אחרי 34 דקות בלבד אפשר להבין שהגעת לישראל. ההבדל הראשון הבולט לעין הוא שבגרמניה גברים אולפו להשתין בישיבה וכלבים למדו בהתנייה לא לנבוח אלא במקרה חירום, ואילו בישראל גברים משתינים בכל מקום אפשרי וכלבים נובחים כדי להביע כל רגש אפשרי. מה אני כבר יכול להגיד? יש דברים שב35- שנותיי בישראל למדתי לקבל כמובנים מאליהם.

הפקידה במשרד הפנים למשל, ניסתה לשדך לי את הבת שלה, בגרמניה היו מפטרים אותה על המקום. הודיתי לה, לא יודע אם זה בגלל שאמרתי לה איפה אני גר, אבל אולי האנשים צודקים ואירופה עושה לי טוב? הרי תמיד אומרים איך המתח מזיק לעור הפנים… בכל מקרה, אולי עור פניי יהיה גמיש וחלק אם אפסיק לפתוח אתרי חדשות ישראלים בכל שני וחמישי…

אנשים שאני פוגש אומרים שאירופה עושה לי רק טוב, אבל אני חושב שהיא גם קצת מחלישה אותי/ שכחתי איך ישנים ברעש הישראלי, בצפירות על הבוקר, באתרי הבנייה שמשרתים את האובססיה הישראלית לנדל”ן, ובשיפוצים בכבישים – לעתים אותם כבישים עצמם משופצים שוב ושוב כדי שאיזה קבלן קולות יגזור קופון על חשבון קבלן בנייה.

אחרי זה עברתי את “הגבול” בין רמת גן לתל אביב וראיתי את עבודות הרכבת הקלה, שרק השלמת הקו הראשון שלה תסתיים ב-2021, בתקווה. החנקתי חנק.

בכלל, בכל הביקור הזה נראה היה לי שרבים מהישראלים הם אוטיסטים מבחירה. למשל, נהג אוטובוס ירושלמי שלא מבין את הרמז שבפסי האטה שבכביש ונוסע עליהם בסיבובים במהירות, שבגרמניה אפילו מיכאל שומכאר לא מעיז לנסוע בה מחוץ למסלול. הנוסעים צועקים עליו, הוא שומע חדשות בקול רם וצריך לפקח ולהעניש ולגבות מהם כסף − וכמו כדור שלג, נסיעה תמימה שהייתה אמורה להיות כיף, במקרה שלי גם “הסברת פנים לתייר”, מסלימה במהירות.

הכול פה כל-כך קפוץ ולחוץ, ובלי קשר לשכנים הערבים, נראה שכל אירוע בין-יהודי קטן פה הוא גפרור על חבית חומר נפץ. ככה אפשר להסביר איך אפילו עיר גדולה כמו ברלין שקטה יותר מעיר לווין כמו גבעתיים.

באירופה מקדשים את השקט שגורם לשקט נפשי, ריכוז ואיזון − ואצלנו? אצלנו רעש הוא חיים ו”שקט הוא רפש” כמאמר ז’בוטינסקי. מצד אחד זה מקומם, מצד שני, אם החיים האירופאים הצליחו להפוך אותי לכזה רגיש במספר מועט של שנים אז אולי האמת היא אי-שם באמצע.

בכלל, נראה לי שאני בן ה-35 היה שונא את אני של היום, זה שרואה גם את החסרונות של אירופה ולעתים סובל מגעגועים קשים. לדוגמה, ככה מצאתי את עצמי בפרידרישהיין, הרובע שבו גרתי רוב הזמן בברלין, מאזין ביוטיוב לחמש שעות של אריק אינשטיין! מה שרק מרחק גדול מהבית יכול לעשות לבן אדם…

אני נזכר איך לא מזמן ישבתי בבית קפה מלא אופי בברלין וערכתי זיכרונות של ניצולת שואה, והכול פתאום נפל עליי, מה אני ואיפה אני לעזאזל? ואז יגאל אבידן, ידיד ועיתונאי המתגורר בברלין כבר 27 שנה, אמר לי, “עדיף מלשבת על הרמפה באושוויץ ולערוך ספר על בתי הקפה בברלין”, מה שגרם לי מיידית להתאפס ולהבין עד כמה החיים שלנו טובים. בכלל, נסעתי לגרמניה כדי לא לדבר על השואה. מי שראה את “ריאקציה” יודע שלקחתי את זה יותר מדי קשה. לאנשים כמוני גרמניה של היום מאפשרת לחיות את זכר השואה בלי לדבר עליה בכלל, ועדיין להרגיש שלמים עם עצמנו.

כשאני אומר לאנשים שאני גר בברלין, חלק מהתגובות מפרגנות, בעיקר מהתל אביבים הטובים, שחלקם נפגעי עולם הבראנז’ה הביצתי-מקומי, שיודעים שהם חיים בלב הבינוניות ושהם ומכריהם משחקים בכאילו. מצד שני, יש תגובות שקשורות בישראלים שעדיין לא התגברו על הפחד, כולל התימני מהמזנון שאומר “לא שכחת מה הם עשו לנו?”

קיבלתי כמובן תגובות יותר ציניות: “כמה מילקי אכלת?” לדוגמה. וכשעניתי שלפחות חצי מהישראלים שאני מכיר בברלין הם טבעוניים, ענו לי: “אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים”.

