המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 24-23 בפברואר 2018

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על

הספר ״ביבליומאניה״ בהוצאת "תשע נשמות"

מי כאן לוקה בביבליומאניה? האם אתם יודעים מה זה ביבליומאניה? אז ככה. ביבליומאניה היא הפרעה נפשית טורדנית-כפייתית, שהלוקים בה מתאווים לספרים – לגעת בהם, להריח אותם, לצבור אותם, לרכוש אותם, או להשיג אותם בדרכים אחרות – באופן בלתי נשלט, עד כדי פגיעה של ממש בבריאותם או בקשריהם החברתיים.

בניגוד לביבליופיליה, שהיא אהבת ספרים נורמלית, רכישת כמות גדולה של ספרים, מעבר ליכולתו הסבירה של אדם ליהנות מהם, ובהתעלם משיקולים כלכליים ושיקולי איחסון, יכולה להצביע על ביבליומאניה. הפרעות קרובות לביבליומאניה הן ביבליופאגיה (תאווה לאכילת ספרים), ביבליוקלפטומניה (תאווה לגניבת ספרים), וביבליותאפיה (תאווה לקבורת ספרים).
אני לא יודע אם אני לוקה בביבליומאניה, אבל ברור לגמרי שיש לי יותר ספרים ממה שאני יכול לקרוא. חלק מהסיבות הן פנימיות – קשה לי לעבור ליד חנות ספרים או ספרייה מבלי להיתקע בהן כדי לדעת מהם הספרים החדשים שיצאו, או כדי לגעת בספרים חדשים, ולהריח אותם (בגלל זה אני לא ממש אוהב לקרוא באייפד ומכור לדפוס). חלק מהסיבות הן חיצוניות – אני מקבל הרבה ספרים חדשים כל חודש, מתוקף תפקידי כעורך הפרוזה של האתר "יקום תרבות". מובן שאני לא מגיע לכל הספרים שאני מקבל, ולא קורא את כל הספרים (ספוילר – אף אחד מהמבקרים או מהעורכים לא קורא רבע ממה שהוא מקבל). אבל כן יש לי תחושת אשמה תמידית שאני לא קורא מספיק בגלל שלל עיסוקיי. וכן, אין פינה אצלי בבית שאין בה ספרים. וכן, אני אוגר ללא שיקולי אחסון.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי מי שמרגיש שהוא מתכתב עם המחלה הזו, יש לי המלצה לספר עבורו – הספר "ביבליומאניה" בהוצאת "תשע נשמות" שמאגד בתוכו יצירות של פלובר, אוזאן, ומנגל (תרגום מצרפתית וספרדית: מיכל שליו ואנמרי בארטפלד).
הספר הוא אסופה מעולה, המורכבת משלוש יצירות הלוקחות אותנו לעולם שכולו אהבה ותאווה לספרים. אנשים שהם משוגעים לדבר עד כדי אובדן רציונאליות. אנשים שהם עורכים, אומנים, וציידי ספרים. הסיפור הראשון הוא של אוקטב אוזאן, והוא למעשה מאסה או רשימה על הימצאות הספרים בעתיד, וניתן לקרוא אותו בפרספקטיבה היסטורית. אוזאן כותב על החשיבות של הדפוס והספרים ותרומתם לחשיבה הרציונאלית, אך די פסימי להישרדותו של הדפוס כמו שהוא. הוא טוען לשינויים בקול ובצליל, ומדבר על תפקיד הראינוע בעתיד (חלק מהדברים הוא צדק וחלק לא).

הסיפור השני  שייך לפלובר, שכתב את הסיפור בהיותו בן שש-עשרה בלבד. זהו סיפור מרתק על צייד ספרים, שמכלה את נפשו וכספו עד לסוף המר, כדי להגיע לספר מקורי ומיוחד.

