המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 10-9 בפברואר 2018

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על

הספר "נדנדת חבלי הכביסה" מאת אחמד דני רמדאן בהוצאת "תמיר סנדיק" ו"ידיעות ספרים" (תרגמה מאנגלית: לי עברון)

זהו ספר מיוחד, מרגש, מטלטל ומחכים. לא בכדי הוא הפך לסנסציה עולמית, משום שהוא נוגע בשאלות של מוות, אהבה, מלחמת אזרחים, הומוסקסואליות ואסלאם, בערבוביה מאוד מקורית ומעניינת. כמו בתבשיל טוב יש בספר מרכיבים טובים שמתלכדים לאיכות.
הספר מספר את סיפורו של אל חכוואתי – בערבית משמעות השם ״מספר הסיפורים״, שם שמסמל במסורת הסיפורת הערבית את מי שמסתובב בבתי קפה ומרוויח כסף עבור סיפור הסיפורים שלו -  ושל אהובו, שהיגרו ממלחמת האזרחים והתופת של סוריה אל ונקובר השלווה שבקנדה בשלהי 2012. ארבעים שנה לאחר מכן, אל -חכוואתי (לאורך כל הספר שמו לא מתגלה) הזקן מספר סיפורים לאהובו הגוסס כדי להרחיק ממנו את המוות. המוות בספר גם הוא נוכח כדמות, כאשר אל-חכוואתי מנכיח אותו בדיאלוגים שלו ובסיפורים שלו, כדי לדבר על המוות שלא עוזב את אזרחי סוריה. בעצם, דרך הסיפורים הללו אנו מגלים את סיפור אהבתם של שני הגברים הללו, ילדותם, התמודדותם עם היותם הומוסקסואלים בחברה דתית ושמרנית מאוד, תוך כדי הזוועות שבמלחמת האזרחים בסוריה. וכן, יש גם זווית ישראלית על היחס של אזרחי סוריה ומנהיגה לישראל. בד בבד, הספר מספר סיפורים של אלף לילה ולילה, משם אל-חכוואתי שואב את השראתו לסיפורו העצוב והפיוטי.
הספר גם מספר את הסיפור ההיסטורי של סוריה, החל מהיווצרותה כאומה ולאום, עלייתו של חאפז אסד, ועד המשך השלטון של בנו, באשר אסד. כך שלמעשה הספר הוא פרוזה מתובלת בהיסטוריה. בספר יש ציטוטים נהדרים, והוא מתחיל כך : "מתוקות מכל הן הנשיקות שאנו חולקים במקומות אסורים. הנשיקה שגנבתי ממך במושב האחורי של מונית חשוכה ששוטטה ברחבי דמשק, בעוד הנהג מקלל את המחסומים והמלחמות; הפעם ההיא שמשכתי אותך אל תא המדידה בחנות H&M בביירות והטבעתי את שפתיי על שפתיך; הנשיקה שנתת לי כשהסתתרנו בעומק העשב הגבוה בחוף רֶק בוונקובר.
בשבילנו, רוב המקומות היו אסורים. נפגשנו בדמשק מוכת המלחמה, ועברנו לגור יחד בביירות המפולגת, ולבסוף הגענו לקנדה. מבחינתנו משחק מקדים לא היה נגיעות מתוקות ונשיקות רכות; הוא היה מציאת מקום שבו לא יגַלו אותנו שוטרים, הורים זועמים או שכנים חטטנים."
לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על

צילום: ליה גלמן

ההצגה ״מקבת – גרסה ללא מילים״

הבמאי והכוריאוגרף הרוסי סרגיי זמליאנסקי (Землянский) הגיע עם הצוות שלו לישראל, ולאחר אימונים מפרכים הפך את שחקני תיאטרון גשר לרקדנים מרשימים. כך נוצרה ההצגה "מקבת – גרסה ללא מילים", הפקה של הטרגדיה האולטימטיבית של שייקספיר בתנועה ובמחול עם מלל מצומצם: כותרות של סצנות מעל לבמה. ראיתי את הצגת הבכורה ביום שני 5/2/2018, כשלאחריה חמשת חברי צוות ההפקה הצטרפו לשורת המשתתפים המשתחווים, כשבראשם סרגיי זמליאנסקי, שחיבק כל אחד ואחד מהשחקנים-רקדנים, שהגשימו עוד חלום שלו. הצוות של זמליאנסקי עשה עבודה נהדרת.
העיבוד של ראסה בוגוויצ'וטה-פצה היה נהיר ויצירתי. ההצגה התחילה מלידתו הלא טבעית של מקדף. המכשפות נקראות "בעלות האוב", ומספרן כפול מאשר במחזה המקורי – 6: שלוש שחורות ושלוש לבנות. תפקידן הורחב: הם מסייעות בלידתו של מקדף, מסתירות את בנו של בנקו מהרוצחים שנשלחו ע"י מקבת, והן טוות חוטי גורל – דבר שמיוצג על הבמה ע"י חוטים לבנים או אדומים, הנמתחים ומתלפפים סביב הדמויות. עוד חידוש יצירתי של העיבוד: בהפקה משתתפים שלושה ילדים, המשחקים את חברי הילדות דנקן, מקבת, ובנקו. מותה של ליידי מקבת נאמר אצל שייקספיר, אך לא מוצג על הבמה, ונסיבותיו לא ודאיות. בעיבוד הנוכחי משולבת סצנה מפורשת של התאבדותה של ליידי מקבת.

