מאת אלי אשד

החודש לפני שבעים שנה, בינואר 1948, נכתב שירו של חיים גורי, “הנה מוטלות גופותינו”, שהפך לקלאסיקה ולשיר קבוע בכל טקס הנצחה וזיכרון ישראלי.

לרגל מלאת 70 שנה לנפילת הל”ה ולפרסום השיר, אנו מביאים את השיר בגרסאות שונות שלו בתרגומיו השונים לאנגלית לרוסית ולספרדית  ואף לערבית  וראיון מקיף עם חיים גורי על השיר ומה שלמד עליו “לאחר ” שכתב אותו.

הנה לפניכם השיר בגרסתו הסופית, כפי שהופיע בקובץ השירים הידוע של חיים גורי “פרחי אש”  באדיבות בני משפחת גורי. כל הזכויות שמורות לחיים גורי ומשפחתו.

חיים גורי כתב את השיר לאחר שנודע על נפילתם של  שלושים  וחמש אנשי מחלקת הל”ה. החיילים, בפיקודו של דני מס, יצאו לספק עזרה לישובי גוש עציון, ובלילה בין ה-15 ל-16 בינואר 1948 הם ניצפו בדרך בידי גורמים ערביים, כותרו ונהרגו בקרב.

עם עובד - יומו האחרון של דני / מתי מגד

הייתה זאת תבוסה גדולה לישוב, שהביאה לתבוסה גדולה עוד יותר – אולי הגדולה ביותר – במלחמה, נפילת גוש עציון כולו. מצבה לזכרם של הל”ה בקיבוץ נתיב הל”ה

בימים הראשונים לא הובהר מה קרה להם, ואף נפוצו שמועות שהם פשוט נמלטו.

גרסת כתב היד המקורית של “הנה מוטלות גופותינו”, פברואר 1948

חיים גורי, שהכיר היטב את דני מס, שמע כעבור זמן קצר על הקרב באירופה, שם היה בשליחות. הוא התיישב וכתב במשך כמה שעות את השיר, שלימים הפך לקלאסי. בשיר תיאר את פרטי הקרב שעליהם לא יכול היה לדעת דבר, איש לא ידע את הפרטים. בשיר הוא גם הוסיף הערה על הרמיזות המרושעות שנפוצו בישוב לגבי הלוחמים.

הניסיון הראשון לכתוב את השיר לא השביע את רצון המשורר. בסופו של אותו ניסיון השליך גורי את השיר לקמין, שחימם את החדר. הנייר פגע בדופן התנור, ולא נשרף. בעלת הבית, שמצאה את הנייר מקומט ומכודרר, יישרה אותו ושמה אותו על שולחנו של הצעיר האורח. כשקרא גורי שוב ת הכתוב, התפייס עם עצמו, ולמרות הסתייגויותיו הקודמות,הכין אותו לפירסום  חתם על השיר “ג’ורי, בניכר”.

השיר פורסם לראשונה בשם “מג’ורי בנכר” בעמוד הראשון של כתב העת של אברהם שלונסקי “עתים” ב-19 במרץ 1948, והפך לאחד מהשירים הידועים ביותר של מלחמת העצמאות ולשיר השכול המפורסם מכול.

בספרו “עד עלות השחר” מתאר כך חיים גורי את תהליך הכתיבה של השיר:

Image result for ‫חיים גורי עטיפת ספר‬‎

Image result for ‫חיים גורי ספר‬‎

השיר נכלל בספר ‘פרחי אש’ שהוציא  גורי ב־1949 ובקבצים רבים מאז.

הנה הגרסה הראשונה של השיר בספר “פרחי אש” מ-1949, השונה מהגרסה הסופית באופן הפיסוק:

והנה התרגומים השונים של השיר לאנגלית:

Image result for living rampart 1948 Behold our bodies Translated by  Leonard Victor Snowman In the Living Rampart : an anthology dedicated to the struggle of Israel. London : Zionist Youth Council, 1948

Behold, our bodies are laid out in a long, long line.
Our faces have altered, death looks from our eyes, we do not breathe.
The last rays of daylight; evening glides down the hill.
Behold, we shall not rise to walk the roads by the light of the far
sunset.
We shall not love, not pluck the strings with delicate whispered sounds,
Not shout in the gardens when the wind stirs through the wood.

Behold, our mothers are bowed and silent, our friends choking with
tears.
Bursts of grenades nearby. Firing… And signs presaging storm.
Will you bury us now?
Lo, we shall arise and press forward again as of old, return to life.
We shall march, formidable, resolved to bring aid,
For all still lives within us and floods our veins.

There was no betrayal, our guns are still strapped to us empty of
bullets.
They tell of our fight till the end, their barrels are still aflame,
And our blood spattered the path with every step we took.
We did all we could till our last man fell and lay still.
Are we guilty if we were left dead at eventide,
With our lips pressed to the hard, rocky ground?

Behold, how wide and spacious is the night…
How the stars blossom in the dark!
Sweet smell the pines. Now you shall bury us with clods of earth on our
faces.
Where the barbed wire is nailed, in ditches, here all of us together.
A new day, forget not! Forget not!
For we upheld your name till death closed our eyes.