הסיפור השלישי, שהוא בעצם מסה, נכתב על ידי אלברטו מנגל. זהו, לדידי, החלק המעניין של הספר מבין החלקים. המסה מדברת על אהבת ספרים, פילוסופית הקריאה, על כלכלת ספרים, פרסים, על ההיסטוריה של  הקריאה, וגם על עטיפה של ספרים, ומכילה ציטוטים יפים וחכמים.
הספר נסגר באחרית דבר של אוריאל קון, שבה הוא מספר על הרעיון של הספר, שנולד מפגישה עם מנגל בלובי של בית המלון שמול יריד הספרים בגוודלחרה. מנגל משמש בתפקיד מנהל הספרייה הלאומית של בואנוס איירס, שם קון בילה הרבה מזמנו. נהניתי לקרוא את אחרית הדבר, ואני קורא מכאן לקון – כתוב יותר. עוד.

לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות באירועים, וחברת ועד "יקום תרבות", ממליצה על

הסרט ״שעה אפלה״

זהו סרטו של הבמאי האנגלי ג'ו רייט, על תחילת כהונתו של וינסטון צ'רצ'יל. אף שהמאורעות ההיסטוריים של אירופה בחודשים מאי-יוני 1940 ידועים, הם כל כך גורליים, והשפיעו על מהלך המלחמה, ותקופת השלום מאז, שעודם מרגשים בדיונים החוזרים והנשנים בהם.

וינסטון צ'רצ'יל, בגילומו המשכנע של גארי אולדמן, מתגלה כמנהיג החלטי, אמיץ, והומאני, שהתייצב מול הרוע המטורף של היטלר, כשכל יבשת אירופה נכבשת ונדרסת מול עיניו הצופות מעבר לתעלת למאנש. צ'רצ'יל גם נאלץ להתמודד עם הכוחות הפוליטיים בארצו, שביקשו לבדוק את ערוץ שיחות השלום. הסרט מתאר את גדולתו של העם הבריטי, אשר תמך בהחלטת מנהיגו להילחם בכל מקום, ולהגן על האי היקר שלו בכל מחיר.

הסרט מייחד מקום מרכזי לנאומיו המפורסמים של צ'רצ'יל: ב-13 במאי 1940 – ימים ספורים לאחר שהרכיב ממשלת אחדות בראשותו – נאום המכונה "דם, (עמל,) יזע ודמעות", וב-4 ביוני 1940 – לאחר סיומו המוצלח של מבצע "דינמו" לפינוי 340 אלף החיילים הבריטיים המכותרים מחוף דנקרק הצרפתי – נאום ה- "נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע."

הנאומים מושתתים על הידע ההיסטורי והספרותי של צ'רצ'יל, וכתובים באנגלית עשירה ועם זאת נגישה – ממש crystal clear – אותה, כמאמר אחד הצירים בפרלמנט האנגלי, הוציא צ'רצ'יל לקרב הגנה על אנגליה.

ובנושא השפה, חשבתי, שויליאם בטלר ייטס "תפס טרמפ" על טייס קרב אירי אחד של מלחמת העולם הראשונה, והכניס לו לפה את הניהיליזם שלו עצמו:
Those that I fight I do not hate / Those that I guard I do not love

והדבר נשמע בגדר הסביר. לעומת זאת מלחמת העולם השנייה הייתה אחרת לגמרי, וכל הטייסים הבריטיים נלחמו מתוך שנאה בוערת כלפי החיילים הגרמנים הנגועים בהיטלריזם הארור, ומאהבה לוהטת לבני עמם. עליהם אמר צ'רצ'יל בנאום המפורסם בפרלמנט ב-20 באוגוסט 1940: "מעולם בסכסוך אנושי, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך."

חגית ממליצה גם על

הופעת המחול ״הורה״

להקת בת-שבע מעלה את עבודת המחול "הורה". אומנם גרסה קודמת של העבודה הוצגה בשנת 2009, אך עכשיו הרקדנים שונים, הכוריאוגרף אוהד נהרין עבר כברת דרך אישית ומקצועית, וקם דור חדש של צופים, שלא ידע את ה"הורה" של אז.

