"שיר בכותרות" \ אילן ברקוביץ' – "מעולם לא אהבתי את צפון תל אביב" – על הילה תומר, זוכת פרס "סְנַפִּיר לשירה – שוחה נגד הזרם"

שיר בכותרות \ אילן ברקוביץ'

על הילה תומר – זוכת פרס "סְנַפִּיר לשירה – שוחה נגד הזרם"

1.

מַאי

מֵעוֹלָם לֹא אָהַבְתִּי

אֶת צְפוֹן תֵּל אָבִיב

לָכֵן לָקַחְתִּי אוֹתְךָ

לְשָׁם –

מֶרְחָק קָצָר מִדַּי

כְּדֵי לִנְסֹעַ.

שָׁאַלְתָּ אִם אֶפְשָׁר

לְנַשֵּׁק אוֹתִי

רָצִיתִי שֶׁכֵּן

אָמַרְתִּי שֶׁלֹּא,

פַּעַם הָיִיתִי חֲזָקָה.

2.

יוּנִי

תָּמִיד אָהַבְתִּי

אֲבַטִּיחַ

לָכֵן חָתַכְתָּ וְשַׂמְתָּ

בְּקֻפְסָה –

שָׁאַלְתָּ אִם תּוּכַל

לִשְׁכַּב אִתִּי

רָצִיתִי שֶׁכֵּן

אָמַרְתִּי שֶׁכֵּן

דָּהַרְנוּ קָדִימָה

תְּנוּחַת הָרוֹכֶבֶת

טָעוּת

טָעוּת

טָעוּת

3.

יוּלִי

זוֹכֵר כַּמָּה אָהַבְתָּ

לְהַרְגִּישׁ (עָלַי) גִּבּוֹר?

כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיְתָה לִי

מְכוֹנִית

כְּשֶׁעוֹד יָכֹלְתָּ לְהַרְכִּיב

אוֹתִי עָלֶיךָ

כְּמוֹ יַלְדָּה עַל אוֹפַנַּיִם

אָז

כָּל כָּךְ נִסִּיתָ

עַכְשָׁו חָסֵר לִי

גַּלְגַּל.

4.

אוֹגוּסְט

הִרְכַּבְתָּ אוֹתִי

בִּשְׁנֵי הַגַּלְגַּלִּים

וְקָבַעְתָּ:

"כַּמָּה הֵם מְסֻנְכְּרָנִים

כַּמָּה זֶה יָפֶה

כָּכָה אֲנַחְנוּ צְרִיכִים

לִהְיוֹת."

5.

סֶפְּטֶמְבֶּר

זָרַקְתִּי אֶת עַצְמִי

מֵהָאוֹפַנַּיִם

נָפַלְתִּי

לֹא בִּגְלָלְךָ –

בִּגְלַל שֶׁגָּמַעְנוּ

מֶרְחָק.

כַּמָּה פָּחַדְתִּי

כַּמָּה שָׁמַרְתָּ

עָלַי.

6.

אוֹקְטוֹבֶּר

פְּצָעִים הִגְלִידוּ

חָגַגְתִּי יוֹם הֻלֶּדֶת

הַכֹּל בְּסֶדֶר.

7.

נוֹבֶמְבֶּר

הַחַיִּים חָזְרוּ

לְהִתְגַּלְגֵּל

בְּמַסְלוּלָם

כְּמוֹ אוֹפַנּוֹעִים

עַל נָתִיב מֻגְדָּר

"כָּאן מֻתָּר לִרְכֹּב".

8.

דֶּצֶמְבֶּר

נָסַעְנוּ לְעִיר זָרָה

שָׁם לֹא הָיְתָה לִי מְכוֹנִית

תָּמִיד הָיִיתִי מְהִירָה יוֹתֵר

רַצְתִּי אֶת כָּל

הַפְרִידְרִיךְ-שְׁטְרָאסֶה

אַתָּה רַצְתָּ אַחֲרַי

בַּסּוֹף – הִתְעַלַּפְתִּי.