Behold, our bodies are laid in a long, long line; we do not breathe,
But the wind is now on the hills, the wind breathes,
Morning breaks, and the shining dew sings.
We shall return again, we shall meet, shall return as scarlet flowers.
You will know us at once, our silent “mountain platoon” –
Then we shall blossom, when the last shot has been silenced in the hills.

Here lies Our Bodies translated by Dov Vardi in Israel life and letters vol.5 no4 November 1949

Here our bodies are cast in Israel Argosi no 2 spring 1953 translated by S.J.Khan

But we shall bloom translated by David Kusselewitz Israel  Horizons vol 4 no 9 October

November 1956

Gabriel   Preil,   Israeli poetry in peace and war /    New York :   Herzl Press,   1959 Image result for No rattling of sabers :   an anthology ofIsraeli war poetry

translation and introduction by Esther Raizen in  .No rattling of sabers :   an anthology of Israeli war poetry /    Austin :   Center for Middle Eastern Studies, University of Texas at Austin,   c1995.

,

תרגום אנונימי לאנגלית :

Behold, our bodies are laid in a long, long line; we do not breathe,
But the wind is now on the hills, the wind breathes,
Morning breaks, and the shining dew sings.
We shall return again, we shall meet, shall return as scarlet flowers.
You will know us at once, our silent

ספר שירים של חיים גורי בתרגום לרוסית .

ל”הנה מוטלות גופותינו” ישנם שני תרגומים לרוסית.

תרגום של מיכאיל גנדלב: GENDELEV

http://gendelev.org/stihi/perevody/549-iz-khaima-guri-s-ivrita.html

Вот лежат наши тела

Дани и его друзьям

Смотри: вот лежат наши тела.
В ряд – как на поверке – лежат солдаты.
Неузнаваемые. Не дышим.
Смертью дует из наших глазниц.
Гаснет день. К холмам спускается вечер.
Смотри: мы не способны встать, чтобы
в последних лучах заката
любимых своих обнять, взять гитару,
нежно тронуть струну или – птиц
молодым криком вспугнуть из крон,
где запутался ветер.

Смотри: вот согбенны и немы матери наши.
Каменеют друзья.
А в небе – зарницы и пожары.
И – канонада все ближе: наливается буря!
Однако – так ли уж надо нас хоронить?
Под свинцом мы еще можем встать, как тогда,
в смертельной ярости возродиться.
Огромные, страшные – поковыляем мы
в контратаку,
ибо – в спавшихся наших аортах
огонь горит мертвецов!

И мы никогда не изменим.
Смотри: автоматы – при нас, пусть без
боезапаса.
Но – мы готовы… Еще не остыли стволы –
оружие помнит присягу до последней пули
в стволе.
Мы сделали все, что могли:
мы кровью полили наши следы –
все до последнего рядового.
И чем мы виноваты, что к вечеру этого дня
мы лежим,
и губы каждого, кто погиб,
припали к скалистой этой, этой трудной,
невыносимой земле?

Смотри, как открылась ночь во всю ширину.
Звезды цветут во тьме. Запах сосен сильней.
Похороните сейчас нас – глыба земли на лице,
возле окопов, вздыбленной проволоки, где
мы лежим.
Новый рассвет, не забудь нас! Новый день,
не забудь!
Мы носили имя твое, пока не заснули навеки.

Вот лежат наши тела.
В ряд – как на поверке. И мы не дышим.
Но дышит ветер в горах. И утро сияет в росе,
в каждой капле ее.
Мы вернемся, еще вернемся –
цветами красными. Вы узнаете нас.
«Это горный отряд безмолвный», – поймете.
Мы расцветем, когда отгремит последний
выстрел в горах.

Из сборника
«Роза ветров»
תרגום של אדולף גומֵן

аим Гури. Вот недвижные наши тела

Из Антологии ивритской поэзии ХХ-го века

Хаим Гури
(р.1923)
Посвящается Дани и его друзьям

Вот недвижные наши тела нескончаемым строем лежат.
Смерть глядит из глазниц, наших лиц не узнать. Мы не дышим. Смотри:
Опускается вечер на горы. Последние тают лучи.
Мы не встанем уже, чтоб идти по дорогам, где гаснет закат.
Нам уже не любить, струн печальных не перебирать до зари,
Ни один против ветра в лесу уже не закричит.

Наши матери, горем согбенны, молчат. Прячут слёзы друзья.
Рядом взрывы гранат и пожар. Значит, буря близка.
Неужели нас всех похоронят сейчас?
Мы воскреснем ещё, мы рванёмся в атаку, нам медлить нельзя!
Встанем рослые, грозные, ринемся в бой на врага.
В наших жилах огонь, всё бурлит , всё живёт внутри нас.

Пусть обоймы пусты, подтвердят наши ружья: никто не предал.
Они помнят последние наши слова, их стволы горячи,
И на каждом шагу нашей кровью полита земля.
Всё, что можно, мы сделали. Но и последний упал.
Кто же нас упрекнёт, если мёртвыми были в ночи
И к холодной скале прижимались, губами ловя.

