סקירת “התחנה המרכזית” מאת לביא  תדהר. איור העטיפה: אבי כץ, תרגום: חמוטל ילין, הוצאת “יניב”, 2017

מאת אלי אשד

“הייתה אישה נדירה אחת, שמה היה נור, שבאה מדמשק פעם בשנה ושהתמחתה ביצירתו של משורר וסופר מדע בדיוני עלום שם בשם ליאור תירוש”.

“התחנה המרכזית”, עמ’ 114

לאחרונה יצא לאור סוף-סוף גם בעברית ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב עד כה על ישראל בידי סופר ישראלי (ובעצם מכל מוצא), ספרו של לביא תדהר “התחנה המרכזית”.

הספר נכתב באנגלית בישראל,פורסם באנגלית ב-2016, ותורגם כבר לכמה שפות, כולל גרמנית צ’כית פולנית ובולגרית, אבל כל רוחו ספוגה ישראליות, השזורה בהיכרות עמוקה של המדע הבדיוני העולמי.

campbell

הספר במהדורה האנגלית ליד הפרס שבו זכה

הוא זכה בפרס חשוב של עולם המדע הבדיוני העולמי, פרס ג’ון קמפבל, והיה מועמד לפרסים אחרים, כולל הפרס על שמו של ארתור סי קלארק.

המהדורה הגרמנית של “התחנה המרכזית”

הוא מעניין מכמה סיבות שונות: לביא תדהר הוא סופר המדע הבדיוני היחיד עלי אדמות שנולד בחברה אוטופית – הקיבוץ… למעשה תדהר הוא סופר המדע הבדיוני הישראלי הידוע ביותר בעולם, וליתר דיוק – סופר המדע הבדיוני הישראלי היחיד הידוע בעולם (אם כי ישנם גם כותבי מדע בדיוני ישראלים אחרים שתורגמו לשפות אחרות).

סיפוריו תורגמו לשפות רבות והופיעו באנתולוגיות של מבחר סיפורי המדע הבדיוני של השנה – כך בקביעות, שנה אחר שנה.

בין השאר הוא ידוע בארצות שונות מאחר שטרח ופרסם באנגלית אנתולוגיות של סיפורי מדע בדיוני מארצות שונות, ויש להניחו שהוא אחד המומחים הגדולים על גבי הפלנטה הזאת על מדע בדיוני בארצות שאינן דווקא דוברות אנגלית.

לביא תדהר הוא גם הסופר היחיד שעוסק בקביעות בספרות הכיס, הבדיון והילדים של ישראל בשנות ה-30 עד שנות השבעים של המאה הקודמת. הוא כתב מעין חיקויים לספרי “הסטלגים”, קומיקס על פי סדרת הריגול פטריק קים, וסיפורים המשלבים בין גיבורי הספרות הפופולארית של ישראל, כנראה גם בהשראת ספרי “מטרזן ועד זבנג”.

הוא החל את הקריירה הספרותית שלו  ב-1998 כמשורר, ופרסם ספר שירה שנשא את השם הדרמטי “שאריות מאלוהים: ספר עזר למשיח”, שאני כנראה אחד האנשים הבודדים שקראו אותו בזמן אמיתי, בראש ובראשונה הודות לכותרת הפרובוקטיבית שלו. ספר זה לא הותיר בי אז, “בזמן האמיתי”, רושם מיוחד. “עוד משורר שמאמין שהוא המשיח”, חשבתי אז.

שנים מאוחר יותר קראתי שוב את “שאריות מאלוהים”, כשכבר ידעתי מיהו לביא תדהר – הודות לסיפורים שונים שפרסם במגזיני המדע הבדיוני בישראל ובחו”ל – ואז הוא כבר עשה עלי רושם אחר לגמרי… (כאן תמצאו את הסקירה הביקורתית היחידה שקיימת על “שאריות מאלוהים” מאת המבקר יובל גלעד: בדידותו של אזרח העולם – שירתו של לביא תדהר).

כשהוא כותב ב”התחנה המרכזית ” ממשיך תדהר להתייחס אל האני האחר שלו, המשורר עם ראשי התיבות שלו “ליאור תירוש” (עמ’ 168 – ומהקטע הזה אנו למדים אגב שתדהר אינו מתכוון לכתוב ספרי שירה נוספים, וחבל). מה שמעניין ב”תחנה המרכזית” איננו רק מה שיש בו (וזה הרבה מאוד), אלא גם מה שאין בו (וגם זה הרבה מאוד).

הספר מתאר את התחנה המרכזית בתל אביב (וגם את העיר חיפה) בעתיד הרחוק, לא ברור מתי בדיוק אבל ללא ספק כמה מאות שנים בעתיד, כאשר המין האנושי יצא למערכת השמש וכנראה גם למערכות שמש אחרות ופגש גזעים חייזריים שונים ומשונים.

