מדוע תיאודור הרצל לא היה מעולם אוטופיסט?

פרק מתוך הספר

הרצל – מאבקיו מבית ומחוץ מאת

הוצאת כרמל, 2017.

ספר העוסק בפועלו של  חוזה המדינה הרצל, המנהיג שיצר יש מאין, ומציע בחינה חדשה של הציונות ההרצלאית, פעילותו המדינית ואופי מנהיגותו. מהספר ניכר ייחודו של הרצל בצירוף הנדיר של חשיבה תאורטית עקבית עם כשרון מדיני ועם סגולת הנהגה.

פרק 4 – מדוע הרצל איננו אוטופיסט?

בהיסטוריה שעד כה, השליטה של בני אדם בתמורה החברתית הייתה מינימלית ונעשתה, בלשונו של מרקס, "מאחורי גבם".[1] הווה אומר, השינויים היו בדרך כלל תוצאה סטיכית, לא צפויה ולא נשלטת של מעשי האנשים. הרצל סבר שהציונים יוכלו להעלות בידם חברה שבה התמורה לא תהיה עוד תהליך עיוור שנוחת עליהם, אלא חלק מבוקש ומבוקר מחייהם החברתיים הנורמליים. זו תהא צורת חיים שבה האנשים יכולים באמת "לתת לעצמם חברה" (הביטוי הוא של מרקס): לא לקבל אותה, לא להסכים לה, לא להשלים עמה אלא להיות מעצבים מודעים ואפקטיביים שלה.[2] הרעיון והמושג של "חברה פתוחה", שזכה לתהודה רבה בימינו על ידי ג'ורג' סורוס, בא לידי ביטוי מלא במודל ההרצלאי.[3] וזאת – בשני מובניה של הפתיחות: פתיחות אל העולם ופתיחות אל העתיד, לאמור, אל התמורה. כזאת היא המשמעות של המושג "אידיאל אינסופי". אבינרי מכנה בצדק פרויקט זה מהפכה חברתית שהיא מעין "מהפכה מתמדת".[4]

ענין זה, מה שמכונה כאן "אידיאל שאין לו סוף", אידיאל שאיננו חותר לשום תחנה סופית הוא היפוכה המדויק של מחשבה אוטופית.[5] עד כמה דבר זה מהותי בתפיסתו של הרצל יעידו רעיונותיו לכתוב מחזה על משה רבנו ש"בשבילו אין המטרה העיקר, אלא הנדידה לקראתה. חינוך על-ידי הנדידה".[6] דבר זה חיוני להבנת הקונספט ההרצלאי משום שחוזרים ונכתבים על האוטופיזם של הרצל ועל "הרצל האוטופיסט" דברים שאין להם שיעור. בראשית חיבורנו הערנו על כך בקצרה וכאן נוסיף את דבריו של הרצל במכתב הלוואי לרוטשילד עת שלח לו את "אלטנוילנד": "יהיו כמובן אנשים חסרי בינה שיכריזו על העניין כעל אוטופיה, משום שהשתמשתי בצורה של אפלטון, של תומאס מורוס ושל אחרים".[7] למינסטר הרוסי ציין ש"כתבתי את האוטופיה ולו כדי להראות שאיננה כזו".[8] למעלה הבאנו את דבריו של הרצל על אין-סופיותו של האידיאל שצוטטו למכביר.

במקום אחר כתב:

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי. ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלימות מוסרית ורוחנית".[9]

מן האמור עד כאן כבר אפשר לפקפק בהצדקה לכלול את "אלטנוילנד" בסוגה "אוטופיה", כשייך לסוג חיבוריהם של תומאס מורוס, אדוארד בלאמי ורבים אחרים, על יסוד הקריטריון הפורמלי – בעצם הפורמליסטי – שסדריה הרצויים של חברה ציונית הובאו במסגרת סיפור. אך מכיוון שמחבר אחר מחבר מזכיר את ה"אוטופיה" ההרצלאית בנשימה אחת עם  אותם "אוטופיסטים", כפי שהם לרוב קרואים בספרות, יש לזכור שיש לחיבוריהם מלבד צורה ספרותית גם תוכן, שכדאי להעיף בו עין אם רוצים להשוות בינם לבין הרצל. הנה, לדוגמא, כותב גורני וקובע שהרצל הוא "גדול ה'אוטופיסטים' הציונים" ו"קו רצוף מוליך" מ"מדינת היהודים" ל"אלטנוילנד" שהוא, אליבא דגורני מהחיבורים האוטופיסטים האחרונים של המאה התשע-עשרה. קו זה מוכיח את רתיעתו "של האיש מן האוטופיה ובד בבד על אי יכולתו להשתחרר ממנה".[10]