Посмотри, что за ночь – широка, велика.
Звёзды в небе сквозь мрак расцвели, как цветы.
Сосен свеж аромат… Хороните сейчас, пусть нам комьями лица укроют.
Огражденья, траншеи… Теперь всё для нас на века.
Новый день! Не забудь средь трудов, суеты:
Пока смерть нам глаза не смежила, мы жили тобою.

Мы не дышим. Недвижные наши тела, словно строй.
Но наполнило горы могучего ветра дыханье,
И в сиянии утра в камнях засверкала роса.
Мы вернёмся ещё, мы цветами вернёмся домой.
Вы в мгновение ока узнаете нас: “Горняки!   Им  подходит названье”. *)
Мы тогда расцветём, когда смолкнут стрельбы голоса.

Песня на музыку Нахума Геймана в исполнении Гилы Альмагор и Дани Голана
На сайте https://www.youtube.com/watch?v=61STrP0rSv4

*) Горные отряды

Перевод с иврита

ספר שירים של חיים גורי בתרגום לספרדית

תרגום של “הנה מוטלות גופותינו ” לספרדית

מתוך :

Varela Moreno, María Encarnación    Flores de fuego, años de fuego :   la poesía de Jaím Guri /    Granada :   Universidad de Granada,   1990

תרגום לערבית בתרגום פרופסור אסף דויד

את סיפורו של תרגום זה  שבוצע במיוחד להקראה עבור מפגש מיוחד של החיילים הישראלים שלחמו ב”גבעת התחמןשת” ב-1967 ושל החיילים הירדניים שלחמו בהם ,45 שנים אחרי  ראו כאן

قصيدة “فصيل التلّة” للشاعر حاييم غوري (ترجمة: ا.د. عساف دافيد)

أُنظُر، ها هِيَّ أَجْسَادُنا جَاثِمَة والصَّفُّ طويل, طويل

تغيّرت وجوهُنا والموتُ يُحَدِّقُ بعيونِنَا ولا نتنفّس

ينطفئُ الوَمَضُ الأخيرُ ويهبُطُ المساءُ على الجبال

أُنظُر، لن نقومَ لِنَتَنَزَّهَ تحتَ ضوءِ غروبٍ بعيد

لن نعشَقَ، لن نضرُبَ أَوتارًا بنغمةٍ ناعمةٍ وساكنة

لن نهدَرَ في الحدائقِ حِينَ تهُبُّ الرياحُ في الغابات

أُنظُر، أُمَّهَاتُنَا يَنْحَنِينَ صَامِتَاتِ، وزملاؤُنا يحبسونَ بُكَاءَهُم

والقنابلُ تنفجرُ في مكانٍ قريبٍ, وحريقٌ, ونُذُرُ شؤمِ تُبَشِّرُ بالعاصفة

هل حَقَّا تَدْفُنُونَنَا الآن؟

فَنَحْنُ ناهضون مُنْطَلِقون ثانيةً والى الحياةِ عائدون

نتمايلُ عمالِقَةٌ عِظَامٌ, نُسَارِعُ مُنجِدين

لأنَّ كلَّ ما فينا حيٌّ لا يزالُ يَنْبَضُ في عروقِنا لاهبًا

لم نَخُنْ. أُنظُر، سلاحُنا لاصقٌ بنا وجَعْبَتُنَا فارِغة

يتذكَّرُ كَلَامَنَا كُلَّهُ ولا تزالُ فُوَّهَتُهُ متَوَهِّجَة

ودِماؤُنا مُتَنَاثِرَةٌ على الشّعابِ شِبْرًا وراءَ شِبْر

بَذَلْنَا كلَّ ما بوَسْعِنا حتّى سقط الأخيرُ مِنَّا ولم يقُمْ

هل حَقًّا نُلَامُ إذا كانَ الظَّلامُ حَلًّ بِنَا أَمْوَاتًا

وشِفَاهُنَا تُقَبِّلُ الأرضَ الوَعْرَة؟

أُنظُر, ما أكبرَ الليلَ وما أَرْحَبَهُ

أُنظُر كَيْفَ تَزهَرُ النّجومُ في الظّلام

وأريجُ الصَّنَوْبَر

سوف تَدْفُنُونَنَا الآن لِيَكْسو الثرى وجوهَنا

هنا تَبْرَزُ الأسلاكُ، والخنادِقُ، ونحن هنا سَوِيَّةً

أيُّهَا الفجرُ الجديدُ، لا تنسى! لا تنسى!

لقد نطقنا بِاسْمِكَ حتّى غمَّضَ الموتُ عيونَنَا

أُنظُر، ها هِيَّ أَجْسَادُنا جَاثِمَة والصَّفُّ طويل ولا نتنفّس

ولكنَّ الرياحَ قويةٌ وتَتَنَفَّسُ في الجبال

لقد بَزَغَ الفجرُ ويَتَلألأُ النَّدَى كالتَّغْرِيد

سوف نَلْتَقِي مرةً أُخرى, سوف نعودُ كالزّهورِ الحمراء

وسوف تَتَعَّرَفُونَ عَلَيْنَا فَوْرًا. إنَّهُ “فصيلُ التَّلَّةِ” الصَّامت

وعِنْدَهَا نَزْهَرُ, عِنْدَ تلاشي صُرَاخُ آخرِ طَلَقَةٍ فوقَ الجبال


د. عساف دافيد هو أستاذ غير متفرغ في قسم العلوم السياسية, كلية العلوم الاجتماعية, الجامعة العبرية في القدس, ومتخصص في شوؤن الأردن والعلاقات المدنية-العسكرية في الشرق الاوسط (assafd@mscc.huji.ac.il)

ולסיום הנה ראיון שביצע צבי צמרת עם חיים גורי בשנת 1985 ובו מספר גורי לא רק כיצד נכתב השיר אלא גם מה למד עליו ועל האירועים ששימשו לו בסיס בשנים שלאחר כתיבתו :

הראיון הופיע בספר:גוש עציון מראשיתו עד תש”ח :   מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר / בעריכת מרדכי נאור   ירושלים :   יד יצחק בן צבי,   1986 תשמ”ו.

Image result for ‫גוש עציון מראשיתו‬‎


חיים גורי
ראו גם:

הנה מוטלות גופותינו בויקיפדיה

האזינו לביצועים של “הנה מוטלות גופותינו:

הנה מוטלות גופותינו בלחן של נחום היימן בביצוע גילה אלמגור ודני גולן Image result for ‫הנה מוטלות גופותינו‬‎ הנה מוטלות גופותינו  עם לחן של אורי מרק Image result for ‫הנה מוטלות גופותינו‬‎ הנה מוטלות גופותינו בלחן וביצוע של שלומי הונינג

“הנה מוטלות גופותינו ” בלחן זיוה טובי -זמיר

“הנה  מוטלות גופותינו ” לחן מוקדם

האזינו גם לאגדת הל”ה. כתב: יורם טהר לב, הלחין: יוסף הדר, שרים: צמד העמרנים

האזינו לריאיון עם חיים גורי

אניטה שפירה :קולה של “מחלקת ההר האילמת “

ראו גם:

“מגש הכסף”: הבלדה הקלאסית של נתן אלתרמן בתרגומים שונים לרגל שבעים שנה לפרסומה

11 תגובות

  1. ב-16 לינואר 2018 יטתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים ערב המוקדש לוותיק שבמשוררי דור המדינה החי עימנו. שירתו של חיים גורי הולכת ונמשכת מימיה הראשונים של המדינה ועד ימינו אלה, והיא רבת רבדים והתפתחויות. אין ראוי ממנו לפתוח את הסדרה החגיגית.
    משתתפים: | פרופ’ דן מירון | אגי משעול | תמיר גרינברג | יונדב קפלון
    את האירוע שייערך ב ילווה ערן צור שישיר וינגן משירי חיים גורי,

    עורך הסדרה ומנחה: בנימין שבילי

    תאריך: שלישי, כ”ט בטבת תשע”ח ,16.1.18

    שעה: 20:30

    מיקום: בית הקונפדרציה

    מחיר כרטיס: 20 ש”ח (המחיר אינו כולל עמלת מכירה)

    לרכישת כרטיסים בטלפון: בימות – 6226*, 02-6237000

    ניתן לרכוש כרטיסים גם דרך בית הקונפדרציה באמצעות טלפון 02-6245206 שלוחה 4

  2. The Lamed Hey:

    Wednesday, January 14, 1948 – forty of the finest soldiers belonging to
    the Field Corps and to the Palmach were organized under the command of
    Danny Mass. Their mission was to bring military and medical supplies to
    Gush Etzion. They set out under cover of darkness from the Bayit Vegan
    district of Jerusalem and planned to continue southward via Ein Kerem to
    Ein Tzurim. The total distance of the walk would be approximately twenty
    kilometers (twelve miles). The men were all carrying heavy packs on
    their backs, which included first-aid kits and bottles of blood plasma
    for transfusions, as well as weapons and ammunition for the embattled
    Gush Etzion. They were forced to proceed very slowly in the terraced
    terrain of the Juean mountains and after the greater part of the night
    had passed, they were still far from their objective. Danny Mass had no
    choice but give the command to return to Jerusalem by the quickest
    possible route.

    Thursday, January 15, 1948 – There was great disappointment among the
    soldiers upon their failure to reach Gush Etzion. It was agreed that
    they would make a second attempt the next evening despite their fatigue.
    They called for the unit to travel in an armored vehicle to the village
    of Hartuv. At this point, 5 soldiers returned to Jerusalem (two were
    unarmed; one had a sprain; two more accompanied them with arms) – and
    this is the origin of the name, “Lamed Hey” (35). From Hartuv, the
    soldiers would continue by foot for approximately 25 kilometers (15
    miles) to Massuot Itzchak.

    The unit arrived safely at Hartuv. Il was close to midnight before the
    final preparations were made. The unit succeeded in by-passing a British
    police station undetected, and continued on its way through enemy
    territory toward Gush Etzion.

    Friday, January 16, 1948 – The “thirty five” walked on throughout the
    night. Towards dawn they approached Surif, the last Arab village on the
    way to Gush Etzion, and only about six kilometers (4 miles) from Massuot
    Yitschak. It was here that the unit was detected (perhaps by a shepherd)
    and first shots were fired upon them.

    The “thirty five” were deep in the heart of enemy territory without any
    means to call for outside help. As soon as the battle had begun, Danny
    Mass undoubtedly realized that his men would not be able to break
    through to Gush Etzion. They quickly split up into two groups and with
    one group covering for the other they climbed to the top of what is now
    known as “Battle Hill”, an advantageous defense position. Here they
    bravely defended themselves that day against the fierce attacks of the
    enemy. Hundreds of Arabs from the neighboring villages took up positions
    on the surrounding ridges and began closing in on the “thirty five”.
    Toward evening, the large supply of ammunition which the Jewish fighters
    had carried in their packs began to wane. The battle ended with the
    death of the last of the “thirty five”. Having exhausted all his
    ammunition, he died with a rock in his hand.

  3. האנדרטה לזכר הל”ה שהבאת במאמר, ממוקמת בקיבוץ נתיב הל”ה ולא בדרך לירושלים
    בתודה על מאמר רב ענין ורב שפתח

  4. מרכז מידע פלמ”ח:
    http://www.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38612&itemId=5605&itemType=0

    מלחמת העצמאות
    מחלקת ההר (הל”ה)
    תקציר
    ב- 14.1.48 הותקף גוש עציון לראשונה בידי כוח ערבי גדול בפיקוד עבדול קאדר אל-חוסייני . מחלקת הפלמ”ח שפעלה בגוש, בפיקודו של אריה טפר (עמית), גרמה לתוקפים אבידות כבדות. ההתקפה נשברה והאויב נסוג. מפקד הגוש באותם ימים, עוזי נרקיס, תבע באופן דחוף תגבורת, שתביא עימה תחמושת וציוד לעזרה-ראשונה. על פי המידע שהיה בידי הש”י (שירות הידיעות של ההגנה) הייתה צפויה התקפה נוספת, והיה ברור כי יש לחזק את מגיני הגוש, שבו ראו את קו-ההגנה הקדמי של דרום ירושלים.
    בעקבות הקרב ולנוכח פנייתו של נרקיס, החליטה המפקדה בירושלים לתגבר את הגוש. המשימה הוטלה על מחלקה בת 40 איש, מילואי-פלמ”ח ואנשי חי”ש מירושלים.

    הניסיון הראשון לחבור לגוש עציון
    דני מס, מפקדו הקודם של הגוש, וכעת סמג”ד הגדוד השישי של הפלמ”ח, נקבע כמפקד הכוח, שכלל שמונה מ”כים ושני חובשים. הנשק כלל 4 מקלעים, 16 רובים, 20 תלי-מקלע ‘סטן’ ו- 70 רימוני-יד – ציוד שנחשב לאוצר בתנאי אותם ימים. הכוח, שנועד לחבור אל הגוש במסע רגלי, התכוון גם לבצע פעולות-גמול בכפרים שבאזור הגוש ופעולות חבלה בכביש ירושלים-חברון, ולקחה לשם כך כמות של חומרי-נפץ. כמו כן, נשאה המחלקה ציוד הרפואי לצורך טיפול בפצועי הגוש, שלא ניתן להעבירם לירושלים.
    הניסיון הראשון נעשה בליל ה- 15.1.48. המחלקה תיכננה לנוע במסע רגלי, לאורך מסלול באורך כ- 20 ק”מ (כולל עליות וירידות וכן מעקפים סביב כפרים), שייצא משכונת בית-הכרם ויעבור דרך מנזר כארמיזן. בשל עיכוב באספקת הנשק יצאה המחלקה לדרכה בשעה 01:00, היינו באיחור של כ- 5 שעות. הכוח נתקל בקשיי ניווט – בעיקר בשל הערפל הכבד – וחזר לבית-הכרם בשעה 04:00 כדי שלא להיחשף לאור היום.

