אהרון אפלפלד, "הסופר האנטי-צברי"

אהרון אפלפלד. צילום: הדס פרוש

מאת אלי אשד

אהרון אפלפלד, אחד הסופרים הישראלים החשובים ביותר, הלך לעולמו.

הוא ידוע כיוצר סיפורי השואה החשוב ביותר בספרות הישראלית, נוסף על אידה פינק, והיה מועמד קבוע לפרס נובל לספרות. הוא היה ידוע ו"נמכר" בידי יחצניו בספרות העברית כסופר "האנטי-צברי" האולטימטיבי, כמי שכביכול ייצג את התרבות "האשכנזית הישנה" של מזרח אירופה.

אפלפלד אכן התמקד בחיי הגולה בעת השואה ולפניה. הוא נולד בצרנוביץ אשר בבוקובינה ב-1932, ובדיעבד ברור שהשנים הקובעות בחייו היו שנות השואה, בין 1940 ל-1945, כאשר הסתתר מפני הנאצים, ואלו השנים המתוארות ברוב יצירותיו.

ביצירתו מיעט לעסוק בחיים בארץ ישראל, אף שהגיע לכאן בגיל צעיר – ארבע-עשרה. ייתכן מאוד שאפלפלד ידע שזה מה שציבור הקוראים והמבקרים רוצה ממנו.

כמקובל במקומותינו בקרב הרוב המוחלט של אנשי הספרות והיצירה העברית, גם אפלפלד התלונן תמיד על יחסה המתנכר כביכול של החברה היהודית במדינת ישראל לניצולי השואה "שהגיעו משם", וטען שהתייחסו אליהם כמעט בזלזול על שהלכו כצאן לטבח, והיו מוכנים לקבל מהם רק את הפרטיזנים ולוחמי הגטאות שהתנהגו כמו שהיה "צריך", בגבורה הנדרשת ולא מתוך כניעות "גלותית".

בראיונות שונים שנערכו איתו לאורך השנים הקצין אפלפלד את תלונותיו, אף שזכה בפרסים ספרותיים רבים, כולל הפרס החשוב מכל – פרס ישראל. הוא התלונן רבות על התנכרות מטעם הממסד הספרותי,   ויצר בכך רושם לא אמין של "מתלונן מקצועי" אופנתי, שמוציא את מררתו על ממסד שלאמיתו של דבר תמך בו לאורך כל הדרך.

אותם שופרים ממסדיים צבריים שאליהם התייחס אפלפלד (משה שמיר ואהרון מגד) הכחישו בכל תוקף  את טענותיו כלפיהם, ובשיחות פרטיות עמי הביעו בלבול, הפתעה, וזעם מדבריו, שלטענתם התבססו על לא כלום ונועדו לצורכי פרסום ויחסי ציבור בלבד.

לאפלפלד עצמו נוצרה לאורך השנים תדמית של "סופר שואה", אף שרוב יצירותיו אינן נוגעות בה במישרין ובמכוון. בניגוד לסופרים כמו ק.צטניק ופרימו לוי, אפלפלד לא עסק כלל בחיים במחנות הריכוז וההשמדה (שהוא לא חווה, אם כי חי זמן מה עם אביו בגטו), אלא מתאר מצבים של ימי טרום השואה, והחיים בשוליה בהסתתרות באיזורים שונים.

הדמויות המופיעות ביצירותיו נושאות תמיד שמות "גלותיים" ולא עבריים-צבריים. בדרך כלל הדמויות שלו הן של בורגנים, סוחרים קטנים, מתווכי דירות, בעלי מסעדות קטנות, ואינטלקטואלים יהודים-גרמנים.   הדמויות של אפלפלד הן רובן ככולן תלושות ונוטות לשנאה עצמית, ותלישותן מועצמת עוד יותר משום שהניתוק שלהן הן מן העולם הגויי והן מן העולם היהודי הוא כבר לאחר יאוש, וכשהן חוזרות בתשובה עליהן להתחיל מההתחלה – זאת מאחר שהן באות מ"שום מקום" יהודי. כמיהת ההתבוללות שלהן סופה אכזבה רבה מן העולם שנכספו אליו, וגרוע מכך – בדרך כלל הן זוכות למוות מהעולם הזר שאליו הן שואפות להשתייך.

בניגוד לו עצמו, רוב גיבוריו לא הגיעו מעולם לארץ ישראל, ואם הגיעו במקרים בודדים, הסתגרו באותה  קבוצה חברתית שממנה אינם יכולים להיפרד.

האם תיאר בכך את חייו שלו עצמו במדינת ישראל?

בספריו הוא מבטא את המציאות האשכנזית של היהודים המתבוללים בימים של  קדם השואה, של האדם הקיים בעולם אתאיסטי. נוצר רושם שאפלפלד איבד אולי את אמונתו בעקבות השואה (אם אי פעם החזיק בה באמת), אך עם זאת ביצירותיו מופיעים גם יהודים דתיים, כפי שהיו סבו וסבתו, שאותם הוא מעריך אך אינו יכול להזדהות עמם. הוא הרבה לשלב אלמנטים דתיים ומיתיים מסוג מסוים ביצירותיו, אף שככל הנראה לא היה מעולם אדם מאמין, ולמעשה ביטא את החילוניות היהודית האירופית של התקופה של טרום השואה.

אנחנו נפרדים מאהרון אפלפלד כסופר חשוב בספרותנו, שהיה כמעט יחיד במינו שהתמקד בתיאור המפורט של הווייה שאינה מוכרת כיום כלל לרוב הקוראים – ההוויה של היהודי במרכז ובמזרח אירופה בתקופת השואה ולפניה, ועשה זאת באמנות שמעט מאוד יוצרים ספרותיים אחרים הצליחו להתקרב אליה. ואולי מבחינות רבות אפלפלד היה סופר אירופי שכתב במקרה בשפה העברית.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, סופרים עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על אהרון אפלפלד, "הסופר האנטי-צברי"

  1. מאת יובל:‏

    אכן, אולי במידת מה סופר אירופי, או צ'רנוביצ'י (גם צלאן היה משם).
    ההספדים מרבים לעסוק בדמויות שלו, אבל לדעתי הדמויות היו בעלות חשיבות משנית,
    שכן, כמו עגנון במיטבו, המסעות של הדמויות הגולות שלו היו מסעות מטאפיזיים,
    ומשם נבע כוחו כמספר אוניברסלי – כלומר לא גולים ספציפיים בורחים ממקום ספציפי והיסטורי –
    אלא מצב של גלות קיומית והעדר בית כמצב מטאפיזי, אמנם תוצר המאה העשרים,
    ותנועה דמוית חלום.
    וכשהיה מצליח להגיע למצב דמוי החלום, היה במיטבו, וכך גם עגנון, למשל ב"ספר המעשים",
    למרות המרחק הגדול בין הפואטיקות שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*