המוזיקה המקורית מאת פאבל אקימקין ייחודית והולמת את המתח הדרמטי: צורמנית ומאיימת, כמו אזעקה. אהבתי את התלבושות בעיצובו של מקסים אוברזקוב: לכל דמות צבע משלה. המלך דנקן ובנו באדום מלכותי, הזוג מקבת בכחול עמוק, בנקו ובנו בחום בהיר, הזוג מקדף בירוק רענן.
בתאורה בעיצובו של אלכסיי סיבאייב שלט האופל, שהודגש ע"י קווים ישרים זוהרים בצבעים עזים.
השחקנים-רקדנים לא דיברו, רק פעלו, ועשו זאת בצורה מיטבית – בלא ההפרעה של הדיבור לנשימה המאומצת ע"י הפעולה הפיזית. אחרי 400 שנות דיבור שייקספירי נכון לעשות אתנחתה של מחול.

שמות המשתתפים רשומים ברצף בדף ההצגה באתר של תיאטרון גשר:
פיראס נאסר/אבי אזולאי, רוני עינב/אפרת ארנון, הנרי דוד, אלכסנדר סנדרוביץ', רות רסיוק, דור מיכאלי, הלל קפון, נדב אילון/מקסים רוזנברג, אלי מנשה, ליליאן-שלי רות, נטשה מנור, כרמל קנדל, טלי אוסדצ'י, סבטלנה דמידוב, שרון בורשטיין- ביצ'צ'י, איל איבשין/יוסף מרמן, יונתן לנדסמן/טומי צור, ליאור שבקוב/טל קרביץ, ולא ניתן לקשר בין השחקנים לדמויות אותן גילמו.

תיאטרון גשר היקר, שחקניך עושים עבודה נהדרת במחול השייקספירי הזה ובהצגות האחרות.
נכון לציין בתוכנייה ליד כל משתתף את התפקיד שאותו הוא מבצע, ובמקרה של איוש כפול (double cast), כדאי להכריז לפני תחילת ההצגה, אחרי הבקשה הקבועה להשתיק את המכשירים המצייצים, מי מבין הזוגות ישחק את התפקיד באותו ערב. המידע הזה חיוני לעיתונאים המסקרים, חשוב לכלל הצופים, ויביע הערכה כלפי השחקנים.

חגית ממליצה גם על

צילום: איציק ג׳ולי

אירוע האמנות Double Operation

מרכז תרבות מנדל ביפו, המקדם אמנות רב-תחומית, הזמין את אמן האמנות הפלסטית איציק ג'ולי, ואת הכוריאוגרף עדו פדר, להציג יצירות באולמותיו – בשם Double Operation. גם אירוע האמנות הזה – ללא מילים.

בחלל גדול בקומה הראשונה של מרכז התרבות פרש איציק ג'ולי, בשיתוף עם האמנית הפלסטית לי נבו, מיצב של עבודות פיסול מגוונות, ובאולם הקולנוע הוקרנה ברצף יצירת וידאו בהשתתפותה של תמר לם. המבקרים הורשו להיכנס בכיסוי נעליים לחלל המיצב, ולהתבונן מקרוב על הפסלים מכל צדדיהם. היה מעניין לגלות שעבודת הווידאו צולמה באולם של מרכז התרבות, שבו הוקרנה.