    המחלקה לא מגיעה ליעדה
    בליל המחרת 16.1 הוחלט לצעוד במסלול שונה, היוצא מהמושבה הרטוב, ועובר דרך עמק-האלה. ציר זה היה מוכר לרבים מאנשי הפלמ”ח ממסעות שהשתתפו בהם, ושימש קודם לכן להעברת נשק לגוש דן. מפקדים וסיירים של הפלמ”ח שהכירו את הדרך ידעו לומר כי ניתן לבצע את המשימה: להגיע לגוש תוך לילה אחד.
    למחרת הגיעה המחלקה למושבה הרטוב. על-פי התוכנית נקבעה השעה 19:00 כשעת היציאה לדרך. עד 03:00 לפנות בוקר היה עליהם להגיע לגוש ולהספיק לבצע פעולות חבלה בכביש חברון-ירושלים. בפועל התארגנה המחלקה בהרטוב בשעה 21:30 ולפיכך התעורר ויכוח אם כדאי לצאת לדרך עוד באותו לילה. דני מס החליט כי המחלקה תצא לדרכה כמתוכנן, אך השאיר בהרטוב שניים שלא היה בידם נשק.
    בליל ה- 16.1.48, בשעה 23:05, יצאו הלוחמים דרך עמק האלה לעבר הגוש, מרחק של כ- 25 ק”מ. אחרי 8 ק”מ של הליכה, לאחר שעברו ליד דיר-אבאן, נקע אחד ההולכים את רגלו, ושני לוחמים ליוו אותו חזרה להרטוב. 35 לוחמים המשיכו בדרכם לגוש.
    למחרת הגיעה הודעה מהגוש כי המחלקה לא הגיעה. מכיוון שלא היה כל קשר עימה, פעל הש”י להשיג מידע על גורלה. לרשות המחלקה היו יוני-דואר ובהרטוב המתינו להן בתקווה לידיעה כלשהי שתבהיר את התמונה, אך הן לא הגיעו.
    המחלקה לא הגיעה באותו לילה ליעדה, משום שבקרב שניהלה עם ערבים – במרחק 5 ק”מ מהגוש – נפלו כל הלוחמים. על פי עדויות שנאספו במשך שנים הצטיירה התמונה הבאה: המחלקה עקפה את הכפר בית-נטיף והתקדמה בתוואי שעבר בנחל גדור, בין הכפרים צוריף וג’בע. מהכפר צוריף נותרה דרך של 5-4 ק”מ, שדרשה אמנם טיפוס של כ- 500 מטרים אל הגוש, אך בשטח נקי מכפרים: לו הגיעו לשם בחושך כמתוכנן, לא היו מתגלים גם אם היו צועדים בקטע זה באור יום. עקב היציאה המאוחרת מהרטוב, עלה השחר כאשר המחלקה הייתה עדיין בעיצומו של המסע. מישהו מערביי הסביבה גילה אותם, ק”מ אחד לאחר חירבת עילין, והזעיק את אנשי הכפרים (‘פזעה’). אלה החלו להיאסף בהמוניהם ולאיים על המחלקה.

    הקרב ומות הל”ה
    בפני דני מס ניצבו שלוש אפשרויות: א. לנסות לפרוץ במהירות קדימה לעבר הגוש; ב. לחזור לשטחנו; ג. לתפוס עמדות בתוואי שולט ולנהל קרב-הגנה.
    דני מס, כמסתבר, בחר באפשרות השלישית. המחלקה הגיעה באור יום לשלוחת קורנט אל-גורון (נ.ג. 573 בשלוחת הר סנסן, שלימים קיבלה את השם ‘גבעת הקרב’ ) והתפצלה לשניים, כאשר היא מוקפת מכל העברים בהמון ערבים חמושים.
    הקרב נמשך שעות רבות – 35 איש למול ההמון, ללא מים ומזון, עם תחמושת מוגבלת, שהלכה ואזלה – עד שנהרגו כל הלוחמים. לקצין הבריטי דוגין, מפקד תחנת חברון, הגיעה ההודעה על הקרב רק במקרה, כאשר ראה מכוניות של ערבים פורקות נפגעים בחברון. האנשים שהגיעו מהשטח סיפרו על קרבות קשים נגד היהודים. הוא יצא לשטח אך הגיע למקום הקרב לאחר שנסתיים, ומצא כי מרבית הגופות נמצאו על ראש הגבעה, מפוזרות בהגנה היקפית; על ראש הגבעה הייתה נקודה לאיסוף פצועים, שבה נמצאו גופות חבושות וכן נמצאו גופות למרגלות הגבעה, כנראה של לוחמים שניסו לחמוק.
    דוגין דרש ממוכתר ג’בע לארגן אנשים לפינוי הגופות. במהלך הפינוי הגיעו מכוניות בריטיות, ובטעות הופצה השמועה כי כוח יהודי בא לנקום. בשלב הזה, כנראה, התעללו התוקפים הערבים בחללים. הבריטים העבירו את הגופות לגוש, שם נקברו.
    ביום ו’, ה- 16.1, לאחר שהגיעה מהגוש ידיעה שהתגבורת לא הגיעה, נשלח אווירון לחפשם. במשך היום הגיעו ידיעות ממקורות ערביים של הש”י על הקרב שניהלה המחלקה עם אנשי הכפר צוריף. הורכבה יחידת-חילוץ גדולה, שנערכה למסע רגלי במסלול שעברה מחלקת הל”ה, אך הותקפה כאשר החלה לפעול בשטח, ונגרמו לה אבידות. הידיעה על גורל המחלקה הגיעה רק במוצאי-שבת. כשנודעו תוצאות הקרב השתררו תדהמה ואבל ביישוב כולו, שכן עד אז לא נפלה מחלקה שלמה בקרב אחד.
    לאחר כיבוש השטח במלחמת 1967 החליטו אנשי הגוש, בראשות יהושע כהן, לפצח את תעלומת הגבעה. בכפר ג’בע לא הסכימו לשתף פעולה והמוכתר אמר כי ידבר עם היהודים רק בנוכחות דוגין. כאשר איתרו אותו באנגליה, הביאו אותו לארץ, והוא הצביע לראשונה באופן וודאי על גבעה שזיהה במדויק כגבעת הקרב (שהייתה, כמסתבר, בשטחנו גם לפני שנת 67, אך ללא ידיעתנו).
    בדיעבד, נותרו שתי שאלות ללא תשובה חד-משמעית:
    א. האם היה למחלקה סיכוי לבצע את משימתה, גם לולא חשיפתה וכניסתה לקרב. כלומר: האם שבע השעות היו אכן זמן מספיק למסע הלילי, לרבות העלייה הקשה לגוש?
    ב. לו הגיעה המחלקה לגוש, האם הייתה משנה באופן משמעותי את היערכות הגוש?

