רשימות ברלין – רבי הקומות של וולטר גרופיוס

מאת אבי גולדברג

הנהיגה האיטית במזג האוויר החורפי, בשכונות של דרום העיר, הביאה אותי מבלי משים אל מקבץ בניינים רבי קומות בשוליו הדרומיים של רובע נויקלן בברלין. מראה שכונות מגורים שבהן מזדקרים בניינים בגובה של שתים-עשרה קומות, ואף יותר, אופייני לרבעי מזרח העיר. הבנינים הללו היוו פתרון למצוקת הדיור, ולבנייה המואצת בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, כשהרבעים הללו היו תחת שלטון הד-ד-ר. זה היה ״פתרון הפלא" של המשטר הסוציאליסטי. המזרח גרמנים אימצו בנייה מתועשת הקרויה plattenbau, והבניינים שנבנו אז עדיין מאכלסים את תושבי הרובעים ליכטנברג ומרצן. אפשר לראות אותם גם במרכז העיר, בקרל מרכס אלה ליד אלכסנדר פלאץ. עם איחוד העיר הושקעו כספים ציבוריים רבים בבניינים אלה. בחלקם הסירו קומות שלמות, וחלקם שופץ והותאם למגורים נאותים, כדי שלא יהפכו לשכונות מצוקה.
בכניסה לשכונה שאליה הגעתי, הכריז שלט גדול: ברוך הבא ל Grupiusstadt, כלומר "עירו של גרופיוס". זו שכונה שהצצה אליה ניתנה לקהל הרחב עם התפרסם הספר הביוגרפי wir kinder vom banhof zoo, "אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות", או, כפי שהתפרסם בעברית, ״אני כריסטיאנה פ.״. סיפור התדרדרותה של ילדה בת שלוש-עשרה לצריכת הרואין, לסמים קשים אחרים, ולזנות, בברלין של שנות השבעים של המאה הקודמת.
גיבורת הספר, כּריסטיאנֶה פֶלְשֶׁרִינוֹ, שעל אודות נעוריה נכתב הספר, שעובד גם לסרט, מגיחה מחיים עלובים, מדירת שיכון במגדל דירות אפור שבשכונת Grupiusstadt, "העיר של גרופיוס", שכונת מגורים שנבנתה בדרום מערב העיר במקום שבו הסתיימה ברלין המערבית ב-1961.
פרסום הספר והסרט בשנות השמונים הציפו לתודעת הציבור הגרמני את מצוקת צעירי הפרברים, הגדלים בדירות קטנות, בשכונות מגורים דחוסות, וההידרדרות המהירה לשימוש בסמים ולזנות. זו היא כמעט נקודת ההתייחסות הבלעדית לשכונה זו.

כריכת הספר בעברית

כוונות טובות: תכנון השכונה נעשה על ידי לא אחר מאשר אחד מגדולי האדריכלים של המאה העשרים, ממייסדי אסכולת הבאוהאוס, וולטר גרופיוס. האדריכל הצעיר, יליד העיר ברלין, קנה את עולמו כאחד ממובילי אסכולת האדריכלות הפונקציונלית, הבאוהאוס, שמרכזה היה במזרח גרמניה בשנות החסד של רפובליקת ויימר, בין שתי מלחמות העולם. טביעת אצבעו של גרופיוס מצויה על המבנים שתכנן, ושעדיין אפשר לראותם ברחבי גרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה והמשיך ליישם רעיונות ותכנון מודרניסטי באנגליה ובארצות הברית, שם התיישב וגם הלך לעולמו בבוסטון בשנת 1969.

בית הספר בסגנון הבאוהאוס בעיר דסאו במזרח גרמניה, שתכנן וולטר גרופיוס

לאחר מלחמת העולם השנייה, לבקשת עיריית ברלין, שב וולטר גרופיוס לתכנן שכונת מגורים מרווחת,  בעלת שטחים ירוקים ומרכזים קהילתיים, בדרומה של העיר. העיר שיקמה את עצמה באותן שנים בבנייה מחדש, וקמה מחורבות ההרס שנגרם על ידי הפצצות מטוסי בנות הברית במלחמת העולם השנייה. האדריכל תכנן שכונת מגורים למעמד העובד, התוכנית התקבלה בהתלהבות, אך רוחות המלחמה הקרה כבר נשבו, ובטרם יישום התוכנית החלו המזרח גרמנים בתהליך ההפרדה הפיזית של העיר, ובגידור מערבה. הקמת החומה גרמה לצמצום השטח בו תתממש התכנית שתכנן גרופיוס, והיא נותרה במערב העיר סמוך לחומה.
חלומות שבורים: התוצאה הייתה שינוי תוכניותיו של גרופיוס, והקמת שכונת מגורים ובה בניינים רבי קומות שכללו אלפי דירות, ושאוכלסו על ידי דיירים ברמה סוציו אקונומית לא גבוהה. עם השנים הפכה השכונה לשכונת מצוקה. שכונה שממנה יצאה כריסטיאנה פ. הצעירה לחפש את גורלה ברחבי העיר הגדולה. עם קריסת החומה עברו לחלק גדול מהדירות תושבי מזרח העיר, שהעדיפו את המגורים בשכונה על המגורים בדירות הצפופות שבהן התגוררו עד אז במזרח.