אבל החיים במה שהייתה פעם מדינת ישראל – והיא כיום מדינה מפוצלת בין יהודים ופלסטינאים ובין מהגרים זרים לשעבר שונים ומשונים מארצות אחרות וכוכבי לכת והביטאטים אחרים במערכת השמש בתל אביב – נמשכים ללא הפרעה כבעבר.

אנו נתקלים בסיפורים השונים המתרחשים בתל אביב העתידנית בדמויות שונות דרך סיפורים שונים על חייהם.

מיהן הדמויות האלו? אלו הם אנשים מהרחוב התל אביבי יפואי, אנשים פשוטים ורגילים של התקופה, אורגניים ומכניים וקיבורגים וחיזריים, לכאורה מגוון אדיר ובלתי אפשרי להבנה, אבל כולן דמויות שהקורא הממוצע (טוב, יש להודות בעצם שמדובר בקורא הלא כל כך ממוצע…) יכול למצוא בהם משהו להזדהות עמו.

הם כוללים למשל רובוטניקים:

“החיילים האבודים של מלחמותיהם האבודות של היהודים, אשר עברו מכניזציה ונשלחו להילחם ומאוחר יותר, כשנגמרו המלחמות, ננטשו כמות שהם ונאלצו לדאוג לעצמם ברחובות, לקבץ נדבות כדי להשיג את החלקים שמשאירים אותם בחיים…”

(עמ’ 24)

במקרה הזה הדמויות של הרובוטניקים מבוססות על סיפור ישראלי נידח במגזין הזכור לטוב “פנטסיה 2000” שתדהר הקים לתחייה במחווה ספרותית שאותה יבין אולי רק אחד או שניים מקוראיו, אבל הדמויות של הרובוטניקים והחיפוש הנואש שלהם אחרי האמונה הן אפקטיביות מאוד.

Image result for shmbaloo c.l moore

או הדמות של כרמל בסיפור “סטריגוי”, שהיא “שמבלו”, מעין ערפדית ממאדים. שוב אדם חייב להיות מומחה להיסטוריה של המדע הבדיוני כדי לזהות את ההתייחסות ב”שמבלו” לסיפור עתיק יומין של הסופרת ק. ל.מור משנות השלושים של המאה הקודמת על מעין ערפדית סקסית במאדים. אמנם אין כל צורך בכך, הדמות והסיפור עומדים לחלוטין בפני עצמם, אבל הידיעה על המקור של השם מוסיף להנאה ללא ספק.

סחר בספרים בתל אביב של העתיד

“בוריס נראה מבוהל. הוא הביט בכריכה הקשבה של הספר הקטן.

“זה אחד מספרי קפטין יונו,” אמר אצ’ימווונה בגאווה “הרפתקאות קפטין יונו בשליחות מסוכנת ,השני מבין שלושת  ספריו של שגיא נכון שהוא הכי פחות נדיר מבין השלושה, אבל עדיין… שווה הון.”

בוריס נראה לרגע משועשע. “קפטין יונו הזה היה טאיקונאוט צעיר?” הוא שאל.

“שגיא דמיין מערכת שמש שורצת חיים חיזריים תבוניים,” אמר אצימוונה בקול נוקשה, “הוא דמיין ממשלה כלל עולמית ושלום ושיתוף פעולה בין אנשי כדור הארץ.”

“מה אתה אומר? הוא בטח התאכזב כש -”

“הספר הזה נכתב לפני המסע לחלל,” אמר אצ’ימוונה.

(עמ’ 138)

לאור נושאי ההתעניינות המתועדים היטב שלי כחובב והיסטוריון של ספרי כיס ישנים, מן הסתם אין כל הפתעה בכך שהסיפור שמצא חן בעיניי ביותר הוא הסיפור “מוכר הספרים”. הסיפור מתאר את ספרי הכיס בעתיד. איכשהו הם השתמרו בעתיד הרחוק, לאחר שנמצאו כנראה בבונקר ממלחמה קדומה – אחרת לא היה שום סיכוי שהספרים האלו, שמתפוררים כיום בסך הכל כמה עשרות שנים לאחר היווצרותם, ישתמרו בעוד מאות שנים בעתיד של “התחנה המרכזית”. המדובר בספרי מערבונים מסדרת “רינגו” הישנה של “ג’ף מקנמרה” בסטלגים, וגם בעתיד הרחוק הזה אנו מגלים אולי יותר מכל בסיפור הספציפי הזה, שבעצם מעט מאוד השתנה – אף שכביכול הכל השתנה. רחוב אלנבי למשל לא באמת השתנה במהלך מאות השנים:

“אלנבי היה רחוב ארוך ומלוכלך עם חנויות אפלוליות שמכרו חיקויי מוצרים אשר הניפו ניחוח קל של הזנחה”.