צילום: בן פלחוב

בקומה השנייה הוצג מופע מחול של הכוריאוגרף עדו פדר ע"י הרקדניות-יוצרות בשמת נוסן ויולי קובבסניאן. המופע התנהל בחדר גדול, בלי הפרדה בין הבמה לבין הקהל, באור חשמל חזק ובתוספת פנסים שהוחזקו בידיהן של הפרפורמריות, שאף כוונו לעיני הצופים. הן אף הגדילו לעשות: בתחילת המופע הרקדניות ניגשו לצופים בשורות הראשונות, וחיטטו בתיקיהם ובכיסיהם בחיפוש אחר טלפונים ניידים, שאותם אספו, דפדפו בהם, השמיעו קטעי מוזיקה, והפעילו את אפליקציית הפנס במהלך המופע. "הקורבנות" לא הביעו התנגדות לנטילת הניידים שלהם, ועקבו בדאגה אחר רכושם הפרטי, שהיה נתון בסכנה של נפילה, שבירה, או התרוקנות הסוללה. הפעולה הפרידה את הקהל לשני מחנות: המודאגים והשאננים. שם המופע "It itches", יכול היה לרמז על אי נעימות כלשהי, אך לא כתוב על כך במפורש בדף המידע הזמין לפני המופע, כך שההצקה באה בהפתעה גמורה. הדבר מזכיר את המחזה "העלבת הקהל" של פטר הנדקה האוסטרי משנת 1966, ואת עבודת המחול "וירוס של אוהד נהרין" משנת 2001. בשני אלה השחקנים הציקו במילים, השמיעו קללות וגידופים לעבר הקהל, אבל במופע הנוכחי ההטרדה הייתה פיזית, סלקטיבית, והעלתה את חמתם של הקורבנות התמימים, שהיו מרוכזים בצפייה במופע. דעתם לא הייתה מוסחת ע"י הסלולרים, הרי אלה הוצאו מהתיקים ומהכיסים.

עולה השאלה: מה גבולות האמנות? היוצר הכוריאוגרף רוצה לומר משהו פילוסופי, למשל על התלות שלנו בטכנולוגיה, אבל האם מותר מבחינה אתית לפלוש לפרטיותו של הצופה, ואף לסכן את רכושו? בזמן החיפוש ונטילת הפלאפון, הצופים המוטרדים משכו מבטים של הצופים האחרים, הפכו לרגע לחלק מהמופע. האם היו מוכנים לכך? המשך צפייתם במופע הופרע: הם רק רצו שהכול ייגמר בשלום ורכושם יוחזר בשלמותו.

היו עוד התגרויות בקהל – מוזיקה צורמנית, פנסים מסנוורים, הקמת חלק מהצופים, זריקת כיסאות הפלסטיק, הושבתם של הצופים בשטח הבמה. המופע בהחלט עשה רושם על הקהל ונחרת בזיכרון – אחת ממטרותיו הושגה.

יואב איתמר, עורך השירה של "יקום תרבות", לא ממליץ על

המחזה ״המורדים״

בריאיון שנתנה עדנה מזי"א לעיתון גלובס בינואר 2018, אמרה כך: "המקום היחיד שהאמנות אולי השפיעה זה במהפכה הצרפתית, כשהקושרים קבעו להיפגש ליד התיאטרון. אבל ברצינות, תיאטרון לעומתי יכול רק לקומם." כמו כן אמרה בריאיון: "ממש לא מעניין אותי לעשות תיאטרון פרינג' ל-20 אנשים". אם מודדים את "המורדים" לפי אמות המידה האלה, הצליח לה. אולם אם מנקים את המחזה מכל הריקודים והשירים וההוד וההדר, נותרים בסך הכול עם מחזה של "ראשים מדברים", אבל למה שאלין על מזי"א כשחצי מהמחזאות הישראלית של בני דורה היא כזאת? הם לא השכילו להבין את מהות הפעולה, אבל הקיטור על זה דורש מאמר אחר.

בקצרה: בת להורים לוחמי אצ"ל ולח"י באה לפקוד את קברם עם בנה אחרי כמעט 20 שנה, ומוצאת שם את המאהב של אמה, שמפצח חידות לגבי חייה, ומאפשר לה להתפייס עם עברה. סביב העלילה הזאת הבמאי משה קפטן טווה הוד והדר, מוזיקה וריקודים, בניסיון להסוות שבעצם לא קורה במחזה כלום, חוץ מיריית אקדח במערכה השלישית, ואם אתם באמת לא הקהל של הפרינג', יש לכם הזדמנות לצפות בכל הספקטקל עוד בסוף השבוע הזה.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע עם התגים , , , , , , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 10-9 בפברואר 2018

  1. מאת בוריס:‏

    תודה לחגית שממתיקה לנו את סופיהשבוע ומראה שיש עוד משהו טוב בשממה התרבותית ששמה ישראל.

  2. מאת ראובן שבת:‏

    הרוסים תמיד אבל תמיד יפתיעו לטובה במקוריות שלהם. כי בעצם מי צריך מילים במקבת…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*