דרושה כאן הערה מקדימה: הדיון הנוכחי מצטמצם בממלכת האידאות, כפי שזו מיוצגת על ידי יצירות ספרותיות. אנו דנים איפא ביצירה הספרותית של הרצל בכדי לעמוד על הכשל בסיווגה כאוטופיה. יש להדגיש כי לגבי מדינאי ומנהיג פוליטי בתור שכזה אין הקטגוריה "אוטופיסט" רלוונטית מעיקרה. כאשר מדברים על האוטופיזם של האיש הפוליטי אפשר בנקל להתכוון למוטיב של פועלו הפוליטי, ב"חזון" שלו. אבל השאלה אם המוטיב של איש פוליטי הוא אוטופי או לא היא חסרת טעם, ככל שהוא, החזון, הוא מניע אמיתי, ככל שלא מדובר בסיסמא שהפוליטקאי משתמש בה כאמצעי גיוס אידאולוגי, שתפקידה להסתיר את המוטיבציה האמיתית שלו. המוטיב של מנהיג פוליטי הוא תמיד דבר ממשי מפני שיש לו אפקט ממשי בעולם הממשי ובתור שכזה אין בו שום דבר שיכול לעשות אותו אוטופי, מפני שמעשי המדינאי הם בגדר ממשות. הדיון בשאלה אם הרצל אוטופיסט מצטמצם אפוא רק לתוכנו של החזון, כפי שהוא עצמו נתן לו ביטוי בעל פה ובכתב, להבדיל מתפקידו של החזון כמניע לפועלו.

והנה, מצד תוכנו, הפרויקט ההרצלאי איננו בגדר אוטופיה לא רק מן הטעם שהוא עצמו מביא – מציאותו של "כוח מניע", היינו, גורם בתוך המציאות הקיימת שיש לו גם אינטרס וגם כוח פוטנציאלי להוציא את התכנית אל הפועל. כדבריו של הרצל ""רכשתי לי מגע עם התנאים הממשיים, וניסיתי להתאים את התכנית לאפשרות, כיוון שאיני איש-הזיות ואוטופיות".[11] הוא איננו אוטופיה משום שמשני צדדים הנוגעים לתוכן אין לשייך את הפרויקט שלו לסוגה הידועה כאוטופיה.

הצד הראשון הוא במה שמאפיין את התוכן של כל אוטופיה: הסופיות של מה שהיא מציעה. אפלטון כבר ציין זאת כיתרונה הגדול של המדינה האידיאלית שהיא מחוסנת מפני השאיפה לחידושים.[12] המושלמות של "החברה המושלמת" האוטופית, טמונה בדיוק בסופיות סדריה. היא תמיד כפויה הר כגיגית, עד דור אחרון. אוטופיה היא מרשם לשינוי שישים קץ לכל שינוי. ברוב הדיונים על "האוטופיזם" של הרצל, גם אלה שיש להם הכוונה הטובה להקל מעל מייסד הציונות את חטא האוטופיזם שלקה בו כביכול, לא נרמז כי מה שמאפיין את תפיסת החברה שלו- בכלל זה גם את הסיפור הכמו-אוטופי "אלטנוילנד" – מנוגד לחלוטין להגיון הסופיות האוטופיסטי.

