Image result for ‫עמלק‬‎

מאת תמר וויזר

השבת הקרובה קרויה “שבת זכור” על שם פסוקי ההפטרה הנקראים בכל שנה בשבת שלפני פורים. בשנים פשוטות קוראים את פרשת תצווה בשבת הסמוכה לפורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השנייה מ”ארבע פרשיות” – פרשת זכור, ומפטירים בהפטרה המיוחדת של פרשת זכור, שעניינה עמלק.

“זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.”

זיכרון הוא עניין מתעתע ומורכב ובעיקר סובייקטיבי. השאלה הגדולה היא כיצד מכוננים זיכרון קולקטיבי של אומה שלמה שתהא לו רלבנטיות גם אלפיים שנה מאוחר יותר? מהו ומיהו אותו עמלק ממנו אנחנו צריכים להיזהר כל כך? לרב שלמה אוירבך זצ”ל ישנה פרשנות מעניינת על מתן השם של בנימין.

הרי בלידת בנימין נפטרה רחל. ילד נולד ובאותם רגעים ממש אמו מתה. חיים ומוות משולבים ומעורבבים זה בזה. ורגע לפני שרחל מתה היא מבקשת בקשה אחרונה שיקרא שמו של בנה בן אוני, הבן של הצער שלי, של הכאב שלי.

“וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.”

למרות בקשתה האחרונה על ערש דווי של רחל לקרוא לבנה בן אוני, מחליט יעקב לקרוא לו בנימין. כי יעקב מבין שזיכרון יש לבנות באופן חיובי, שילד הוא אינו מצבה לאמו, שיש להסתכל קדימה באופן חיובי על המציאות ועדיף שילד יהיה בן ימין, חזק ועוצמתי מאשר בן אוני, זיכרון לצער, כאב ומוות.

ברוח זאת, מסביר הרב יהודה עמיטל את הציווי למחות את זכר עמלק:

“המלחמה עם עמלק אינה מלחמה לאומית, אלא מלחמה תרבותית. אין ליהדות בעיה עם האנשים של עמלק, אלא עם תרבותו, ואם עמלק ישנה את דרכו ויקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, תתבטל הסיבה להילחם בו. מה שמאפיין את עמלק לדורותיו זו המקריות: “קרך”, “קרהו”, ולעומתו עם ישראל נמצא כל הזמן “בדרך”. לעמלק היתה אידיאולוגיה של אנטי אידיאולוגיה: הכל מותר, אין שום דרך ושום כיוון, הכל מקרי, אין שום ערך מוחלט שצריכים לדבוק בו. עם ישראל, לעומת זאת, נמצא כל הזמן בדרך. יש לו כיוון ומטרה, יש לו ערכים ברורים המנחים אותו ואשר בהם הוא דבק.”

התרבות שאותה מייצג עמלק, אשר נגדה אנו נלחמים ונגדה עלינו להילחם בכל העוז, רואה בכל יד המקרה. שכל מה שקורה מבחינתה הוא מקרי לחלוטין, רצף של אירועים רנדומליים שאין מאחוריהם השגחה אלוקות או כוח עליון. אפס קשר בין אלוהים לבני אדם ומתוך שכך מחיקת גבולות של מותר ואסור ואובדן המוסר. כי בחינת, אם אין דין ואין דיין, אני רשאי לעשות ככל העולה על רוחי. אנרכיה ערכית ואנושית מסוג זה, התורה לא מוכנה לקבל.

לחיות את החיים כרפסודה שצפה על פני האוקיינוס ללא מטרה, ללא יעד וללא סט ערכים כשכל מה שמכווין אותך אלה צרכים, תאוות ודחפים – אלה אינם חיים יהודיים. היהדות מכווינה לעשיית טוב, לתיקון עולם, להשפעת החסד האלוהי על בני האדם והרחבת מעגל החסד האנושי. היהדות מכירה בגבולות של טוב ורע, של נכון ולא נכון, באמונה שיש אלוהים ואנחנו יכולים וצריכים לפנות אליו.

בהיבט הזה, לזיכרון קולקטיבי חיובי יש חשיבות אופרטיבית לבחירה בטוב ולעשיית טוב, הצבת גבולות לעולם הדחפים והתאוות, ואמונה בכוח עליון. לכן נקראת הפרשה הזו בשבת שלפני פורים כי בתוך כל ההסתרה של המגילה בה שם ה’ לא מוזכר אפילו פעם אחת, בממלכת אחשוורוש, בה הכול היה מותר, דווקא שם התיקון האמתי מתחיל באמונה.

ובמילותיו המדויקות של ר’ נחמן: “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך… גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד” (ליקוטי מוהר”ן נ”ו).

ראו גישה מנוגדת לנושא עמלק:

זכור את אשר נעשה לעמלק

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן