מתוך “רואים לו לכדור-הארץ” (ארבעה סיפורים ונובלה). עורך הספר: אמיתי צמרת. הציור שעל הכריכה: טל סלוצקר. יצא לאור במהדורה המודפסת בהוצאת “ספרא” ובמהדורה האלקטרונית בהוצאת “בית אוצר”.

הקדמה מאת אלי אשד

בימים אלו פרסמה הסופרת והמשוררת המוכשרת גליה אבן -חן קובץ סיפורים חדש “רואים לו לכדור הארץ” (סיפורים שכמקובל אצלה המרחק בהם בין המציאות והפנטזיה הוא קצר מאוד, ולעולם אין זה ברור עד כמה הסיפור הוא “אריאליסטי” או פנטסטי).

גב כריכה: האם פוליטיקאים רבי השפעה נשלטים בידי קבוצה אלמונית שלא מודעת לכוחה? איך ניתן להשתחרר בקלות וביעילות מצה”ל? בכמה שפות שלט מוחמד עלי ומאיזה כוכב הגיע אלינו? האם הכנת סלט ביתי תמנע את הפיגוע הבא? האם למספר גברים חסרי ניסיון תבוא הגאולה המיוחלת? מי באמת המציא את הגלגל?

על שאלות אלה ועל רבות אחרות תמצאו מענה בקובץ זה, שכולל נובלה וארבעה סיפורים קצרים, שבהם הכותבת אינה נרתעת מעיסוק בתכנים בוטים ואפילו בנושאים שהם בגדר טאבו, וזאת בשפה ישירה וקולחת שאינה מותירה את הקורא אדיש. גיבורת הנובלה שהעניקה לספר את שמו היא דודו, שלה שם ואופי גבריים, המשתתפת בקבוצת טיפול יומית, ומעיזה לומר בגלוי כי כמו המלך, גם כדור הארץ הוא עירום. גיבורי הסיפורים האחרים הם לרוב גברים מעוררי חמלה והזדהות החולמים על שינוי.

שני סיפורים בקובץ זה עובדו על-ידי המחברת ליצירות קולנועיות, שאותן היא גם ביימה.

לפניכם סיפור מהספר. זהו סיפור הזוי באופן מיוחד. האם המתואר הוא “אמת” או “הזיה”? האם המסע לחלל המתואר בסיפור הוא  מסע לחלל החיצון שמחוץ לכדור הארץ, או שמא זה הפנימי שבנפש האדם? האם אפשר בכלל להפריד בין השניים?

אסטרונאוטית כחול לבן / גליה אבן-חן

1.

מחר הילדים, אליס ואני נטוס הביתה. בינתיים אני רוצה לספר לכם על המטה הראשי של נאס”א בו ישבנו ארבעתנו. בעלי הוא האסטרונאוט הראשון ממוצא פרסי, ואני האסטרונאוטית הישראלית הראשונה ממוצא אישה. טייס הומו ששמו גבריאל גם הוא ראשון בתחומו, והמפקד שלנו שהוא לא ראשון בשום דבר. כולנו אסטרונאוטים בדימוס. אני הייתי בתחילת שנות השלושים לחיי ושלושת הגברים שלצדי בשנות הארבעים לחייהם. תפקידנו היה לשלוח אסטרונאוטים צעירים מאִתנו ליעדים אותם מצאנו ראויים למחקר. עד שמצאנו יעד מעניין, הנשמה יצאה. מצלמות הלוויין שלנו צילמו והקליטו כל סימן חיים ביקום, ובכל זאת בדרך כלל הייתה בצורת. החלל הרבה יותר משעמם מכפי שהוא נתפס בעיני ילדים, נערים ובמאי סרטי מדע בדיוני.

עלי מוחמד, בעלי וקשבנו לענייניי חלל, לא הפסיק להקשיב לפס הקול המשודר אליו מהלוויין. שמי אפרת ולאחר הנישואים אפרת מוחמד. לפי הצפי, היינו אמורים לגלות עם חדש, היושב על אחד מכוכבי הלכת שטרם התגלה. לעם הזה הייתה אמורה להיות שפה. חזאים צופים שהשפה תהייה דומה לאחת מהשפות המדוברות בכדור הארץ או בליל של כמה מהן.