גרופיוסשטאט ברלין

השכונה נשארה שכונת מצוקה עד לשנים האחרונות, שבהן הוקם ועד תושבים מקומי, הוקמו מקומות מפגש ואינטגרציה, חודשו הבניינים, ותקציבים לשיקום סייעו לשיפור תדמית השכונה.
ליד השכונה נמצא מרכז קניות גדול, אך בתוך השכונה מורגש המחסור בחנויות, בתי קפה, ועסקים. אותו רובד בקומת הרחוב המקנה לשכונות את אופיין העירוני. הפופולריות המחודשת שלה זוכה ברלין הביאה עמה גל משקיעים זרים, ואף גרמנים, הרוצים לרכוש דירות בשכונה. אולם דירותיה הן רכוש חברות דיור עירוניות, שעד כה הצליחו לעמוד בפיתוי למכירתן, וממשיכות להשכיר דירות בשכר דירה הוגן למתגוררים בשכונה.

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אקטואליה ודעה, ארצות ועמים, חברה וסוציולוגיה. קישור קבוע.

8 תגובות על רשימות ברלין – רבי הקומות של וולטר גרופיוס

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    אינני יודע אם אבי התכוון לרמוז לבניה הגבוהה שנעשתה פופולרית אצלנו, אבל יש רבים שחושבים שזו טעות שהדורות הבאים יצטערו עליה. לא רק שבנינים גבוהים הם בעייתיים מבחינת בטיחות (ואפילו רמת בניה, כפי שהתלונות המרובות מראות), אלא שהם יקרים מאוד לתחזוקה ויוצרים בעיות תשתית חמורות. אנשים פשוט לא יודעים למה הם נכנסים. אנשים שגרו בבתי הדירות שהיו נפוצים בישראל בעבר, עם 3-4 קומות, נכנסים לבתים של 20 קומות ומגלים ״לתדהמתם״ שהארנונה קפצה פי 4, שדמי וועד הבית קפצו פי 10, ושגם לוקח 15 דקות רק לרדת בבוקר במעלית לחניה ואז עוד חצי שעה לצאת מהרחוב. וזה עוד בלי לדבר בכלל על תשתיות ציבוריות כמו, כמובן, תחבורה ציבורית, וגם גני ילדים, בתי ספר, וכיוצא בכך. אינני יודע איך בגרמניה ״הסירו קומות שלמות״ כי זו אחת הבעיות בבנינים גבוהים כאלו. בלתי אפשרי להוסיף או בכלל לשנות משהו. או אולי לא בלתי אפשרי, עובדה שאבי כותב שבגרמניה הצליחו.

  2. מאת אבי:‏

    אמנון
    ראשית רציתי להראות שהאדריכלים אינם חפים מטעויות ,ככל שהאדריכל מפורסם יותר כך היכולת שלו להשפיע ולתכנן מבנים שלא היו צריכים מלכתחילה לבוא לעולם ,רבה יותר, ראה כיכר אתרים וכיכר דיזנגוף .
    במקרה שתיארתי הדגשתי שהתכניות של גרופיוס שונו ולכן אין לראותו אחראי .
    בניה לגובה אמורה לחסוך בתשתיות ולאפשר אכלוס של משפחות רבות יותר ,אלא שהתוצאות לעתים גרועות ,במיוחד אבדן המרקם העירוני והניכור שיוצר מבנה רב קומות לסביבה,ועלויות התחזוקה .
    בברלין פשוט "כיסחו" קומות כדי להגיע לאיזון בהרבה בניינים שהם ירשו במזרח העיר