(עמ’ 131)

ועדיין יש שם חנות ספרים מסויימת מאוד:

תסתכל,” אמרה כרמל בחיוך. “חנות ספרים.”

“חנות הספרים הייתה למעשה חצר פתוחה, שבה הסתופפו הספרים תחת גגונים ונערמו, פה ושם, בהררים חסרי סדר – זאת הייתה חנות מסוג שבו אין מחירים על הספרים ותמיד צריך לשאול מה המחיר, שהיה תלוי בבעלים ובמצב הרוח שלו ובמזג האוויר ובמערך הכוכבים ובמידת החיבה שלו כלפי השואל.”

(שם)

כפי שרבים מקוראיה של רשימה זאת מן הסתם יודעים היטב – יש חנות כזאת גם כיום בראשית המאה ה-21 במקום המדויק שאותו מתאר תדהר, ליד השוק של רחוב אלנבי. לגלות שחנות הספרים הזאת  תמשיך להתקיים בעוד מאות שנים בתל אביב העתידית ותמשיך לקיים את הפונקציה שהיא ממלאת היום  זה בגדר תענוג שקשה להסביר אותו למי שלא מכיר את החנות הזאת ואת כל עולם הספרים הישנים שהיא מייצגת…

“אצ’ימונה קלטה במבטא חטוף מהדורות של יהודה עמיחי, מהדורה ראשונה של יואב אבני, וכמה עותקים מרופטים של רינגואים ואוסף סאמיזדט של ליאור תירוש.

הוא שאל: “שמשון, מה אתה יודע על ערפדים”?

“ערפדים ?” שאל שמשון. הוא שאף שאיפה מהורהרת מהסיגר שלו. “במסורת הספרותית יש את נשיקת המוות של דרקולה, של דאן שוקר שיצא באלף תשע מאות שבעים ושתיים במסגרת סדרת האימים או את “ליה אדום” של גל אמיר, שהיה אולי רומן הערפדים העברי הראשון, או דם כחול של ורד טוכטרמן מאותה התקופה בערך.”

(עמ’ 132)

הלאה האפקוליפסה, בוז לאוטופיה!


המהדורה הפולנית של “תחנה מרכזית”

“הוא הרגיש כאילו העיר מתכוננת למסע צלב. הוא עדיין זכר את המשיח, צאצא מאומת גנטית של דוד המלך שהגיע לירושלים על חמור לבן בלוויית כל הסימנים המבשרים. לא אחרית הימים, אבל אחרית של ימים כלשהם, ואז חיסל אותו מישהו ברובה צלפים.

משיח אחד פחות.

(עמ’ 56)

המהדורה הגרמנית של “תחנה מרכזית “.

לסיכום, מה המיוחד יותר מכל ב”תחנה המרכזית”? כאמור למעלה, לא רק במה שיש בו אלא גם במה שאין בו: ומה שאין בו הוא אכן מדהים.

בעתיד שאותו מתאר לביא תדהר אין כמקובל ברוב ספרי המדע הבדיוני כיום איזשהו איום נורא על כדור הארץ ווהגלקסיה. לביא תדהר אינו מכין איזשהו סיפור על שמטרתו לרתק את הקוראים עם גילויים קוסמיים עתידים על השליטים האמיתיים של הגלקסיה, היקום והעל יקום. מטרתו היא לתאר ישראלים בעתיד שונה – ובזה הוא מצליח בצורה מדהימה.

בניגוד למקובל  בספרותנו, העתיד שאותו מתאר תדהר אינו  דיסטופי ומתאר נניח דיקטטורה דתית קיצונית אפוקליפטית ועתיד של חורבן, כמו ברוב ספרי העתיד הישראליים – למשל “השלישי” של ישי שריד. זה גם לא עתיד אוטופי של חברה מושלמת כפי שתיארו בוריס שץ ואלחנן לוינסקי בספרי האוטופיה שכתבו, וכפי שמצוין בספר אין בו מעין עתיד כמו אוטופי, כפי שתואר בספרים הישנים של קפטין יונו – של שלום עולמי בין עמי כדור הארץ. הסכסוכים הישנים, דתיים ולאומיים, נוסף על סכסוכים חדשים, ממשיכים להתקיים. מי שציפה לאחדות ולאחידות – יתאכזב.