9.

יָנוּאָר

שָׁנָה חֲדָשָׁה –

קִבַּלְתִּי אוֹטוֹ יָרֹק

אַל תִּשְׂנָא אוֹתִי

כִּי יֵשׁ לִי אוֹטוֹ

בְּצֶבַע הַקִּנְאָה.

10.

פֶבְּרוּאָר

זָרְחוּ מֵעָלֶיךָ

כְּבָר עֲשָׂרָה

יַרְחֵי-

דְּבַש

וּמֻרְגָּשׁ

שֶׁלֹּא יָחוּג סְבִיבָם

זוּג אוֹפַנַּיִם

פֹּה זֶה לֹא

הַסֶּרֶט

"אִי.טִי".

11.

מֶרְץ

הַסְּחוּס

בַּבִּרְכַּיִם

מַתְחִיל לְהִשָּׁחֵק

עָלַי לִהְיוֹת

בַּמִּטָּה

אֶת כָּל הַשְּׂמִיכָה

לָקַחְתָּ לִי.

12.

אַפְּריל

מֵעַכְשָׁו בּוֹא

נְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים

אֲנִי אֶתְחַבֵּא

אַתָּה תִּמְצָא

מִישֶׁהִי אַחֶרֶת

(אֲבָל רַק עַד

שֶׁאוֹמְרִים

פּוּס מִשְׂחָק).

13.

מַאי

הִתְחַבֵּאתִי מֵאֲחוֹרֵי

עַמּוּד חַשְׁמַל

רָאִיתִי אוֹתְךָ

תּוֹפֵס אוֹתָהּ

נְסַעְתֶּם כָּל כָּךְ מַהֵר

חֲבָל שֶׁלֹּא חָבַשְׁתִּי

קַסְדָּה.

מחזור השירים "מעולם לא אהבתי את צפון תל אביב" מאת הילה תומר נקרא בעצם "פרולוג" כי כך הוא פותח את ספר השירים הראשון שלה, "פֶן אֵחָנֵק" שראה אור לאחרונה (2017) בהוצאת "ספרי ניב" ובעריכת המשוררת טל איפרגן. הילה תומר מוצגת בגב ספרה כ"צלמת, יוצרת ומשוררת, ילידת 1996. חיה בתל אביב, בוגרת מגמת התיאטרון בתיכון תלמה ילין, ומופיעה עם שיריה ועם קטעי ספוקן וורד ברחבי הארץ". כמו כן מצוין שם כי הספר הינו "חשיפה ראשונה לשירים שנכתבו בין השנים 2016-2013, ומהווים מעין "סיור מודרך" במסדרונות נפשה של הילה". הספר לא מוגדר רק כספר שירים אלא כ"אסופת שירים ותצלומים" מעשה ידיה ועיניה של תומר. הכוונה בעיקר לצילומי פורטרט של ידוענים כגון אייל שני, אולה שור-סליקטר, תומר שרון ועוד. שילוב התצלומים והשירים אמנם מייצר חוויית קריאה מעניינת, אך אינני משוכנע בנחיצותם. שירה טובה לא צריכה תמיד הדגמות חיות ויכולה לתת לדמיון לעשות את שלו. מצד שני, אנו חיים בעידן שבו ההתמודדות של האמן על תשומת הלב הציבורית היא קשה, ולכן מעשי אמנות משולבים כגון אלו בהחלט יכולים לעזור ולהעמיק את החוויה.

הספר עצמו זכה בפרס ספרותי חדש שייסדתי, בשם "פרס סְנַפִּיר לשירה – שוחה נגד הזרם", שקם במחאה על כך שפרס ספיר לספרות מדיר מעליו את השירה מאז היווסדו לפני שמונה-עשרה שנה ועד היום, ולמעשה מוענק רק ליצירות סיפורת. בעיניי אין שום הצדקה תרבותית למהלך כזה. במסגרת הפרס יתאפשר להילה תומר להוציא לאור את ספר שיריה הבא חינם אין כסף בהוצאת "פרדס" החיפאית של המו"ל דוד גוטסמן.