  3. מאת אמנון סטופ:‏

    אבי, זו טעות נפוצה שכביכול בניה לגובה חוסכת תשתיות. זה נכון עד רמה של אולי 8 קומות, אבל מעל אין שום חיסכון. הסיבה היא התשתיות הציבוריות. למשל כבישים, למשל בתי ספר, למשל גינות ציבוריות. נכון שבניו-יורק יש בתי ספר שבעצמם הם כמה קומות בבנין גבוה, אבל בארץ והאמת שבכל העולם מקובל שבתי ספר הם צמודי קרקע עם מגרשי ספורט צמודים. אפשר לעשות את החשבון ולראות בקלות שאם אתה מניח שכל משפחה ״צורכת״ שטח ציבורי מסוים, ככל שתעמיס יותר משפחות על אותו דונם בשלב מסוים אין שום חסכון.
    דוגמא פשטנית: נגיד שכל משפחה צריכה 30 מ״ר שטחי ציבור (זה כמובן תלוי בתכנון המפורט). אם יש בנין של 30 משפחות על 1000 מטר מרובע (דונם), צריך עוד 900 מ״ר שטחי ציבור, ויוצא סה״כ 63 מ״ר למשפחה, וכמעט חצי/חצי שטח קרקע למגורים ושטח קרקע לתשתיות ציבוריות. אם יש בנין של 90 משפחות על אותם 1000 מ״ר צריך עוד 2700 מ״ר שטחי ציבור, 41 מ״ר למשפחה, כאשר כבר רוב השטח הוא התשתיות. השטח הכולל למשפחה הוא לא שליש מקודם אלא שני-שליש בערך (41 לעומת 63). ואם ממש נגזים ונשים אנשים בצפיפות כזאת שיש בנין של 180 משפחות על ה- 1 דונם (כלומר 30-40 קומות), יהיה צריך עוד 5400 מ״ר שטחי ציבור, כלומר שטח הקרקע למגורים כבר רק 16% מהשטח הכולל, ובסה״כ יוצא 35 מ״ר למשפחה שזה אפילו לא חצי מה-63 מ״ר למשפחה בבניה ה״בזבזנית״ של 30 משפחות לדונם. כלומר הכפלנו את צפיפות המגורים לדונם פי 6, אבל קיבלנו הגדלת צפיפות בפועל רק פי 1.8 (63 חלקי 35).
    שוב, כמובן שזה תלוי בתכנון המפורט. אם למשל מניחים שלאנשים אין מכוניות לא צריך להגדיל את הכבישים לפי כמות האנשים. אם לא בונים גינות ציבוריות, אז המקום נראה כמו סלאמס, אבל ״חסכנו״ מקום. אם בית הספר הוא בעצמו בנין של 6 קומות עם 4000 ילדים ובלי חצר, אז שטחי הציבור שצריך קטנים מאוד. אבל מי רוצה לחיות ככה? אולי בהודו זה מתאים, אבל אפילו בישראל שבה יש כביכול מצוקת דיור קראתי לא מזמן שלא מצליחים לאכלס שכונה בראש העין. אנשים באים, רואים מה =אין= בשכונה – והולכים.

  4. מאת אבי:‏

    מקבל בהכנעה את טיעוניך
    אבי

  5. מאת נדב:‏

    יכול להיות שהבנתי לא נכון, אבל קומפלקס גרופיוסשטאדט נבנה אחרי המלחמה במערב ברלין, כחלק מהצורך בבנייה מהירה של דיור ציבורי לשם שיקום העיר. השכונה גובלת ברובע ברנדנבורג, לשעבר מזרח ברלין. הבנייה לגובה הייתה אילוץ בעקבות הקמת החומה. היו כמה סיבות להידרדרות לפשע וסמים, בנוסף למצוקות משפחתיות. בנוסף לאיסורים שונים שהגבילו משחק במרחב הציבורי, הבטון והאספלט הלכו והשתלטו על שטחים ירוקים, עד שלא היה לילדים היכן לבלות. העיר פשוט לא הותאמה לילדים.

    • מאת אבי:‏

      נדב ,שלום
      הבנת היטב ,מה שכוונות טובות עושות בדרך לגהנום..
      קצת הגזמתי ,אבל בגלל אילוצים פוליטיים ואחרים מה שהיה אמור להיות מרחב עירוני מהנה ומיטיב לתושביו הפך למרקם בטון,ורק שנים לאחר הזנחה ושינוי דמוגרפי ,נחלצה השכונה מקשיה וכיום מצבה משופר וכלל פעילויות ומעורבות חברתית .
      אבי

      • מאת נדב:‏

        לעניות ידיעתי, גם כיום השכונה מאכלסת מהגרים ומשפחות דלות אמצעים (כי מי עוד יגור בתוך קוביות בטון?)

      • מאת נדב:‏

        עוד משהו:
        בשנות ה-70 פעל בשכונה מרכז קהילתי של הכנסייה האוונגלית, שבו היה מועדון נוער. הכומר שניהל את המרכז התפטר אחרי שלא הצליח לגייס את הרשויות לטפל בנגע הסמים בקרב בני הנוער. אחת הבעיות הייתה שסמים בקרב ילדים היו תופעה חדשה בברלין, שלא לדבר על ההרואין, ותוכניות הגמילה היו מותאמות למבוגרים, ולא היה אפשר להכניס ילדים למרכזי הגמילה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*