המוות היה לאהבה – אנתולוגיית זוטא של דור שני לשואה

מאת יואב איתמר

וביום הזה שהוא ערב

רציתי לומר לה יותר מתמיד

זיכרונותיך הם לחם חוקי

ושם אמך, סבתי, כבר אינו מום

או חולי שיש להסתיר

אלא חיבור חי


"אל עצמי" (לאה זהבי, "רצה ושבה", "אבן חושן, 2014)

)

לאחרונה צפיתי בסרט "הלומים" בסינמטק, שם הלום הקרב יוצא מדי לילה בשתיים וצופר בלי הכרה בצופר מכוניתו, ונזכרתי במשהו שאבא שלי סיפר לי, על ניצולי השואה שהיו צועקים בלילות בתל אביב. אילו רשמים השאירו תקופות אלה על היוצרים של ארצנו? רוני סומק כותב בשיר על ניצולת שואה: "בבית אמרו לי שבוכנולד זה פרוסת לחם / שאבא של איזיק תמיד שומר/ בכיס,/ שאלה הכיסאות שגברת הניה / מבקשת מהשכנים בשביל / האורחים שאף פעם לא באים לליל הסדר, / שאלה בנות היענה הטומנות ראש במצח האישה, / המחכה ליד גדר בית הספר לבדוק שילדתה עדין נושמת. / בוכנוולד, הם לא אמרו, זה גם / הצווארונים החונקים את גרון השומרים / שמאותו לילה נקשו לי צעדים בפטרול החלומות, / שזהו מחסן המגפיים שבו הסתרתי את עצמי,/ מאישוני אס-אס שהתרוצצו להם בעין, / וזה אפילו הטלאי שהצהיב בדמיון, / על מעיל הצמר שהביא אבי מבגדד".

אבל כיצד הרגישו הילדים של ניצולי השואה? יצרתי כאן אנתוגיה זוטא של שלושה משוררים שהם דור שני לשואה.

יעל גלוברמן, משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית, נולדה בתל אביב לאווה הרשפינגר מלודז' ופריץ גלוברמן (טיברגר) מקראקוב, פולין, שעלו ארצה בגיל צעיר לאחר השואה. למדה בגימנסיה הרצליה. לאחר שירות צבאי בנח"ל למדה שנה ציור ופיסול בפריי אקדמי שבהאג, הולנד והמשיכה בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות השמונים עברה לארצות הברית, שם גרה במשך עשר שנים, ושם נולדו שני בניה. עם שובה ארצה ראה אור ספרה הראשון, הרומן "מנענע את העץ." מגיל צעיר פרסמה שירים בכתבי העת ובמוספי הספרות וספוריה הראשונים ראו אור ב"עכשיו" בעודה חיילת. על שירתה זכתה בין השאר בפרס אקו"ם לעידוד פרסום יצירה לשנת 2000 ובפרס מפעל הפיס לשירה 2002. היא גם זוכת מלגת פולברייט לשנת 2008. שיריה תורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, מקדונית סלובקית, גאלית ואסטונית ומתפרסמים בכתבי עת ובאנתולוגיות באירופה ובארצות הברית. יעל גלוברמן היא מן הבולטות במתרגמי השירה האנגלוסכסית ובין השאר תרגמה משירי ויליאם בלייק, סווינבורן, ייטס, אודן, דילן תומאס, טד יוז, סילביה פלאת', אן סקסטון, דרק וולקוט, שיימוס היני ולואיז גלוק. בשנת 2008 הצטרפה כעורכת לכתב העת "הליקון". כיום היא מתגוררת בתל-אביב, כותבת, מתרגמת ומנחה את סדנאות השירה בחוג לספרות במכללת 'אורנים' ובתכנית לכתיבה-יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית של אוניברסיטת חיפה.

עדי וולפסון נולד בערד ב-1971 וחי בה כל חייו. למד בבית הספר היסודי אבישור ואחר-כך בבית הספר התיכון המקיף צימטבאום במגמה הריאלית. את שירותו הצבאי עשה במודיעין של חיל האוויר. לאחר שירותו החל את לימודיו במחלקה להנדסה כימית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ושם גם סיים תואר שני ושלישי. לאחר השתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטה של לאוון בבלגיה, התקבל להוראה במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון בבאר-שבע, בה הוא משמש כד"ר להנדסה כימית וראש המחלקה להנדסה כימית. פעיל בתחום איכות הסביבה והקיימות וכותב טור קבוע בנושא ב-NRG. במהלך לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון לקח מספר קורסים וסדנאות במסלול לכתיבה יוצרת לתואר שני במחלקה לספרות, אולם לא השלים את לימודיו. הוא גם בוגר סדנת השירה של הליקון לשנת 1998. שיריו התפרסמו ב"עכשיו", "עתון 77"  וב"הליקון". עדי נשוי ואב לשלושה ילדים.