מחזור השירים שלפנינו מאופיין בלשון מדויקת ולא מצועצעת. ראינו שתומר בוחרת בשלב הזה להבחין בין שיריה שבספר לבין היצירות שהיא קוראת במסגרת הופעות הספוקן וורד שלה, וזה בא לידי ביטוי במחזור עצמו. אני, אגב, לא משוכנע שההפרדה הזו היא מחויבת המציאות וצפיתי ביוטיוב בהופעות מרשימות ביותר שלה במסגרת הספוקן-וורדית (חפשו ביוטיוב את השיר "משגל-משקל" למשל). הדיוק של תומר בשירים הקצרים של המחזור הוא גם מאוד פוליטי. שימו לב כיצד נפתח המחזור והספר כולו: "מעולם לא אהבתי את צפון תל אביב לכן לקחתי אותך לשם". זו אמירה פוליטית שלדעתי מושפעת למשל מהפריצה הגדולה של השירה הערספואטית לזירת היצירה השירית בישראל. היא נמשכת באופן מורכב עוד יותר במקטע השמיני של המחזור, שם הדוברת מתארת מסע אל עיר זרה, היא ברלין, וריצה טרופה של זוג האוהבים ברחוב הקניות המרכזי שלה, הפרידריך-שטראסה. לעומת הנהייה של צעירים אל ברלין – בכלל זה גם משוררים צעירים כגון המשוררת עדי קיסר או אפילו המשורר הוותיק יותר מתי שמואלוף, שגם כותב לא מעט על העיר בספרי שיריו החדשים, שהאחרון שבהם, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ראה אור ממש לאחרונה בהוצאת "פרדס" – אצל תומר ההיבט הפוליטי של העיר הזו דווקא פחות מובלט, והיא  מתעניינת יותר ביחסים הבין-זוגיים. הטיפול הפואטי במערכת היחסים הזוגית הוא נהדר לדעתי; הוא מתבצע בעמקות מחשבתית ובכישרון מבע המעוררים את הקורא למחשבה שמחברת השירים איננה כה צעירה, כפי שנכתב בגב הספר (רק בת 22!).

אל מערכת היחסים בין הדוברת בשירים לבין אהובהּ מוכנסים כלי התשמיש המוכרים של האהבה, כגון אוכל (חתיכות אבטיח); סקס (תנוחת הרוכבת); רגשות (קנאה); משחק (ריצה; מחבואים) ועוד. מיוחד במינו הוא השימוש בכלי התחבורה, אופניים, מכונית, אופנועים, כחלק מהכלים התחבורתיים למימוש האהבה. הם הזכירו לי את השיר "אופניים" מאת המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, אשר מופיע בספר השירים השלישי שלה, "רעד העיר" (2013, הוצאת "קשב לשירה", עמ' 19). השיר של גרוסמן נפתח כך: "הקשר היה מהודק כמו שרשרת אופניים מתקדמת בעליה / אל עבר התגשמות המחשבה על אמנות. / או במורד, אל עבר השתיקה" (שם). בסוף השיר האופניים נותרים על קו החוף של הים, וזוג האוהבים צולל יחד למעמקים, "שם דיברנו את שרק אנחנו נדע" (שם). כאמור, גם הילה תומר הצעירה עושה שימוש בכלי התחבורתי הזה, שיש בו משום מטונימיה למעשה האהבה, ולמרות שאפשר להגדיר את הכתיבה שלה כניאו-רומנטית היא גם מפוכחת, ולכן טורחת לציין בפני האהוב כי מעל עשרת ירחי הדבש של אהבתו אליה "לא יחוג… זוג אופניים / פה זה לא / הסרט / אי טי" ("פן אחנק", עמ' 9). כך, מחזור השירים המהודק המציג מעין תצלומים של יחסי האהבה, הוא גם פרוּם; עדיין אין בו השלמה.