בעלי, עלי מוחמד, נבחר לתפקיד מפקד מחלקת קשבים בשל יכולתו הפנומנלית לדעת שפות רבות ולקלוט שפות נוספות במהירות. בשלב זה הוא ידע כשלוש-עשרה שפות, את חלקן הוא למד בזמן טיסתנו לירח, עוד כשהיינו אסטרונאוטים. טסנו לירח כדי לבדוק האם ניל אמסטרונג תחת שלטון הנשיא ניקסון לא הונה אותנו, והאם באמת אין שם חיים; האם באמת הירח לא היה מאויש או שהיו שם חיים וניקסון, נשיא ארצות הברית אז, הורה להרוס ולהחריב אותם, מפחד שאנשי הירח ישתלטו על כדור הארץ. מחשש להכחדת הגזע של יושבי הירח, נגנבו משם מספר ילדים שנקלטו בכדור הארץ. אחד מהם נקלט בישראל. על כך כתבו שלמה יידוב ואהוד מנור את השיר “ילדי הירח”, שבו  מסתיים הפזמון במילים “ילדי הירח, ילדים יפים“.

2.

טוב, לא באתי לספר לכם על הלבנה. רק אקצר ואומר שכשהגענו לסהר מצאנו שם שממה ללא סימן חיים. עד היום, מספר שנים לאחר שכבר חזרנו נחקרת השאלה: האם היו שם פעם יצורים חיים מגזע בני אנוש, אבל נושא זה עבר להתעסקותה של המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת שיקגו.

כן באתי לספר לכם על הגילוי המפתיע כאן במפקדה. לאחר שעות עבודה צפופות ומונוטוניות של הקשבת הקשבים ושרטוט מפות במחלקה תחת ניהולי, מחלקת קרטוגראפיה, ציירה נווטת לשעבר מספר מפות. בהתחלה מפות מופשטות מאוד חסרות כיוון, עד לציור המפה הגורלית שהצביעה מפורשות על כוכב חדש. כיוונוּ את מצלמות הלוויין שלנו אליו, והתגלה לעינינו הכוכב “טוכעס-לנד”.

כוכב “טוכעס-לנד” גשום וקר ודירותיו מוסקות בטכנולוגיה, שטרם נודעה לנו בכדור הארץ. ב”טוכעס-לנד” עשרה בניינים בני עשר קומות, שהמבנה הארכיטקטוני של כל בניין ובניין הוא רכבת מסודרת בטור ליניארי. לכל דירה יש כניסה ויציאה לדירות הסמוכות מקדימה ומאחורה באותה קומה, פרט לדירות הראשונה והאחרונה בכל טור. הכוכב מאויש על-ידי גברים בלבד. בכל טור כל גבר מגיע לדירה של הגבר לפניו מתפשט משמלת צמר, גולף וגטקס, ומבצע מעשי סדום בגבר שלפניו ללא הפסקה. המבנה הארכיטקטוני של הדירות חוסך מתושבי “טוכעס-לנד” הצטננות בזמן המעבר בין הדירות. מאה הגברים האחרונים בלבד לא מבצעים מעשה סדום כלל, ומעשה זה נעשה רק בהם. כפי שהבנתם, צילמנו גם בתוך הדירות.

מפקד המפקדה הורה לנו להמשיך לחקור את הנושא. בעלי עלי ומחלקתו יחקרו את השפה של אנשי “טוכעס-לנד”, ואני ואנשי מחלקתי נשאף להגיע למפת הגעה מדויקת יותר, וכן לציור מפה של פנים הכוכב . בינתיים אסור בתכלית האיסור לתת לאנשי “טוכעס-לנד” סימן חיים, כי הם נראים מסוכנים.

3.

אחרי יום נסער ועמוס חזרתי לביתי הנמצא בבסיס המטה, בוושינגטון. תשאלו על חיי הנישואים שלי, על הזוגיות, על המשפחה. תאמרו, שבטח החיים של שני אסטרונאוטים הם מרתקים, לא רק כשהם בטיסה או כשהם נוחתים על הירח, נחיתה השמורה רק ליחידי סגולה. בטח החיים שלהם מרתקים בעבודה ועל אחת כמה וכמה בטרנינג של הבית. למען האמת, אצלנו בבית בדרך כלל שתקו: לפני ארוחת הערב ואחריה; שתקו לפני סרט ב DVD ושתקו גם אחריו; שתקו לפני שהילדים יצאו לבית-הספר, ושתקו כשהם שבו ממנו. אם כבר דיברנו, אז דובר בהתלבטות, אם כן להדליק דוד או לא, ואם הוא כבר דלק אז מתי כדאי לסגור אותו; אם לצאת מהבית עם מעיל או שסוודר מספיק; האם החוג של הילד מסתיים ב18:00 או ב18:30.

כשאנחנו מסתכלים על כך באופן חיובי, אז היינו בית השומר על פרטיות. ליתר דיוק, בעלי שמר על פרטיותו, ואנחנו עזרנו לו. היו לנו שני מחשבים: אחד שלי ושל הילדים, ואחד של בעלי. לזה של הצדיק, בעלי, הייתה סיסמא שאינני יודעת עד היום. גם את כתובת המייל שלו איני יודעת, כי הוא החליף אותה לעתים כל כך קרובות, שקשה היה לעקוב. בכל פעם שהוא קם משולחן העבודה, הוא הקפיד לסגור את הקבצים. כשחלפתי על פני המסך, ועיניי ריצדו אליו, ניבט ממנו בליל של שפות, שאני ממילא לא מבינה. בעלי הסביר, שהוא משתמש בשפות נוספות פרט לערבית ואנגלית כדי לא לשכוח אותן.

חיי המין שלנו היו בנאליים לא פחות. עשינו סקס פעם בשבועיים, לפעמים גם פעם בשלושה שבועות. כדי לחסוך בזמן נהגנו להוריד רק פלג גוף תחתון, כשהטוֹרְסוֹ נשאר לבוש. הוא למעלה ואני למטה, אחרת הוא לא הסכים. אני מיששתי קלות את החולצה שלו והוא את הסוודר שלי. הוא גמר, ואני תמיד זייפתי אורגזמה. כבר מזמן אני מזייפת, מהפעם הראשונה ששכבנו. הוא היה בטוח שאני גומרת, ככה נוח היה לו לחשוב, אם זה בכלל היה אכפת לו. איך היה אפשר בכלל לגמור עם אחד כמוהו?

בעלי ואני נוהגים שנינו, לפי דרישתו, במכוניות שכורות, מסיבות שלא היו ברורות לי. יחד עם זאת, מעולם לא הגדרנו את הזוגיות ביננו כגרועה; לא חשבנו שיש לנו סיבה להתגרש ואפילו לא ללכת ליועץ זוגי.

4.

בתום שבוע בו הוקלט כוכב “טוכעס-לנד” מכל כיוון אפשרי, מחלקת התרגום הגיעה למסקנה, שמדובר בשפה המהווה בליל של אנגלית, עברית וסורית עתיקה. מפת ההגעה ומפות אחרות הקשורות בפנים הכוכב היו מוכנות אף הן. מפקד המטה כינס את שלושתנו לישיבה דחופה.

“עלי, תרגם לנו בבקשה כמה מילים וביטויים משם”, הוא פנה לבעלי.

“בטוכעס-לנד”, פתח בעלי ואמר, “לסַקְסוֹפוֹן קוראים סֶקְסוֹפוֹן, על אישה אנגלוסַקסית אומרים שהיא אנגלוסֶקְסִית, המאכל הבסיסי שלהם הוא קוסקוס, והם מכנים אותו כוס-כוס, ועל איש שאפתן אומרים שהוא חי כדי שההיסטוריה תמצוץ לו.”

“בהתייחס בעיקר למעשי האונס שמבצעים אנשי ‘טוכעס-לנד’ האחד בשני ולשפתם הירודה המלווה את מעשיהם”, פתח המפקד ואמר, תוך שהוא מרים את כוס הקפה ששתה ומנחית אותה על השולחן באופן שהמשקה נשפך סביב, “אני קובע כי כוכב ‘טוכעס-לנד’ מהווה איום על הקוסמוס כולו. מדובר בכוכב של אנסים אלימים. אם נושיט להם יד לשלום, הם עוד עלולים להגיע לכאן, לכדור הארץ, ולאנוס בברוטאליות את כולנו. יש להילחם בהם עד חרמה.”

“מה??”, מלמל גבריאל.

“נשלח חלק מצבא ארצות הברית לאדמת ‘טוכעס-לנד'”, אמר המפקד באופן נחוש וברור. “אם יהיה צורך, נשתף פעולה עם צבאות האיחוד האירופי.”

“מאה אחוז צֶדק”, הניף עלי בעלי יד מאוגרפת.

“נשלח לשם כחמש חלליות ענקיות מצוידות בטנקים ותותחים מאוישים, מטוסים עם אנשי תחזוקה הנדרשים להם, דחפורים כדי להרוס את הבתים וכמובן צנחנים אמיצים.”

מרוב התלהבות, המפקד קם מהכיסא שמאחורי השולחן שלו, בעוד אנו ממשיכים לשבת, הסתובב במשרד, דיבר עם הידיים, ואף זע בכל איברי גופו.

“זו תהיה המלחמה הראשונה של כדור הארץ בכלל ושל ארצות הברית בפרט בחלל”, המשיך המפקד. “צפויה לנו מלחמה עקובה מדם, אבל בסוף ננצח ונסרס מהקוסמוס את אנשי הכוכב הזה ואת אנסיה.”

המפקד חזר לשולחן, תלש נייר טואלט וניגב את הקפה שנשפך קודם לכן על השולחן.

“מה, ימותו גם מהצד שלנו?”, שאלתי בפליאה. “מילא את הטוכעסים אני לא מכירה, אבל מה באשר לחיילים אמריקאים שיכולים להיות שכניי או אחיי?”

“מה ההיגיון במלחמה כזו, שאין בה מנצחים וכולם בה מנוצחים?”, ניצב עלי בעלי, לכאורה לצדי, והמשיך, “אנחנו צריכים מלחמה, שבה רק צד אחד מנצח, והמנצחים יהיו אנחנו, בני כדור הארץ, בני אמריקה. לשם כך אין צורך בכל-כך הרבה חלליות ובכל כך הרבה כוח-אדם. זה בזבוז של כסף ובזבוז משווע של דם. מה דעתכם שפשוט נפיל על כוכב ‘טוכעס-לנד’ פצצת אטום, ולאחריה נטוס לשם וננעץ באדמת הכוכב את דגל ארצות הברית?” הוא הצביע לעבר דגל ארצות הברית, שניצב זקוף בחדר.

“רעיון אדיר!”, חכך המפקד את שתי ידיו זו בזו. “איך לא חשבתי על כך קודם? טוב שיש כאן בצוות אנשים חכמים”.

גבריאל שתק משך השיחה עד כה, חיוור כולו.

“אתה רוצה לומר משהו?”, שאלתי.

“כן…”, הוא אמר בקול חנוק. “מה אתם יודעים על הומואים? מה אתם יודעים על מעשי-סדום? לא כל מעשה כזה הוא בהכרח אונס. ברבים מהמקרים מדובר בהסכמה מלאה של שני הצדדים.”

היה לי ברור, שהוא יודע על מה הוא מדבר. אלא שבעלי והמפקד, במקום להקשיב לו ישבו וצחקקו כל אותה עת.

“ומה עם מאה האנשים בראשית הטורים שרק נאנסים ולא אונסים. מה, גם הם צריכים למות? גם עליהם נפיל אטום?”, השחלתי שאלה נוקבת.

“מה אתם יודעים על המבנה הביולוגי של תושבי ‘טוכעס-לנד’? אולי הם מגיעים לאורגזמה דווקא בדרך זו? אולי בניגוד לנו הם נכנסים כך להיריון?”, גבריאל רקע ברגלו על הרצפה בעצבנות.

“אולי ה’אנסים’, כפי שאתם מכנים את חלקם, הם בני-משפחתם של החלק האחר, וחשוב ל’נאנסים’ שיישארו בחיים?”

שתיקה אחזה בחלל החדר.

“גם אני מבקר בגינות”, המשיך גבריאל, תוך שהוא מרחיק את מגש העוגיות ממנו, כאילו רוצה לומר: אין לי תיאבון עכשיו. “בעבר עשו לי מאחורה”, התוודה בביישנות, “והיום אני מקדימה ואחרים מאחורה.”

הוא הרחיק מעצמו גם את כוס התה.