קשה להספיק הכול בשלושה שבועות, מלבד פגישות עם מו”לים, שני ספרים חדשים שקיבלתי לעריכה, פגישת סיכום חיובית עם סופר נהדר שמעולם לא פגשתי פנים אל פנים ועוד פרויקטים, לראות משפחה, חברים וקרובים − והכול בלחץ של זמן − רובם רוצים לראות, לדבר, לגעת, לשמוע, ואני נאלץ לקטוע פגישות באמצע, גם אם מדובר באנשים אהובים שמחזקים אותי, והזיכרון של הפגישה איתם יישאר איתי חודשים רבים. כן, יש הרבה אנשים אהובים בישראל, אבל גם עשר ארוחות גורמה בבת אחת זה דבר לא בריא ולא מומלץ.

ב-1 בפברואר התקיימה הצגה של “תשלובת אבוטבול” במרכז סוזן דלל. הפעם האחרונה שראיתי את ההצגה הייתה בבכורה המרגשת שלה בדצמבר 2016. היה נחמד לראות שוב את הבייבי הזה − הגיעו גם 60 אנשים, שבמונחים של תיאטרון פרינג’ זה 600. מצחיק שהמחזה הכי ישראלי שלי עלה אחרי שעזבתי, אולי זאת הייתה הדרך שלי לסטור חזרה…

לאחרונה משוררת ישראלית-ברלינאית ממוצא מזרחית שלא ראתה את ההצגה, מבקרת את השם וטוענת שאני צוחק על מזרחיים, לא עוזר  שאני אומר שאני בעצמי חצי מזרחי ושאם לא נלמד לצחוק על עצמנו כולנו נחשב לרק בכיינים מקצועיים ונלעגים. חוץ מזה, הקהל מגיב לזה טוב − וזה מה שחשוב.

דברים השתנו בישראל, אני זוכר שכשגרתי ברחוב ריינס יכולתי לשמוע שכנים מאזינים לדרים תיאט’ר, איינשטורצנה נויבאוטן או פלאסיבו (המוקדמים!), והיום נראה שכולם מאזינים לגלגל”צ − ולא בקטע היפסטרי-אירוני!

הנה כי כן, או שאף על פי שאני רק מתקרב לגיל 38 כבר הפכתי לזקן, ארכאי ולא רלוונטי, או שאפילו בתל אביב, בניגוד לאירופה, שם טוב לאנשים מדי והם סובלים ממה שפרויד כינה כ”אי נחת בתרבות” − בתל אביב שהייתה אלטרנטיבה לשאר ישראל, גם בה כבר לא מאמינים באירופה!

אבל כל החששות והתהיות מתגמדות כשמבשרים לי שהתרגום לנובלה “סופו של ההרג הטבעי” פורסמה במגזין אמריקאי לספרות, ולפני המקור העברי. טוב. גם זה יגיע. יש מקום לאופטימיות? לא יודע – זאת נובלה די עצובה.

איך אפשר לשמור על אופטימיות ושמחה שמה שאתה כותב נשמע לעתים כמו תפילת אשכבה? אפשר, כי גם בזה יש הרבה אור וככה אפשר ללמוד יותר על הנפש האנושית ואולי גם לפתור את מצוקותיה. ביום רביעי האחרון התראיינתי לתוכנית הרדיו של מרסל מוסרי. כשחיכיתי בקפיטריה, הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ 2 שהספיק להתפצל. כיביתי מיד. כששאלו אותי למה, אמרתי שברדיו אני רוצה להרגיש ולשמוע רדיו, ללא הפסקה. חוץ מהקטע שהקראתי מתוך “החיים הם הרע במיעוטו“‘ הספקתי להגיד בשידור שאני אוהב את הוויטליות של הישראלים במידת מה, ושמה שחשוב בחיים זה איזון. ככה בלי מחשבה יצא מה שהרגשתי מהרגע בו נחתּי. הייתי רוצה מאוד להקים מדינה ישראלית-גרמנית שבה הכל יתאזן, אך יש לזכור שברלין היא לא ממש גרמניה, ומחוץ למטרופולין האדיר הזה הייתי רק פעמים ספורות, ככה שיש עוד הרבה מה לחקור, לראות ולהבין לפני שמכריזים על עוד רפובליקת בננות.

יום אחרון בישראל, טיול רגלי ברוב אתרי הטראומות ברמת-גן, למדתי בבית הספר תיכון חד”ש שהוא שם נרדף למוסד לעבריינים צעירים, לא נורא, אני מוקיר את התיכון הזה, אחרת אולי לא הייתי הופך לסופר.

במוקדי המשבר שמתי אבנים וענפים ונזכרתי איך תמיד בראש שלי מדינת ישראל הייתה כמו הכלא הגיהינומי מסדרת המופת “אוז” − שם, לכל אסיר שהיה מועמד לשחרור, ניסו שאר האסירים לסכל את יציאתו לחופשי, אם זה בגרירתו למעשי אלימות או בהפללתו בעבירות שונות בתוך הכלא. המחשבה הנוראית הזאת (דימיון עובד שעות נוספות) מלווה אותי לנמל התעופה, אבל גם הורדת המטוס הישראלי בצפון לא עצרה אותנו.

אחרי טיסת לילה (נחיתה ב-10 בבוקר) חזרתי לברלין, אחרי שנת צהריים ועוד שני פרקים שסיימתי לערוך ולשלוח למו”ל, יצאתי לטייל קצת: אף מכונית בדרך לא צפרה, אף אחד ברחוב לא צעק, ובפארק אף כלב לא נבח. נהניתי מזה מאוד בחצי השעה הראשונה, אבל אז עלה לפתע בדעתי איך נקבות הכלבים מעוקרות כאן, והזכרים מסורסים. אז אולי עדיף שנהג או נהגת יצפרו לפרקים, שאיזה כלב ינבח פה כבר, ושגבר שוב ישתין בקיר.

ראו גם :

“ואף על פי כן ננוע ( או שלא)”: ארז מירנץ כמבקר תרבות

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − תשע =