ורד זינגר נולדה בפתח תקווה ב-1969 להורים ניצולי שואה ילידי רומניה, שעלו ארצה בנערותם. תושבת תל אביב, אם לבת. בצבא שירתה ככתבת צבאית ב"במחנה". במשך עשור מילאה מגוון תפקידי עריכה וכתיבה בעיתונות המודפסת. כיום עורכת לשון ותוכן עצמאית בהוצאות ספרים. סיפורים פרי עטה ראו אור ב"הארץ", "עיתון 77", ו"יקום תרבות", ושיריה ראו אור ב"עיתון 77", "מאזניים" ו"ליריקה". רומן ביכוריה עתיד לראות אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר בסדרה "רוח צד".

שלושתם בנים לניצולים, לשלושתם פרספקטיבות ייחודיות. בעיני גלוברמן הצער הוא כמעט מוחשי עד שאפשר להושיב אותו לשולחן. וולפסון שואל את השאלה אותה שאל עמיחי בזמנו: "מי יזכור את הזוכרים" ואילו ורד זינגר כמו קושרת בין שניהם מתוך מחווה לפוגת המוות של פאול צלאן ואומרת שהמוות היה לאהבה.

דור שני/ יעל גלוברמן ("אותו הנהר פעמיים", בהוצאת הליקון 2007)

1.

הָאִישׁ שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה יוֹשֵׁב לַשֻּׁלְחָן.

הָאִשָּׁה שֶׁבְּקֹשִי הִגִּיעָה מַגִּישָׁה לוֹ עֻגַּת שְׁזִיפִים.

זֶה הַבַּיִת שֶׁלִי: טוֹב פֹּה. בָּטוּחַ.

אִמָּא נִשְׁעֶנֶת עַל אַבָּא. אַבָּא נִשְׁעָן עַל צֵל.

בַּלַּיְלָה הֵם פּוֹסְעִים לְחַדְרִי עַל קְצוֹת אֶצְבָּעוֹת

בְּתִּלְבֹּשֶׁת כַּוְרָנִים, מוֹשְׁחִים אֶת רַקּוֹתָי בְּשַׁעֲוָה.

אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה מְאֹד חַמָּה.

הַרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת מִתַּחַת לָרַגְלַיִם.

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּקִירוֹת. פּחוֹת מַאֲמִינִים בְּגַג.

צָרִיךְ לִבְנוֹת אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים.

בַּאֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת יֵשׁ תַּחְמֹשֶׁת וּבַבּנְק שֹׁחַד לַשּׁוֹמֵר

שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָנוּ, לַיְלָה-לַיְלָה, אֶת הַגְּבוּל.

שְׁתִיקָה הִיא הַגֹּפֶר שֶׁסּוֹתֵם אֶת הַפְּרָצוֹת, אוֹטֵם אֶת הָרִצְפָּה.

אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ עָמֹק נוֹהֵם:

יָם קַיָּם מִתַּחַת לִיְּסוֹדוֹת הַבַּיִת.

2.

הַבַּיִת הַזֶּה מָלֵא אַהֲבָה. אַבָּא חָזָק וְאִמָּא יָפָה.

גֶּרְשְׁוִּין הָיָה יָכוֹל לִכְתֹּב עָלֵינוּ שִׁיר עֶרֶשׂ.

מָה יַעֲזֹר הַצַּעַר הַזֶּה

לְאָן לְהוֹלִיךְ אֶת הַצַּעַר הַזֶּה

אֵיפֹה אוֹשִׁיב אוֹתוֹ כְּשֶׁיַגִּיעַ

מָה אֶתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל

"פוגה דוממת". עבודה של לידיה רוזנסקי, 2012

שעת האפס/ עדי וולפסון (אני שלישי, אבן חושן, 2013)

(

דּוֹר רִאשׁוֹן דּוֹר שֵׁנִי דּוֹר שְׁלִישִׁי

אַתְּ הָיִית נִצָּחוֹן אִמָּא נֵצֶר וַאֲנִי

זִכְרוֹן מִי אֲנִי?

הַסְּפִירָה מַמְשִׁיכָה רְבִיעִי חֲמִישִׁי

וְשִׁשִּׁי עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ

מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

מַה יִּהְיֶה

בְּסוֹפִי?

שינוי סמנטי / ורד זינגר (עתון 77, 2016)

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , . קישור קבוע.

2 תגובות על המוות היה לאהבה – אנתולוגיית זוטא של דור שני לשואה

  1. מאת ארלט:‏

    תודה רבה, יואב, ותודה למשוררים. שירים מרגשים בעלי עוצמה פנימית, שעולה מהרווחים שבין המלים. תודה גם ליקום תרבות.

  2. מאת דליה:‏

    פרופ' עדי וולפסון הוא דור שלישי לשואה. ראיון מרגש איתו מופיע בספר "מסע: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים" שיצא לאור לאחרונה בהוצאת אסטרולוג ומשכל, עמוד 193. שם הפרק: "לעד אשא את הטלאי הצהוב".