Image result for ‫הרצל אלי אשד‬‎

הרצל חותר לחברה שבה התמורה היא "מצב" של קבע. אלא שזה איננו עוד מצב שהיחידיםחשים אותו כאיום (כפי שהמצב במציאות הקיימת), מפני שהתמורה איננה מתחוללת מעל לראשם, לפי שהם נועצים יחדיו באורח קבוע כיצד לשפר ולשכלל את סדרי חברתם. הם מעצבים ביודעין לא רק את הצד החומרי אלא את כלל מערכי חייהם. רעיון הרצלאי זה שונה ממה שנחשב אז (ולא רק אז) לסוציאליזם, ובפרט בקרב מרקסיסטים, שנשתכח מהם שמרקס אף פעם לא נתן ציור "סופי" של סוציאליזם או קומוניזם, שכן הוא דחה ציורים כאלה כדוגמטיות שאין לה דבר עם "תיקון עולם" אמיתי.[13] לדידו של מרקס תנועה סוציאליסטית יכולה וצריכה לחתור להבטחת מצב שבו עיצוב סדרי החיים על ידי ציבור העובדים – רוב החברה – יחדל להיות פראזה דמוקרטית ויהיה למציאות חיים. הדברים שהרצל מביא כנאום בחירת הנשיא ב"אלטנוילנד" נשמעים כמעט כהד לתשובה שאנגלס נתן שנים ספורות קודם לכן לשאלתו של עיתונאי צרפתי ששאל אותו "מה היא מטרתכם הסופית?": "אבל אין לנו מטרה סופית", ענה אנגלס, "איננו רוצים להכתיב לאנושות חוקים סופיים וברורים".[14] וכך גם הרצל שקבע ב"מדינת היהודים": "אני אומר בפירוש ובתוקף: אני מאמין באפשרות ההגשמה, אף אם אינני מתיימר, שאכן מצאתי את הצורה המוגמרת של הרעיון".[15] ובנאומו בפתיחת הקונגרס החמישי (1901) ציין ש"מה יוקם על-גבי המסד הרחב… דבר זה יהיה תלוי בעם עצמו, לאחר שנמסור לידיו את הזכות החופשית לקבוע את גורלו".[16]

האידיאל ההרצלי מנוגד לזה המאפיין את רוב האוטופיות.

Image result for ‫הרצל אלטנוילנד‬‎

הצד השני המבדיל את האוטופיות הנזכרות מרעיונו של הרצל הוא קו אופי חשוב, שאין מרבים להזכירו בספרות, ביחוד לא בספרות הסוציאליסטית. המאפיין את רוב החברות המושלמות הללו, ביחוד באלו המוזכרות תדיר בהקשר להרצל, הוא זה: הן תמונות של משטרי דיכוי. אם נדלג על "המדינה" לאפלטון, שבה שיתוף הרכוש (שעליו נמנות הנשים) הוא סידור ייחודי לעילית, שנועד לייעל את שלטונה הטוטלי באוכלוסייה העובדת ובכוחות השיטור המופקדים עליה[17], ונפנה לספרו של מורוס "אוטופיה" (1516), שלא מעט סוציאליסטים רואים בו מבשר הסוציאליזם או הקומוניזם המודרני, נמצא ש"השיפור" לעומת אפלטון הוא בכך שביטול הקניין הפרטי אצל מורוס הוא כללי, ובכך מתייעל לאין שיעור מישטור האוכלוסייה העובדת.[18] הכול מוכתב על ידי המדינה, ממספר התושבים המדויק בכל עיר עד לשעות השינה של האוכלוסייה.[19] רמת החיים צנועה מאד. הכול חייבים בלבוש אחיד שההבדל היחיד הוא בין מלבושם של "פנויים ונשואים".[20] במדינה האוטופית, אליבא דמורוס, מתבטא השיתוף והשוויון בכך שפקידי הרשות פטורים מעבודה וכנגד זה יש להם סמכויות אבסולוטית על האוכלוסייה העובדת. אדם עובד אינו רשאי לנסוע בתוך הארץ, אפילו לביקור, בלי רישיון מהנסיך, שבו גם נקבע כמה זמן מותר לו להעדר ממקומו הקבוע.[21] רישיון כזה, מכיוון שהפקידים לא מחויבים בו, הוא למעשה דרכון עבודה (מסמך המציין היכן נושאו חייב לעבוד), שמוכר מזמנים מודרניים יותר, למשל מגרמניה במאה התשע-עשרה, בה פועלים מתחת לגיל 21 חויבו לשאת דרכון עבודה (היטלר חידש תקנה זו ב- 1935 וברוסיה הסובייטית הוא הונהג בראשית שנות השלושים).[22] באנגליה של המאה השש-עשרה – שעל אופי משטרה מורוס (שהיה יותר מאוחר מהאישים הבכירים בממשלתה) קובל ארוכות בחיבורו – אדם מפשוטי-העם שנתפס בשוטטות דינו הלקאה עד זוב דם, בפעם השנייה שייתפס ב"שוטטות", המוגדרת כהמצאות מחוץ לעירו או כפרו בלי הרשאה, לבד ממלקות גם חותכים את אוזנו והוא נמסר כעבד לידי הרשות המקומית בה נתפס; בפעם השלישית שהוא יימצא מחוץ לגבולות השטח בו הותר לו להימצא – דינו מוות.[23] לעומת זה, "אוטופיה" היא ארץ הומניסטית: שם "המשוטט" ללא כתב הרשאה מהנשיא מוחזר לעירו "בבושת פנים ,כדין בריח, ומייסרים אותו קשה". בפעם הבאה שישוטט מחוץ לתחום העיר ללא הרשאה –  "קונסים עליו עבדות".[24] יחסי מין ונישואים לפני גיל 18 לנשים ו-22 לגברים אסורים ועל כך נענשים חמורות עד הורדה לעבדות.[25] נשים מסורות לסמכות מחלטת של בעליהן וילדים להוריהם.[26] אין ב"אוטופיה" קניין פרטי, שהוא המקור של כל הרעות, אבל יש עבדות כדי שיהיה מי שיעשה את העבודות הדוחות יותר.[27] את העבדים מספקת שיטת העונשין שכוללת הורדת העבריינים לעבדות על כל חריגה מאינספור התקנות, ואת החסר ממלאת מדינת "אוטופיה" על ידי קנייתם מארצות אחרות (אלו "שעברו עבירה חמורה בערים שמחוצה לארצם") וכן משבויי מלחמה ("שנשבו במלחמה שעשו בעצמם").[28] שכן על היחסים הטובים השוררים בין "אוטופיה" ליתר האנושות אנו למדים ממלחמותיה, שבשביל לנהל אותן היא קונה חיילים מארצות פחות מאושרות ממנה.