    שמות נופלים מקרב אנשי הפלמ”ח:
    אלוני ישראל; אנגל חיים; בוגוסלבסקי בנימין; ביטנסקי יהודה; בן-ימין עודד; בן-מאיר בן-ציון; בן-עטר יעקב; ברוך יוסף; גאון איתן; גולנד סבו; גינצבורג יצחק; הלוי יצחק; הרשקוביץ אליהו; זבולוני יצחק; ט”ש דוד; כהן אלכסנדר; כהן יעקב; כלב יחיאל; כספי יעקב; לוין יונה; לוסטיג אלכסנדר; מזרחי אליהו; מיכאלי אמנון; מס דני; פנואלי שאול; פרלשטיין משה; פרסיץ בנימין; פת ברוך; צברי דוד; צוובנר דוד; קוטיק יעקב; קופלר יוסף; קושניר טוביה; רייך דניאל; שמואלי יעקב;

  5. http://www.k-etzion.co.il/Index.asp?ArticleID=81&CategoryID=78&Page=1

    הרקע ליציאת המחלקה לדרך

    מראשית ההתיישבות היהודית בגוש-עציון בעת החדשה, ברור היה כי זה אחד האיזורים הקשים והמסוכנים להתיישבות בארץ. טבעת יישובים ערביים מכתרת את האיזור מכל עבר. פעמיים הוכו וכשלו נסיונות ליישוב האיזור: מגדל-עדר בשנת תרפ”ט (1929), וכפר-עציון מיסודה של חברת אל-ההר בשנת תרצ”ו (1936). בשנת תרפ”ט חרבה הקהילת חברון העתיקה בטבח אכזרי. למרות זאת פותחו בגוש-עציון ארבעה יישובים פורחים בשנים תש”ג-תש”ח (1943-1948).
    החלטת-החלוקה שנתקבלה באו”ם, אור לי”ז בכסלו תש”ח (29.11.47), קרעה גזרי ארץ גדולים וחשובים מתחום המדינה היהודית העתידה לקום, ביניהם הר-חברון וגוש-עציון. ירושלים עתידה הייתה להיות בשלטון בינלאומי. ההנהגה היהודית השלימה עם התוכנית וקיבלה אותה. ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה.
    למחרת ההחלטה פרצו בארץ מאורעות הדמים. הערבים פתחו במערכה כבדה על התחבורה היהודית, בעיקר ליישובים המבודדים והמרוחקים. גוש-עציון נותק מלב היישוב היהודי והושם במצור. כביש צר ופתלתול הוביל מגוש-עציון לירושלים, הערבים חסמו אותו ותקפו בזעף כל נסיון יהודי לפרוץ דרך בשיירות. בכ”ח בכסלו תש”ח (11.12.1947) נפלו בקרב 10 מנוסעי שיירה שנעה מירושלים לגוש-עציון, בהם חברי היישובים ומגינים-נוטרים. בין הנוסעים בשיירה היה גם מפקד גוש-עציון, דני מס, שנחלץ בטנדר שנע לאחור להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא.

  6. הבאתי כאן את התרגומים לאנגלית לרוסית ולספרדית של השיר ,ואני מחפש תרגומים לשפות נוספות . ידוע לי למשל שיש גם תרגום לצרפתית אבל לא איתרתי אותו .אם מישהו יודע פרטים על תרגומים נוספים כאלו שלחו לי או אף את התרגום עצמו ל:elieshe@inter.net. il

  7. לפניכם מילות השיר המפורסם של המשורר המנוח חיים גורי, “תפילה”, טקסט שהפך לחלק בלתי נפרד מטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מביאים אותו כאן גם בתרגומים לאנגלית ולספרדית ועם הפרסום המוקדם ביותר שלו הידוע ב”משמר לילדים” ” מ-1949.אבל היה פרסום קודם שלו בעברית איפה שהוא שעדיין לא התגלה:
    ראו :

    ברך נשקם שלא יחטיא
    https://www.yekum.org/2018/02/%D7%91%D6%BC%D6%B8%D7%A8%D6%B5%D7%9A-%D7%A0%D6%B4%D7%A9%D7%81%D6%B0%D7%A7%D6%B8%D7%9D-%D7%9C%D6%B0%D7%91%D6%B7%D7%9C-%D7%99%D6%B7%D7%97%D6%B2%D7%98%D6%B4%D7%99%D7%90-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94/