זהו עתיד שמזכיר מאוד את ההווה פלוס כל מיני שינויים ותוספות טכנולוגיות. חיי היום יום, מספר לנו תדהר, ימשכו בארץ ישראל ובתל אביב גם בעוד מאות שנים, כאשר המין האנושי יצא לגלקסיה. מבחינה זאת הוא אולי האופטימי שבכל הסופרים, והעתיד שהוא מציג הוא (עבורי לפחות) הנהדר שבכל העתידים.

זהו ספר שהוא חובה לקריאה וראוי מאוד שיזכה בפרס הגפן הישראלי לספרות מדע בדיוני.

לסיכום, בעיניי זהו גדול ספרי המדע הבדיוני על ישראל – עד שיצוץ הספר הבא.

ראו גם:

הכפיר: רשימה ביבליוגרפית של סיפורי לביא תדהר בעברית

לביא תדהר בוויקיפדיה

האתר של לביא תדהר

דף הפייסבוק של לביא תידהר

ביקורות על לביא תדהר:

דוד תדהר והרציחות בכנס המדע הבדיוני: אלי אשד על ספר של לביא תדהר

אורי מאיר קורא  במדע הבדיוני של לביא תדהר

המהדורה הצ’כית של “תחנה מרכזית”

3 תגובות

  1. התופעה מוכרת – ‘מד”ביזציה של המד”ב’, אם תרצה לקרוא לזה כך – השימוש במד”ב כחלק מהעלילה, ובסופרים וספרים כחלק מהעתיד הדמיוני. ניבן ופורנל כבר עשו את זה (‘נפילת המלאכים’ ועוד) ואפילו וונגוט והדמות שלו, קילגור טראוט, סופר המד”ב המיוסר והגאון (עם קטעי סיפורים מרתקים, שהלוואי שוונגוט היה מרחיב). זכור לי ספר של שקלי מ-96′, עם דמות ששמה זהה לזה של מומחה IT…

    לא הייתי מתרגש מזה. זו בסך הכל נוסטלגיה במסווה של מד”ב, שקיימת בצורה בוטה ב’שחקן מספר אחד’ של קליין. אולי זו אופנה חדשה, מי יודע. האם זה מד”ב טוב? אני לא בטוח. ר’ את הסידרה ‘אורוויל’ של מקפארלן, שלקח כמה מאנשי ‘מס”ב הדור הבא’ (הצלם, אחד הכותבים ועוד) ויצר סידרה שממשיכה את אותו הקו כיום. נוסטלגיה שהוחזרה לחיים, נטו.

    כאשר נוסטלגיה היא המניע העיקרי, המסקנה היא אחת – שההווה לא מספק מעניין או ראוי.

  2. זה שתדהר עוסקב נושא מקובל כיום ובמסגרת תת ז ‘אנר שכבר קיים זה לא לרעת הספר ,הוא לא מחוייב להמציא הכל .
    “התחנה המרכזית ” יוצר סביבה וחברה אמינה במסגרת המציאות הבדיונית שהוא מתאר ודמויות שמרתקות אותנו ואנחנו רוצים לדעת עליהם עוד,אם כי החוויות שהדמויות עוברות הן לחלוטין יום יומיות במושגים שלהם ( לא שלנו) וזאת גם העוצמה של הספר .אין כאן כאמור סיפורי הרפתקאות משני יקום בסגנון “סטאר טראק ” וסטאר וורס”.
    הספר עוסק בתיאור “יום מהחיים ” בחייהם השונים ובכך הוא מרתק ומדהים בחדירה למציאות הזרה ואם זאת המוכרת לנו שלהם.
    אחד מהיתרונות של הספר עבורי אבל זהו חיסרון לרוב הקוראים שיש בו הערות והתיחסויות שרק אני ועוד חמישה -עשרה אספנים של ספרים ישנים ברמת המומחיות של לביא תדהר יבינו.
    אני מניח שהן אינן מובנות כלל לקוראים בשפות האחרות של הספר ואולי נמחקו במהדורות הזרות מי יודע?
    מצד שני אם השאירו אותן בתרגומים השונים הן בהחלט תורמות לאווירה האקזוטית “הזרה”של ה”ישראליאנה “שבו .וישנם קוראים זרים שנמשכים לזה.

    • הבעיה שהיום טווח המד”ב כ”כ התרחב, שניתן להכניס בו הכל, כל עוד הוא ‘בעתיד’. ואם זו עיר אז בכלל ‘אורבאני’, שגם יכול להיכנס בהגדרת ‘פנטסיה אורבאנית’ ולהתנתק מכל סממן מד”ב.

      בפועל – עם גל ה-MUNDANE וספרים שהם מיינסטרימים לגמרי עם איזכורים בודדים של משהו עתידני – יש מעט מד”ב אמיתי מבוסס-רעיון.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 1 =