יש עוד להזכיר שב"אוטופיה", כמו במדינה של אפלטון (אותו, דרך אגב, מורוס מעריך, וחולק עליו רק בעניין ביטול המשפחה בקרב העילית השלטת) רק אותם ילדי עובדים שהכוהנים הממונים מגלים אצלם כישרונות מופלגים, רשאים ללמוד יותר מאשר למודי היסוד המוכתבים, ורק ילדים אלה מותרים בעזיבת מקצוע הוריהם.[29] (אין זה מיותר להביא את דברי היטלר ש"אם ידעו הרוסים, אוקראינים, קירגיזים וכו' קרוא וכתוב היה הדבר מזיק לנו. כי הדבר היה מאפשר לראשים המפותחים יותר לרכוש ידע היסטורי ולהגיע בדרך זו לשיקולים פוליטים אשר היו מפנים את חודם נגדנו… [עלינו ללמדם] מוסיקה, שוב פעם מוסיקה והרבה ממנה".).[30] המשטר הפוליטי ב"אוטופיה" של מורוס זה טיבו: הנסיך נבחר לכל חייו.[31] אזרחים הנפגשים באופן פרטי לדון בענייני מדינה מסכנים את נפשם.[32] נפלא הדבר שפרשנים סוציאליסטיים מאוחרים כמו קרל קאוטסקי (בן זמנו של הרצל), הנחשב לאחד מהאורים ותומים של המחשבה המרקסיסטית, ראו במורוס מבשר של חברה נטולת מעמדות המיוסדת על אדני הצדק.[33]

אהרן שמואל ליברמן, ראשון הסוציאליסטים העברים, כתב:

"כל חיי אוטופיא יראו לעינים כמכונה אשר אזן ותקן הנשיא אוטופוס ומפתח המכונה הוא בידי הנשיא שבכל דור ודור… לא יוכלו לקום חכמי הפוליטיקה בין העם היודע רק לשמוע ולא הסכין לחשוב בנמוסי המדינה והנהגתה… לא תציל אותו גם ממשלת עריצים. ומלבד זאת אינם חיים, כי אם מוות רוחני."[34]

Image result for ‫אטלנטיס החדשה‬‎

באוטופיה "אטלנטיס החדשה" (1627) של פרנסיס בייקון (Bacon), שנכתב למעלה ממאה שנה אחרי ה"אוטופיה" של מורוס, אין עבדות אבל לא פחות כניעות וקצת יותר מדע.[35] ואילו באוטופיה "עיר השמש" (The ,City of the Sun 1623), של הכומר תומאזו קמפנלה (Campanella), הקומוניזם מתבטא בכך שהממונים משגיחים שאיש לא יקבל מהאספקה הקומונלית יותר "מן המגיע לו" (לא ממה שהוא זקוק לו). האזרחים אין להם לא אהבה עצמית, לא אהבה לילדיהם ולא לידידיהם אך כנגד זה "בוערת בלבם אהבת המולדת בעוצמה שלא תאומן".[36] לעובדים אין חלק בניהול המדינה; נבחרים לכך רק פילוסופים, היסטוריונים, פוליטיקאים ומדענים. הנשים כמו אצל אפלטון הן רכוש משותף אך בעוד שאצל אפלטון יש סידור כיצד לחלק אותן, כי לא כולן יפות דין, אצל קמפנלה כולן יפות, אבל אישה שמתקשטת דינה עונש חמור.[37] אמנם עובדים ארבע שעות ביום אבל הזמן החופשי מעבודה מנוהל על ידי המדינה. משחקים בישיבה, דוגמת שח, אסורים.[38] המדינה מוצאת תעסוקה לכולם, כולל לעיוורים ולמוגבלים – אלה מועסקים כמרגלים ומלשינים שמוסרים לממונים מה אנשים מדברים. מי שנדון למוות חייב לפרט באזני הציבור שעומד לסקול אותו (כי אין להם תליינים מקצועיים) מדוע לא הוא אלא אחרים צריכים למות במקומו, ואם נימוקיו משכנעים הוא מוגלה מהמדינה.