“‘טוכעס-לנד’ זה כאן! אתם קולטים? ‘טוכעס-לנד’ היא כאן!”, אמרתי.

“אמרנו אטוֹם, אז אטום”, החזיר בעלי את הדיון להחלטה הקודמת. “נצטרך לבקש מהכור הגרעיני הסרת חיסיון והדרכה, כדי שנוכל להשתמש בידע ובייצור שלהם. אם כך, אני מתנדב להיות איש הקשר.”

“טוב, יש לנו כבר איש קשר”, אמר המפקד, אבל הפעם בפחות התלהבות של מלחמה קרבה ותוססת. “יחד עם זאת, צריך לדאוג למאת אזרחי ‘טוכעס-לנד’ התמימים, שלא עשו שום דבר רע לאף אחד, ‘נאנסים’ ולא ‘אונסים’, כפי שאמרה אפרת. גם מתוך דאגה כנה, שאחרת עם זה ייכחד. בראש ובראשונה, עוד לפני שאנו יוצאים לקרב כלשהו, יש להצילם הצלה זריזה ויעילה.”

לבסוף קיבלנו החלטה, שלא בדיוק הייתה מקובלת על ארבעתנו, אבל כן על רובנו. ההחלטה אמרה כך: מספר אסטרונאוטים של נאס”א ינחתו בכוכב “טוכעס-לנד” בחשאי, יצילו את הקרבנות וייעלמו משם. לאחר מכן, כשהקורבנות יהיו כבר בידינו, נפיל פצצת אטום על העם האכזר. בינתיים ילמד עלי מוחמד בעלי את סודות האטום, ומדענים של נאס”א ימצאו דרך להפיל אותו במקום מרוחק כל כך.

5.

חזרתי לביתי מתוך שמחה שהייתה לי השפעה על הסגל. ניסיתי להירדם, אבל הידיעה, שגילינו בני אנוש, יהיו אשר יהיו מחוץ לכדור הארץ, הלמה בי וריגשה אותי. מחשבותיי נדדו מתרומתי לאנושות ועד לתרומתי לעצמי. נזכרתי איך אחרי הרבה זמן של בידוד בבסיס, לאחר שנים של רצון בחברה טובה, תהא אפילו רחוקה, הצלחתי למצוא אחת כזו. כשגרים ומשרתים בבסיס סגור, לא פשוט בכלל למצוא חברה, בטח שקשה למצוא חברה טובה. נשות האסטרונאוטים לא בדיוק מעניינות, ועם פקודיי מטיסת קרטוגרפיה אני לא מתחברת מטעמים אתיים, אף על פי שיש ביניהם בחורה אחת.

כבר שנים שחלמתי להתחבר עם אליס מילר. לא ידעתי אם היא תסכים לפגוש אותי. אליס מילר, היא שעתרה לבג”ץ ב – 8/11/1995  כדי לאפשר גם לנשים להשתתף בקורס טייס, וזכתה לשנות את החוק בינואר 2000, הייתה גיבורת ילדות שלי.

יום אחד מצאתי את עצמי בחופשת מולדת בישראל. יצאתי מבית הוריי שבשרון בשעת בוקר מוקדמת לקיבוץ חוקוק –  ביתה הישראלי של אליס. בחיפוש אחריה דרך הוריה נודע לי, שהיא חיה כיום בהרי ההימלאיה בהודו. משיחת הטלפון הקצרה התבררו פרטים מעטים: יש לה שתי בנות, בעלה פציפיסט, הם חיים חיים של שלווה, והכי חשוב שהיא מוכנה לפגוש אותי.