פס הקול של המחול הוא עיבוד עתידני-חללי של איסאו טומיטה היפני, אמן המוזיקה האלקטרונית, ליצירות מפורסמות, ובפרט לפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" מאת ריכרד שטראוס, היצירה הידועה הודות לשימוש שעשה בה הבמאי סטנלי קובריק בסרטו "2001: אודיסיאה בחלל". נוספות לה גם נעימה מתוך "מלחמת העולמות" של ג'ון ויליאמס, "אחר הצהריים של פאון" לדביסי, ושירתה של סולויג מתוך "פר גינט" של אדוארד גריג.

אחד-עשר הרקדנים – שש נשים וחמישה גברים –  מבצעים תנועות כל כך מופלאות, עד שקשה להאמין שגוף האדם מסוגל לכך. הן גמישות-מפותלות וכן זוויתיות, המזכירות את הדמויות על כדים מצריים עתיקים עם כפות ידיים מחודדות מצביעות, כמו בקליפ של השיר "Walk like Egyptian". הרקדנים מגלמים יצורים חלומיים-עתידניים, הנעים לבד, בזוגות, בקבוצות, בתיאום, בשיתוף, בכבוד הדדי, ומשרים תחושה של עתיד טוב ובטוח. אוהד נהרין והרקדנים-היוצרים בהחלט המציאו שפת תנועה חדישה, שלא נראתה כמותה על הפלנטה הכחולה-ירוקה שלנו, והיא נחלת העתיד הבהיר והמבטיח.

השם "הורה" גדוש משמעויות. יש בו הישראליות השיתופית, הנוסטלגית, החמימה, מחזיקת הידיים במעגל שוויוני, ויש בו גם קרבה הורית. ואכן עבודת המחול מוקדשת לצופיה נהרין – אמו של אוהד, וכן מהדהדת בו האבהות של אוהד עצמו, הבונה במו גמישות גופו את העתיד עבור בתו, ומאפשר לצופים בני המזל הצצה נדיבה אל נאות הדשא של מחוזותיו.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע עם התגים , , , , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 24-23 בפברואר 2018

  1. מאת ארלט:‏

    תודה רבה לניסים ולחגית. נהניתי מהמלצותיכם ובדעתי לממש שתיים מהן. תודה גם ליקום תרבות.

  2. מאת בוריס:‏

    ישר כוח ניסים וחגית

  3. מאת ראובן שבת:‏

    וינסטון צ'רצ'יל לא היה רק מנהיג פוליטי גדול ונואם בחסד עליון. הוא היה גם סופר ומשורר לא רע ולא הרבה יודעים זאת. אבל ובעיקר הייתה לו לשון מושחזת ללא כל יראה
    שני סיפורים אמיתיים אודותיו ממחישים זאת:
    הראשון- הוא הוזמן ערב אחד כראש ממשלה לכוס תה אנגלי בביתה של אצילה אנגליה ידועת שם. במהלך השיחה ביניהם אמרה לו הליידי כך-"אדוני, אם הייתי רעייתך הייתי שמה לך רעל בתה".
    צ'רצ'יל לא היסס והשיב-גברתי, אם הייתי בעלך הייתי שותה את התה!!!"
    במקרה אחר, הוא הרצה לפני מאות אנשים באקדמיה כלשהי, אבל הוא לא חש שהרוכסן שלו היה פתוח.
    אחד מהקהל העז לומר לו -"אדוני ראש הממשלה, אנא סלח לי בבקשה, אבל הרוכסן של אדוני פתוח"
    בלי הרבה אומר, הסתובב צ'ר'צ'יל ורכס את הרוכסן. הביט אחר כך בקהל ואמר-"רבותיי, ציפור מתה אינה יכולה לברוח מכלאה…"

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*