עם כל ההבדלים בפרטיהן, לרוב האוטופיות הקומוניסטיות משותף שהם משטרי כפיה. הסידורים נכפים אחת ולתמיד והמשטר הוא משטר טוטליטרי כפי שרק הדמיון יכול לתארו. וזה נכון לא רק לגבי האוטופיות המוקדמות, אלא גם לאוטופיות מודרניות יותר דוגמת האוטופיה של בלאמי (Bellamy) "להביט אחורה" ((Looking Backwards, שהיה רב-מכר בעולם התרבות משני עברי האוקיינוס האטלנטי בימי הרצל (הוא עצמו מזכיר אותה ב"אלטנוילנד")[39] ושמרבים להזכירו בנשימה אחת עם חיבורו של הרצל. סוציאליסטים מכל אומה ולשון חגגו יצירה זו כמניפסט סוציאליסטי וכאירוע חשוב במחשבה הביקורתית והרפורמטורית. בספר מבאר ד"ר לתה למיסטר ווסט, שהתעורר מתרדמה של מאה שנה, את סדרי החברה המושלמת. "כשהאומה נעשית המעסיק היחיד, כל האזרחים בתוקף אזרחותם, נעשים מועסקים, והם מחולקים למקומותיהם על פי צרכי התעשייה", והוא מסכים עם מיסטר ווסט כשזה אומר: "כלומר, אתם פשוט יישמתם לגבי בעיית העבודה את העיקרון של חובת שירות צבאי כללי, כפי שהבינו אותה בימינו."[40] בהמשך מתברר שהמגבלות היותר קשות מוטלות לא על כל האזרחים כי אם על העובדים, המחולקים למעמדות שמתוגמלים שונה. "אלה שנשארים כל ימי שירותם במעמד התחתון הם רק חלק זעום של החברה והם נוטים לא להיות מסוגלים לחוש את [שפל] מעמדם כשם שאינם מסוגלים לשפר אותו".[41] מוסבר כי "המשמעת החמורה בצבא-התעשייה מבטיחה" שלא תהא התרשלות בעבודה [42] ושביתה נחשבת כפעולת מהפכה נגד הממשלה, מסביר ד"ר לתה. [43]

גם הסידורים בבחירת הממונים לדרגותיהם מתוך הצבא התעשייתי מזכירים בצורה מדויקת את הנהלים במשטרים הטוטליטריים שהיו במאה העשרים למציאות. המפקד העליון של צבא התעשייה של בלאמי הוא נבחר; בוחריו הם רק הגמלאים הנכבדים של הגילדה התעשייתית. לפועלים אין זכות בחירה או כל דעה לגבי הבחירה, מסביר ד"ר לתה, מכיוון שזה היה מערער את המשמעת התעשייתית. גם הנשיא של החברה כולה "נבחר על ידי כל הגברים באומה שאינם קשורים בצבא התעשייתי".[44] וכן, "בעלי זכות בחירה הם אנשי המקצועות החופשיים, רופאים, מורים וכן אמנים וסופרים ששוחררו משירות תעשייתי".[45] עוד ב-1926 כותב פובליציסט נודע בהקדמה למהדורה חדשה של "להביט אחורה", שבלאמי "ייחשב בעוד חמישים שנה לאחד מהנביאים האותנטיים של זמננו".[46] דומה שנבואתו מתקיימת, כשאנו שומעים על שיטות התעמרות משונות בעובדים שחודשו או הומצאו בימינו.[47]

מה שמדהים בכל זה הוא, שההפרדה החדה והמוחלטת של בלאמי בין המעמד המושל והעובדים, שמשכפלת בסגנון מודרני את הפרויקט האפלטוני של שלטון טוטלי של עילית אינטלקטואלית, נחשבה על ידי כמה דורות של סוציאליסטים לארגון סוציאליסטי של החברה. תמיהה היא מדוע אוטופיות כה רבות, הנחשבות – ולא רק על יד מחבריהן – לחיפושים אחר חברה יותר הגונה מזו הקיימת, דומות כל כך לצפון קוריאה של ימינו.