הדרך הארוכה התפתלה. עוד לפני הנסיעה הקפדתי להתקלח ולשים בושם טוב. זה שאני אסטרונאוטית, זה לא אומר שאני אישה גברית. תתפלאו, אבל שמתי גם מייק-אפ, אודם ועיפרון שחור. שמתי בנגן הדיסקים דיסק של בילי הולידיי. הקול החודר שלה הפיג את השעמום וחימם את העור והבשר. השירים דיברו על גברים שנטשו אותה, ולי הם הזכירו חברות וחברים מהתיכון, שהקשר אִתם  נותק. לא ברור לי בדיוק למה: או שהם קינאו בי, או שפשוט המרחק הגיאוגראפי עשה את שלו. כשבילי הולידיי סיימה לשיר, שמעתי קצת חדשות. אמרו שם, שאף אחד מנציגי מדינות אירופה לא מוכן לדבר עם שר החוץ שלנו, ליברמן. האמת שגם אני לא מוכנה לדבר עם הגזען הזה, ומקווה שגם לא ייצא לי לדבר אִתו. נסעתי צפונה בסמוך לכינרת, חציתי את קיבוץ גינוסר וכבר כמעט הגעתי. עצרתי ובדקתי, שבקבוק היין שביקשתי להביא נמצא במושב האחורי, היכן שהנחתי אותו לצד הברכה שכתבתי. נכנסתי לקיבוץ חוקוק, ושאלתי קשישה שעוּנה על הליכון, האם היא יודעת היכן גרה אליס מילר.

“אה, זאת התיירת.. שירדה מהארץ..”, אמרה בקול מתריס ונופפה בידה כלפי מעלה, תוך שהיא נשענת על ההליכון ביד אחת בלבד.

למרות זאת, הקשישה הראתה לי בדיוק את הבית. אליס פתחה לי והתיישבנו שתינו במטבח הקטן. בסלון ישב הבעל בסמוך לשתי בנותיהם ששיחקו, צחקקו ומעט הציקו זו לזו.

אליס מזגה לשתינו שתי כוסיות מהיין, והוסיפה לצדן בוטנים מומלחים במלח ים אטלנטי, ואני כל הזמן חיכיתי לומר את המשפט שתכננתי לומר.

“מה מביא אותך אליי מכאלה מרחקים?”, שאלה אליס, תוך שהיא מקלפת באצבעותיה את אחד הבוטנים.

“אני ניצבת היום היכן שאני ניצבת רק בזכותך. בזכותך התקבלתי לקורס טייס. בזכות דמותך, שעמדה לנגד עיניי גם סיימתי אותו, והפכתי לטייסת-אישה הראשונה בישראל. אחר-כך הדרך הייתה קצרה, והפכתי לאסטרונאוטית הישראלית הראשונה, והיום אני עובדת במטה של נאס”א. האמת היא, שאת היית צריכה להיות הטייסת הראשונה והאסטרונאוטית הראשונה. את שלחמת על זכויותינו כנשים, היית צריכה גם לקצור את ההצלחה והתהילה. למה בעצם זו אני ולא את?”

“בצבא אמרו שיש לי עודף מוטיבציה. ככה הם אמרו, ‘עודף מוטיבציה'”, הסבירה אליס בקול עייף, האומר שכבר נמאס לה לתת את ההסבר הזה. “אבל יש לי רישיון טייס אזרחי, ואני מהנדסת אווירונאוטיקה.”

“את עובדת באחד מהמקצועות שלמדת?”, שאלתי ובה בעת חששתי שהשאלה שלי מביכה.

“לא”, השיבה. “היום אני פציפיסטית, והמקצועות שלמדתי לא מתאימים לי.”

היא לגמה לגימה מהיין. “אני פציפיסטית בהשפעת בעלי, אדם יקר שהפך את המוטיבציות שלי לרודפות שלום בלבד.”

“אני נזכרת בדברים שהנשיא עזר ויצמן אמר אז. את זוכרת מה הוא אמר לך?”

“כן, הוא אמר: תשמעי מיידלה, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב.”

לא סיפרתי לה על העבודה שלי בנאס”א. גם כי היא סודית, גם כי פחדתי שתקנא, וגם כי חששתי, שדעותיה הפציפיסטיות החדשות לא יאהבו את אופי העבודה. את כוכב “טוכעס-לנד” טרם גילינו אז, ולמרות זאת אופי עבודתי כבר אז נראה לי כוחני. דיברנו שנשמור על קשר ועל ביקור שלה בביתי בבסיס, שדרש סיווג בטחוני מיוחד והוסדר בעוד מועד. אלא שביקור זה נדחה מספר פעמים והתקיים רק לאחר הצלת הנאנסים מכוכב “טוכעס-לנד”.

6.

לאחר כארבע שנים נחתה  חללית בבסיס שלנו, ובתוכה כל מאת הניצולים. פיזרנו אותם במקומות שונים בבסיס, וניסינו לקלוט אותם כמכונאים מוטסים, כעובדי אגף ציוד קרקע, כנערי שליחויות ובתפקידים נוספים. עלי בעלי שקד כל אותה שעה על לימוד הפעלת פצצת האטום בתנאים של החלל החיצון. הוא אמר שהדבר לוקח לו זמן.

