת את מירב היידע שלה !

    • מאת ד. בציר:‏

      'פרוס לי ואפרוס לך' (שלונסקי)

      הידע ההיסטורי-ספרותי המעמיק של פרופ' נורית גוברין הוא עצום ומעורר התפעלות. גם בריאיון הזה הוכיחה בקיאות רבה. היא האנציקלופדיה המהלכת של הספרות העברית החדשה.
      ומה על שיטת 'פרוס לי ואפרוס לך' – סופרים ושופטים שמפרכסין זה את זה (שבת, לד, א), תככים וחישובים קטנוניים. יש סופרים שזכו באותו פרס פעמים אחדות וסופרים אחרים, משובחים ככל שיהיו, נחבאים אל הכלים ובאים לעולם ויוצאים ממנו וכיסי התכריך שלהם ריקים ממעות של פרסים.
      האמנם 'קנאת סופרים -תרבה חכמה?' (בבא בתרא, כא, א).

  4. מאת עופרה:‏

    הראיון עם פרופ' נורית גוברין מרתק ככל הראיונות האחרים איתה וככל מחקריה. דרושה כנות ולצערי גם אומץ לב לומר דברים כנים כאלו.
    ממליצה לכם לקרוא את ספרה האחרון 'עטרת קוצים'. הפרקים הראשונים עוסקים בשאלות שעלו בראיון. בגיליון 396 של עיתון 77 תוכלו לקרוא סקירה שלי על ספרה של פרופ' גוברין ורחל סטפק.

  5. מאת אלי אשד:‏

    נשמח לפרסם את הסקירה הזאת ב"יקום תרבות " אם היא אינה נמצאת כבר ברשת.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*