מה לכל זה ולהרצל? בפשטות: שום דבר.[48]

האידיאל ההרצלי – כניגוד מוחלט לאוטופיות

Image result for ‫הרצל אלטנוילנד‬‎

אצל הרצל לא רק שאין שום מומנט של דיכוי, כפייה של אורחות חיים, פטרונות על עבודתם או חייהם של האזרחים אלא – וזה הבדל מכריע – נעדרת לחלוטין היומרה לשנות באמצעות משטר המדינה את התנהגות היחידים לפי שטנץ כלשהו, או להכתיב להם כללי מוסר. "זהו רעיון…ריאקציוני, להדביק אדם אל המקום שבו הוא חייב לחיות" כתב.[49] המוסדות הציבוריים דומים בכל למיטב שקיים בארצות הציביליזציה של הזמן. סידורי הרווחה המתוארים שונים מהמציאות בת-הזמן בעיקר בכך ש"אלטנוילנד" ריכזה והשלימה את מה שכבר נעשה פה ושם בתחום זה בעולם הממשי. היחידים החיים בה הם אנשים רגילים ויחסיהם ההדדיים אינם שונים מיחסי הבריות בכל מקום. הדבר האחד והמכריע ב"אלטנוילנד" הוא ביטול אפשרות לספסרות בקרקע ובנכסים פיננסיים, וממילא ביטול ההכנסה ממקורות אלו. זהו המפתח לתיקון העוולה הראשית של הקפיטליזם הישן, שהיא גם נזקו העיקרי לחברה – העוני, שעם הישגי הטכנולוגיה המודרנית אין לו לדעת הרצל יותר הצדקה אובייקטיבית.[50] עד כמה אין בתכנית זו הפלגה לתחומי הדמיון התלוש מן החיים העכשוויים תלמד העובדה, כי מה שיש לפנינו כאן אינו אלא, במונחי זמננו, תכנית למדינת רווחה, תעסוקה מלאה, והכוונה מקרו-כלכלית באמצעות הפעלה ציבורית של משלטי הכלכלה (מטבע, אשראי, פיננסים, קרקע).

האנושות – ומדינת היהודים ישראל בכלל זה – עשתה כברת דרך רצינית למימוש הפרוגרמה הזאת במשך הדור הראשון שלאחר מלחמת העולם השנייה, עד שמהפכת-נגד פוליטית, שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-20 בבריטניה תחת מרגרט תאצ'ר ובארה"ב תחת רונלד רייגן, הושיבה שוב באוכף את שכבת הקפיטליזם הטפילי, הפיננסי, שעדיין יושבת בו בעת כתיבת שורות אלו.

מאלף ההבדל בין האוטופיות שציינו לבין הפרויקט של הרצל ביחס לכסף. ברגיל נעדרת באוטופיות כל התייחסות לתפקיד הכסף בחברה המדומיינת או שהכסף מבוטל בה לחלוטין, כמו למשל באוטופיה "חדשות משום מקום" (News from Nowhere) של הסוציאליסט האנגלי ויליאם מוריס, שנכתבה כביקורת על זו של בלאמי. אפילו ליברמן, שאת ההסתייגות שלו מהחזון המדכא של מורוס הזכרנו, מסכים עם דברי מורוס כי "לולא עמד הכסף לשטן, כי עתה מצא לו כל איש די מחיתו" ומוסיף ש"דברי מורוס אלה… עוד כיום יקלעו אל השערה ולא יחטיאו".[51] גם ליברמן איננו רואה שעל ידי תיאור הכסף כשורש כל העוולות בחיים הסוציאליים הופכים את הכסף לעוצמה מיסטית, שממשיכה את חייה במודרנה מן הדורות שקדמו לכלכלה מבוססת-כסף. מיתולוגיזציה זו כל עיקרה (וממילא תועלתה עבור הנהנים ממשטר הכסף הקיים) בכך שתשומת הלב תועתק מן השאלה הבלתי אוטופית לחלוטין: מה הן הרפורמות שניתן להכניס במערכת המונטארית והפיננסית על מנת לגדור בפני השימושים לרעה שהמניפולציה הפרטית של תחום זה מאפשרת? בין שהאוטופיה מתעלמת מפונקציית הכסף ובין שמדמיינת כלכלה מודרנית ללא כסף, הזיקה היחידה של הרעיונות המוצעים ביצירות ספרותיות אלו למציאות היא הטוטליטריות המודרנית, ואין להם עוד שום רלוונטיות עבור מי שאינם מוכנים לקפח את ההישגים והחרויות שהציביליזציה המודרנית אפשרה.