  8. לרגל פטירתו של המשורר חיים גורי, לפניכם לראשונה הסיפור המרגש של תרגום שירו המפורסם “הנה מוטלות גופותינו” לערבית לצורכי מפגש יחיד מסוגו של הלוחמים השראלים והירדנים בגבעת התחמושת בשנת 1967
    “הנה מוטלות גופותינו ” סיפורו של התרגום לערבית :
    https://www.yekum.org/2018/02/%D7%94%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%99%D7%A4/

  9. כתבה של אסף שניידר ב”ידיעות ” על “הנה מוטלות גופותינו “:

    מחיר העצמאות
    כשחיים גורי שמע על אחד הקרבות הנוראים במלחמת השחרור, במהלכו הושמד לחלוטין כוח של 35 לוחמים, הוא מיהר לכתוב את תחושותיו. התוצאה הייתה “הנה מוטלות גופותינו”, מילים נוקבות ועוצמתיות שמרגישות כאילו היה בעצמו בשדה הקרב, אף ששהה בכלל מעבר לים. גם “באב אל וואד”, על נקודת התורפה שעימה התקשה הפלמ”ח להתמודד, עסק בכשלונות ובקורבנות הרבים שאפיינו את המלחמה בראשיתה.

    https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5079063,00.html

  10. כתבה מצולמת על קרב הל”ה של ערוץ 2 האם מיתוס שקרי של כישלון צבאי או גבורה ו אמת עובדתית ?
    קרב הל”ה: גבורה או כישלון צבאי?

    https://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2018/Article-e64b1602028e161004.htm

    שיירת הל”ה – זה השם שהתקבע סביב המיתוס הצבאי הזה ממלחמת השחרור. 35 לוחמים שיצאו לגוש עציון המנותק – ואף אחד מהם לא נותר בחיים. אלו הגיבורים שחיים גורי המנוח הנציח בשורות: “הנה מוטלות גופותינו”. 70 שנה אחרי – יש קרב חדש, על השאלה מה באמת היה שם
    יגאל מוסקו | החדשות | פורסם 02/03/18 21:26

    ינואר 1948, האו”ם כבר החליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הבריטים עדיין לא עזבו – ומאורעות הדמים החלו. גוש עציון היה מורכב אז מארבעה קיבוצים קטנים ומבודדים בין בית לחם לחברון. ב-14 בינואר הצליח קומץ לוחמים בכפר עציון להדוף התקפה של מאות ערבים. למגנים היו כמה פצועים והיה חשש ממתקפה נוספת תוך ימים.

    קבוצת לוחמים מהגדוד השישי של הפלמ”ח יצאו ב-11 בלילה מהמושבה הקטנה הר-טוב שהייתה ליד בית שמש של היום, והתחילו לצעוד בנתיב של 28 ק”מ לעבר הגוש עם אספקה רפואית ותחמושת. אחד מהם נקע את הרגל ונשלח חזרה יחד עם שני מלווים. 35 לוחמים המשיכו בדרך.

    עם אור ראשון התגלו הלוחמים על ידי תושבי הכפרים הצמודים וחמושים החלו לצאת לעברם. המחלקה ניהלה קרב קצר עם החמושים הראשונים ואחר כך הסתתרה בוואדי, כנראה במטרה להמשיך בלילה לגוש. בצהריים גילו שהם מוקפים במאות ערבים וטיפסו לגבעה כדי לא להיות בשטח נחות. הקרב התנהל במשך שעות ארוכות. באור אחרון, אחרי שהפלמ”חניקים ירו את כל מה שהיה להם, הערבים הסתערו על הגבעה.

    יומיים היו מוטלות הגופות על גבעת הקרב, חלקן עברו התעללות זוועתית. כל החללים נקברו בכפר עציון. ארבעה חודשים לאחר מכן, ערב הכרזת המדינה, נכבש הקיבוץ על ידי הלגיון הירדני וכמעט כל אנשיו נהרגו, ביניהם אביו של יוחנן בן יעקב. הבן בטוח שה-35 שלא הצליחו להציל את אביו, היו גיבורים, והוא נסמך דווקא על עדות אחד השייחים הערביים שנפצע בקרב.

    שנה וחצי לאחר מכן, בהסכם הפסקת האש שלאחר מלחמת העצמאות, הועברו עצמות לוחמי מחלקת ההר לירושלים. כל העיר הייתה בחוץ כשארונות הל”ה עברו ברחובות. זו הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה בהר הרצל שהפך מאז להר השכול הלאומי.

    דווקא מתוך האסון הנורא נלקחו הערכים המכוננים, הקרבה, גבורה וגם טוהר הנשק. אבל יש גם כאלה שטוענים שהאסון הוא תוצאה של כשל צבאי ויש שיכנו זאת אפילו “כישלון”. אז מה עומד באמת מאחורי המיתוס?

    https://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2018/Article-e64b1602028e161004.htm

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + שתיים =