ראו גם:

פן אחנק – הטיזר

הילה תומר – מעריב לנוער, שלום

הילה תומר בפייסבוק

הילה תומר על המצב

הילה תומר – משגל-משקל

הילה תומר ראשת הממשלה

דף הפייסבוק של הילה תומר

אודות אילן ברקוביץ׳

אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". כמו כן הוא בעל המדור "שירת ישראל" בכתב העת "עיתון 77", ומפעיל דף פייסבוק בענייני שירה, חברה, ופוליטיקה. משנת 2012 ערך את העיתון העצמאי "שלם - עיתון לשירה טוטאלית בעברית". פרסם עד כה חמישה ספרי שירה, "מודה באהבה" (1995, הוצאת סער); הטרילוגיה "תפוזים; חרובים; חרוזים" (2014-2007, הוצאת אבן חושן) ו"המשורר האשכנזי האחרון" (2016, הוצאת פרדס).  
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

8 תגובות על "שיר בכותרות" \ אילן ברקוביץ' – "מעולם לא אהבתי את צפון תל אביב" – על הילה תומר, זוכת פרס "סְנַפִּיר לשירה – שוחה נגד הזרם"

  1. מאת אלי אשד:‏

    לגבי פרס "סנפיר " ובמיוחד בהתחשב בכך שפירסמנו כאן לאחרונה ראיון עם פרופסור נורית גוברין על נושא הפרסים הספרותיים. הקונספט והשם של הפרס נראים לי בעייתיים.
    נתחיל עם השם "הסנפיר" ..על מה ולמה ?
    משום שזה אמור להזכיר כנראה את פרס ספיר שהפרס הזה יוצא כנגדו .אין לו שום משמעות משל עצמו .וזה פוגע במטרה.
    עדיף לתת לפרס שבא לכבד מצויינות בספרות שם שמזכיר את המצויינות הזאת שמו של יוצר כלשהו שהוא סמל למצויינות כפי שנעשה בפרסים אחרים ( ביאליק ,ברנר , וכו' )ולא שם שנראה כאילו הוא לועג לעצמו או למישהו.
    עצם העובדה שהפרס קם אך ורק כדי לתקוף פרס אחר ולא בשם עצמו כדי לכבד מצויינות בספרות היא בעייתית. המטרה היא לכבד משוררים צעירים ואת מצוינותם ,ובכן עדיף .היה לקרוא לפרס על שם משוררת כל שהיא שהתפרסמה בצעירותה נניח דליה רביקוביץ'.ולא בשם חסר המשמעות "סנפיר".

  2. מאת אילן ברקוביץ':‏

    אין כאן לעג וההצעה שלך היא שמרנית ושוחה עם הזרם. סנפיר הוא דימוי יפה לשירה ולמרבה ההפתעה אפילו גיליתי שיר בספרה החדש של נעם פרתום, "ביחדנס", העוסק בדיוק בדימוי הזה באמצעות תיאור יחסים בין אם ובתה. הוא נקרא "סנפיר על סנפיר" כמדומני.

  3. מאת אלי אשד:‏

    שוחה כנגד הזרם הכוונה מן הסתם "שוחה כנגד הזרם של פרס ספיר " . שהוא רק אחד . לא שוחה כנגד הזרם הכללי שאלו כל מיני פרסים בעלי אידיאולוגיות ומטרות שונות.
    מי שמקבל פרס מלבד הערך הכלכלי שיש בו מקבל אותו כאישור לכישוריו המיוחדים שעולים מן הסתם על אלה של אחרים . עובדה : הוא זכה בפרס עליהם.
    האישור יהיה משמעותי הרבה יותר אם הזוכה יודע שקולקטיב שלם, וועדה של מומחים בתחום בחרה בו,ולא רק אדם אחד שאולי הוא מומחה בתחום אבל הוא רק אחד ודעתו בעצם אינה נחשבת יותר מדעתם של אחרים.