הדיבורים על האוטופיה ההרצלאית מחטיאים אפוא את מהותה הבלתי אוטופית לחלוטין של תכנית הרצל. תכניתו, כפי שראינו למעלה, היא חלק מהביקורת הספרותית והפוליטית הלא-מרקסיסטיות של הסדר הכלכלי השורר. לא פחות מכן יש החטאה בכך אם פוטרים את תכנית הרצל, כפי שעושה אניטה שפירא, במשפט שיש בה "דאגה לשכבות החלשות" כאשר, כפי שראינו, מהות המשטר הרפורמי של הרצל הוא שאין בו עוד "שכבות חלשות";[52] או – גרוע מכך – כשיגעון פרטי שלו, כפי שעושה למשל חזקי שוהם, שרואה את "יחסו השלילי האובססיבי של הרצל לבורסת" המניות כנובע מכך – "אולי" מסייג עצמו שוהם – שאביו אבד שם כסף.[53]

לישראלי היום, השומע על עסקנות וכיבודים וקורא היסטוריונים המספרים ספורים דומים על התנועה הציונית לפני קום המדינה, קשה לו לדמיין את עוצמת המהפך – לא בעולם האידאות אלא בממשות – שהייתה למפעל הארגוני-פוליטי עם הקמתם והפעלתם של מכשירי הפעולה הציונית: ההסתדרות הציונית והגופים המנהלים שלה, הקונגרס העולמי, הבנק, הקרן הקיימת, העיתון. פי כמה קשה לדמיין את המאבק המתיש והמר שהיה על הרצל לנהל, בתמיכת קומץ אנשים שהבינו את טעם פועלו נגד מתנגדים ומכשילים רבים מבחוץ וגם בתוך התנועה (בהמשך נעסוק במקצת הסיפור הזה). מה שהבאנו על האידאה המדריכה דיו להפריך את ציור הרצל כאוטופיסט. אבל האבסורד בהדבקת תווית זו גלוי לעין אם ניקח את תשע שנות הפעולה הארגונית, הפוליטית והמדינית מיום גיבושה של הפרוגרמה ועד מות האיש בגיל ארבעים וארבע בשנת 1904.


[1] מרקס, הקפיטל, עמ' 37.

[2] Karl Marx and Friedrich Engels, Gesamtausgabe, Die Deutsche Ideologie, Erste Abteilung, Band 5, Dietz Verlag, Berlin, 1932,  p. 193.

[3] ג'ורג' סורוס, החברה הפתוחה בסכנה: משבר הקפיטליזם הגלובלי, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999.

[4] שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, עם עובד, ת"א, 1980, עמ' 247, 256.

[5] אפשר למצוא ביטוי ספרותי להשקפתו החדה של הרצל בעניין זה בסיפור הקצר שהרצל חיבר ב-1902, "אצבעוני ואלוני או העתיד" בתוך: מבחר כתבי הרצל, כרך ד, ספורים ופילטונים, עמ' 135-143.

[6] ביין, הרצל, עמ' 218.

[7] הרצל, יומן ג', עמ' 75.

[8] שם, עמ' 76.

[9] הרצל, "תקוותנו: ברכת-הדרך לירחון נוער", בתוך: בפני עם ועולם (כרך ב'), עמ' 285.

[10] יוסף גורני, "הרהורים על היסודות האוטופיים במחשבה הציונית", הציונות ט', 1984, עמ' 45-54. ציטוט מעמ' 47.

[11] הרצל לאהרן קמינקא 13.3.97, בתוך: אגרות 1895-1897, עמ' 215-216.

[12] ראה לדוגמא דבריו על החינוך: אפלטון, כתבי אפלטון, כרך ב', שוקן, ירושלים, 1999 עמ' 293.

[13] יגאל וגנר, גבולות הפוליטיקה, מסדה, רמת-גן, 1978, עמ' 207-227

[14] Interview Friedrich Engels' mit dem Korrespondenten der Zeitung 'Le Figaro' am 8. Mai 1893, Werke 22, p. 542.