בתחילת –  2012, לפני בחירתו של הנשיא אובמה לארבע שנות כהונה נוספות כנשיא, הודיעה התקשורת, כי איראן מפתחת פצצת אטום, ולפי הצפי, תשיג את הפצצה המיוחלת ב –  2013. ארצות הברית והעולם נקטו בסנקציות כלכליות נגד איראן. ישראל בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, חששה מאוד להיפגע, והביעה רצון לתקוף. אובמה טען, שיש להימנע מכך ולהסתפק בסנקציות כלכליות. ארגוני המחאה החברתית בארץ ניצבו לצד אובמה, והפגינו נגד תקיפה אפשרית מתחת לביתו של אהוד ברק, במגדלי אקירוב בתל-אביב. בינתיים החלה התקוממות שקטה של העם באיראן נגד המשטר. שמועות הזויות אמרו, שישראל צריכה לבנות לעצמה מטרייה אנטי-גרעינית. שמועות אחרות אמרו, שלישראל יש כבר מטרייה כזו, ואם אכן תיפול עלינו פצצה, המטרייה האנטי-גרעינית תשגר אותה מיד וללא דיחוי חזרה לשולח. העם בישראל התמלא חשש ופחות האמין לשמועות ההזויות. בבחירות שהתקיימו בינואר –  2013, רבים העדיפו להצביע עבור בנימין נתניהו לראשות הממשלה, מתוך הנחה שהוא המנהיג החזק הראוי, בניגוד למנהיגי השמאל האופציונאליים, המקרינים חולשה ורוך. זאת למרות המחאה החברתית, שגאתה בסוף 2011 כנגד מדיניותו החזירית והקפיטליסטית של ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו.

7.

לא יאוחר מהידיעה, על כך שאיראן מפתחת נשק גרעיני, הגיעו לביתנו שוטרים ועצרו את עלי מוחמד בעלי. בתחילה לא הבנתי מדוע ולמה, גם המכונית השכורה שלו נלקחה לבדיקה. מהר מאוד התקשורת הבהירה לי, כי עלי מוחמד חשוד כמרגל פרסי, שהעביר את סודות האטום לאויב. לפתע, בבת אחת כל השתיקות וההגנה על הפרטיות בביתנו היו ברורות לי. לאחר כשלושה שבועות ששהה במעצר, קשה לי לדייק ולומר אם התגעגעתי או לא. אני רק יודעת, שחשבתי רבות על טיב הקשר בינינו, והיה לי קשה לדעת מה אופי הקשר עבורו. הוזמנתי לביקור. הוא ישב מאחורי מסך זכוכית ושולחן. היה מקום למגע כפות ידיים, והשיחה בינינו הוקלטה.

“למה נישאת לי? למה דרשת להתחתן כשבועיים לאחר שהכרנו, בעוד אני העדפתי לבדוק קודם אם אנחנו מתאימים? למה דאגת להכניס אותי להיריון כל כך מהר? למה עשית לי ילדים?”, המטרתי צרור שאלות בזו אחר זו.

“כי רציתי להיקלט”, השיב בעלי קצרות, וניסה לגעת באצבעותיי דרך החריץ שבין הזכוכית החוצצת והשולחן.

“מה הכוונה להיקלט? האנגלית שלך הייתה משובחת כבר אז”, משכתי את כפות ידיי משם.

“שתמצאי לי עבודה. עבודה בנאס”א. את היית כבר בפנים כשהכרנו.”

עכשיו הדברים היו יותר ברורים. האמת שיכולתי לחשוב על כך בעצמי.

“יש לך אישה שם? אתה נשוי לאישה פרסית ויש לך ילדים גם ממנה?”

“נכון”, שוב השיב קצרות.

“אתה נוכל! הונאת אותי! אני נחשבת אישה מצליחה, אולי בין המצליחות ביותר בעולם, אבל בפועל גורלי הוא כשל אישה מוכה, ואף נמוך מכך. אישה מוכה לפחות לא חיה בשקר.”

“לא התכוונתי”, שוב הוא קיצר.