  4. מאת אילן ברקוביץ':‏

    בשוחה נגד הזרם לא התכוונתי רק לפרס ספיר אלא גם בכלל. אני חושב שספרה של הילה תומר לא כתוב באופן שבו משוררים רבים כותבים היום וגם לא ערוך כך. היא לא מבקשת להצטעצע בכתיבה שלה וגם נוגעת במקומות אחרים בהוויה. כאן הצגתי רק טעימה מתוך הספר. גם העובדה שהספר לא ראה אור בהוצאה ממסדית אלא בהוצאה כמעט עצמית למעשה אומרת דרשני.

  5. מאת אלי אשד:‏

    כמדומני שגם באחד הפרסים האחרים השנה מועמד ספר שיצא בהוצאה עצמית .אז אתה לא בדיוק שוחה נגד "הזרם". אבל נניח לזה . השחיה שלך נגד הזרם היא בכך שאתה מעניק פרסים בשם עצמך ולא בשם ועדה וקולקטיב.
    מבחינה זאת אתה אכן יוצא דופן.
    הבעיה היא שזה יותר מידי ברור שהפרס שלך הוא קודם כל "אנטי פרס ספיר" . עובדה אתה היקפדת לתת שם שיזכיר לכל בר דעת את פרס ספיר. כלומר הפרס שלך קיים בזכות פרס ספיר. ולא בשם עצמו בלבד.
    עדיף היה שהיית נותן שם אחר שאינו מאזכר בצורה כזאת את פרס ספיר וכך לשים דגש יותר על העצמאות של הפרס שלך גם מהתיחסויות וחשבונות עם פרסים אחרים שאינם רלבנטיים כאן ברצון לתת הכרה במצוינות של יוצרים.

  6. מאת אילן ברקוביץ':‏

    נו טוב, הדיון צריך להיות על שירתה של הילה תומר ולא על פרס סנפיר המכובד והנהדר והיפה כל כך.

  7. מאת דוד אדלר:‏

    רשימה מעניינת על משוררת ואמנית ספוקן וורד צעירה ומחוננת הזוכה בפרס שיש בצידו תמורה שאין להקל בה ראש – הוצאה לאור את ספר שיריה הבא חינם אין כסף.

    מחזור השירים המובא מעיד על כשרון פואטי לשרטט תמונה בעדינות ובמקוריות מבנית וכן אנינות ורגישות לשונית. גם קטעי הספוקן וורד (או שמא הפואטרי סלאם?) המובאים לקינוח מעידים גם הם על כישרון אך מסוג אחר. ועל נושא זה אני מבקש לתת דגש, כי זה נושא חשוב שהשירה בת ימינו מתמודדת איתו.

    אילן כותב: "ראינו שתומר בוחרת בשלב הזה להבחין בין שיריה שבספר לבין היצירות שהיא קוראת במסגרת הופעות הספוקן וורד שלה, וזה בא לידי ביטוי במחזור עצמו. אני, אגב, לא משוכנע שההפרדה הזו היא מחויבת המציאות".
    אני סבור לעומת זאת שבחירתה של תומר נכונה וזאת מטעמים אחדים.

    אם פעם נדרשו שומרי החומות (אם לא עשו זאת היוצרים בעצמם, כמו אלתרמן למשל) להפריד בין שיר לפזמון, וכן בין שיר לחמשיר, למכתם או למקאמה; היום נראה שמארגני הפסטיבלים לשירה למשל, כפי הנראה כדי להיות מעודכנים ולהתאים עצמם לרוח התקופה, מערבים שירה עם "מופענות" (פרפורמנס) שכוללת כאמור "שירה מדוברת" ("ספוקן וורד") , "הטחת שירה" ("פואטרי סלאם"), או אפילו "ראפ" (שגם הגבולות ביניהם מטושטשים לעיתים), בלי להניד עפעף ולעיתים אפילו באותו מושב.