[15] הרצל, מדינת היהודים, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1978, עמ' 10.

[16] הרצל, "נאום הפתיחה בקונגרס החמישי", בתוך: בפני עם ועולם, עמ' 116.

[17] אפלטון, כתבי אפלטון, כרך ב', שוקן, ירושלים, 1999, עמ' 157-577.

[18] תומאס מורוס, אוטופיה, ספרית פועלים, מרחביה, 1946.

[19] שם, עמ' 123, 131.

[20] שם, עמ' 130.

[21] שם, עמ' 144.

[22] על שיטת הפספורטים ברוסיה ראה: Paul Hagenloh, "'Socially harmful elements' and the Great Terror", pp. 286-308, In: Sheila Fitzpatrick (Ed.), Stalinism: New Directions, Routledge, Oxford, 2000..  ובעיקר עמ' 295-300; על גרמניה הנאצית ראה: John Torpey, The Invention of the Passport: Surveillance, Citizenship and the State, Cambridge University Press,  pp. 132-143.‏

[23] ראה על כך בדברי המבוא לספר: מורוס, אוטופיה, עמ' 43.

[24] שם, עמ' 144.

[25] שם, עמ' 175.

[26] שם, עמ' 178.

[27] ראה הפרק השביעי – "על העבדים" – בספר. שם, עמ' 173-185.

[28] שם, עמ' 173.

[29] שם, עמ' 130-131.

[30] Adolf Hitler, Hitler's Table Talk, 1941-1944: His Private Conversations, Enigma Books, New York, 2000, p.425.; הפנר, היטלר: החידה האיומה ופישרה, עמ' 136.

[31] מורוס, אוטופיה, עמ' 128.

[32] שם, עמ' 129.

[33] Karl Kautsky, Thomas More and His Utopia, International Publishers, New York, 1927.

[34] א.ש ליברמאן, "Utopia", בתוך: אוטופיה, נספחים, עמ' 280.

[35] Francis Bacon, New Atlantis, The Floating Press, 2009.

[36] Tommaso Campanella, The City of the Sun, Cosimo Classics, New York, 2007, p. 7

[37] שם, עמ' 15.

[38] שם, עמ' 16.

[39] הרצל, אלטנוילנד, עמ' 148.

[40] Edward Bellamy‏, Looking Backward: From 2000 to 1887, Applewood Books, Massachusetts, 2000, p. 40.

[41] שם, עמ' 79.

[42] שם, עמ' 80.

[43] שם, עמ' 48.

[44] שם, עמ' 121.

[45] שם, עמ' 122.

[46] Manya Gordon, How to Tell Progress from Reaction: Roads to Industrial Democracy, E.P. Dutton & Company, Inc., New York, 1944. P. 34.

[47] על כך ראה: אדם רז, "משטר הפחד בהעסקה קבלנית", כיוונים חדשים 32, יוני 2015, עמ' 187-196.

[48] ב"אלטנוילנד" דוד מתייחס לבלאמי והרצקה. ראה: הרצל, אלטנוילנד, עמ' 148.

[49] הרצל, "עדות בפני ועדת הזרים", בתוך: בפני עם ועולם (כרך ב'), עמ' 174.

[50] הרצל, אלטנוילנד, עמ' 90-91; הרצל, יומן א', עמ' 87, 115, 128, 160. זהו רק מבחר מצומצם מאין-ספור התייחסויות לכך.

[51] ליברמאן, Utopia, עמ' 282.

[52] שפירא, הרצל והאירוניה של ההיסטוריה, עמ' 16.

[53] חזקי שוהם, "איך נראה יהודי? קריאה מחודשת במחזה 'הגטו החדש'", עמ' 285-338, בתוך: אבי שגיא, ידידיה צ' שטרן (עורכים), הרצל אז והיום, כתר, תל אביב, 2008. עמ' 298.

Image result for ‫הרצל אלטנוילנד‬‎

וראו גם

חוזה מדינת היהודים -מאמר על הרצל של אלי אשד

ספינת האוויר של הרצל

הרצל ואטלנטיס

"העתיד הוא שלנו ": הרצל בבית הקפה הספרותי

היזם בונפרטה -סיפור של היסטוריה חלופית מאת הרצל

אודות אדם רז

אדם רז הינו היסטוריון. מחקריו עוסקים בהיסטוריה פוליטית של המאה ה-20 ובתיאוריה מרקסיסטית. רז עובד במרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון שבבית ברל.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, פילוסופיה יהודית עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*