    מה הבעיה?
    מדוע אני נזעק כביכול? האם זה נובע משמרנות? מהתנגדות להתפתחות אמנותית טבעית – אותה התפתחות שאני מכיר בכך שהיא בנפשה של האמנות? כלל לא. אין לי בעיה עם אף אחת מהסוגות הבימתיות הנ"ל. זה אולי מובן מאליו: כמו שיש שירה טובה ושירה פחות טובה ואף גרועה כך גם לגבי "שירה מופענית", על כל צורותיה ובלבד שיובהר שמדובר בסוגות אמנות שונות במהותן. אמנם יש ביניהן זיקה מסוימת ויחסי גומלין, אבל הן נפרדות, שונות, שונות כמעט לחלוטין. מידת שונותן אינה פחותה מזו שבין שירה לבין פזמון, חמשיר, מכתם.

    מדובר בסוגות נפרדות. כל אחת ומאפייניה. תיתכן כמובן גם אינטראקציה, אך כמו בכל תחום אינטר-דיציפלינרי יש להיות ערים למרכיביו הבסיסיים השונים. אין להשוות תפוחים לבננות, גם אם לגיטימי לפתח זן של בננות בטעם תפוח. אבחנות אלה חשובות גם בשל כך שחוקיה החדשים של תקשורת ההמונים תגרום לכך, שסוגות אלו לא רק שיאפילו על השירה (נטו), אלא עלולות גם להעלים אותה כמעט לחלוטין, ע"י יצירת מעין תחליף או תחליפים קלים לעיכול.

    ראוי להעיר שבצפייה ב"פואטרי סלאם" מגלים שונות עצומה. בדרך כלל זה רחוק משירה והכי קרוב לטקסט מחורז או לחמשירים שמקריאים בבר מצוות ימי הולדת וכו'. זה צבר של "וידויים יומניים, סטאנדאפ מחורז, מונולוגים תיאטרליים, ועוד ועוד. ובין השאר, גם שירה מדוברת". כפי שכתב לי אחד מהמחוננים והמוכשרים שבחבורה, שבצד שבחיה הודה בחסרונה והוא "היכולת להסוות מילים גרועות בפרפורמנס משובח".

    כמו בכל נושא – הכול תלוי בטיב המילוי. אך אסור לשכוח שגם שיר-מופעני עם איכויות פואטיות משמעותיות, שנועד מלכתחילה כדי להיקרא בפני קהל הוא "ישות" אחרת, כי הוא ייכתב מלכתחילה אחרת, לפי חוקים שונים כדי להפוך את המילים על הדף למשהו אחר, חי, אקוסטי, פרפורמי, שונה.

    בכל מקרה לא ניתן להקל ראש ומותר וראוי אפילו להתפעל מהיכולות הדרמטיות המופלאות של מרבית, אם לא כל "המופענים" בכל ההופעות שראיתי. שלא לדבר על היכולת לזכור את כל מילות ה"טקסט" שאורכו לעיתים דקות לא מועטות. רק על זה מגיעה לכולם מדליה (אך אולי זו דרישה הכרחית מ"שחקן", כמו ממספר סיפורים מקצועי?).

  8. מאת אילן ברקוביץ':‏

    דברים מעניינים כותב כאן דוד. שירה מופענית, זה יפה. אפשר גם לדבר על שירה גרפומנית, במקביל. לא ידעתי שמישהו מחזיק בידיו את המפתחות לעולם השירה אבל כנראה שדוד רוצה להיות אחד כזה אך כמו במערכון הידוע של הגשש החיוור, סע לשלום חביבי, וברוח טובה, המפתחות בפנים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*