“לא הייתי אומרת דבר, אילו היית מתכוון להשמיד אנשים זרים או את האויבים שלך, אבל התכוונת להשמיד בנשק גרעיני את חברי הילדות שלי, את שכניי לשעבר, את הוריי,  את מולדתי ואולי גם אותי, כשאהיה בישראל בביקור מולדת. איך אתה יכול להסתכל לי בעיניים? אויב אחד! זה מה שאתה, אויב!”

לא חיכיתי לתשובתו. קמתי ויצאתי, ולא התכוונתי לשוב לראות אותו יותר. פשוט לדאוג לכך, שמבחינה פורמאלית נישואינו יוגדרו כנישואים פיקטיביים, ומכאן שהגירושים זריזים ומובנים מאליהם. כשחזרתי לביתי, מיהרתי להתקשר לאליס מילר, חברתי הרחוקה והיחידה.

“אני גרושה עכשיו ולבד עם הילדים. בואי לבקר אותי. אני זקוקה לך”, דיברתי במשפטים מקוטעים.

היא כבר ידעה הכול ועקבה אחר הסיפור בתקשורת.

“אני מגיעה”, הייתה תשובתה קצרה וטובה. שמחתי.

המפקד נתן לי חופשה, ואמר שהוא מבין שהמצב רגיש. הוא אף הוסיף ואמר, שגם הוא במצב רגיש, שכן הוא עצמו היה זה שקיבל את מוחמד לעבודה.

8.

הביקור של אליס היה נהדר. לא הפסקנו לפטפט בעברית. הילדים סבלו גם ככה   מעזיבת אביהם את הבית, ונוצר אצלם חלל לא ברור, שלווה בהסבר שלי שהוא לא יחזור.  הם נאלצו לסבול כעת מעצם העובדה, שאמם מדברת עם חברתה שפה שאינם מבינים, ואיש לא טורח לתרגם להם.

הקטן שאל כל הזמן  ,”What is it?” בדיוק כפי שנהג לשאול, כשרק התחיל לדבר, והגדול התייאש מלנסות להבין. למכונית השכורה והגדולה שלי נכנסנו אליס, הילדים ואני. חרשנו את וושינגטון והמקומות הסמוכים לה. בדרך שרנו שירים עבריים בעברית, שהייתה זרה לילדיי. שרנו “היא אמרה אצלי/ טשרניחובסקי שש שעה חמש/ ותבוא לבד” של “משינה”, והמשכנו לשיר של “שוטי הנבואה”: “כל הילדים קופצים רוקדים/ מרימים את הידיים גבוה לשמיים!”

בשיר הזה אליס קיפצה על המושב הקדמי והילדים אחריה, והמשיכה בהרמת זרועותיה לכיוון תקרת הרכב, כשהילדים אחריה. נראה שאת מילות השיר הזה הם די הבינו. אחר-כך עברנו לשיר “מי אוהב אותך יותר ממני?” של ארקדי דוכין, ואני דמעתי, כי הרגשתי, שכבר אף אחד לא אוהב אותי יותר. משירה עברנו לשיחה. דיברנו על כך, שכדאי שנחזור לגור בישראל. היא אמרה שאולי תרוץ באחת הרשימות לכנסת. אני הסכמתי שזה מאוד מתאים לה, בניגוד אליי, שפוליטיקה מעולם לא עניינה אותי וממשיכה לא לעניין אותי גם עכשיו. דיברתי על התחושה, שאחרי שנים של טיסות וריחוק, אני רוצה הביתה. בשנים הבאות אעדיף לחיות כפנסיונרית, תוך שאני מגדלת שני ילדים מתבגרים.

היו גם ימים שנשארנו בבית, יצאנו שתינו לבית-קפה סמוך או הלכנו לסופר והתקנו מהמצרכים שקנינו ארוחה ביחד. היה מאוד נחמד לשתי פוסט-פמיניסטיות כמונו לעמוד ולבשל ארוחה ביתית לנו ולילדיי.

9.

כעת אנחנו בקנייה האחרונה שלנו בסופר. מחר אליס טסה חזרה לארץ, ואני והילדים טסים יחד אִתה. יש תור די ארוך לקופה, כך שיש לנו זמן לחכות. השליח מחפש מישהו שצריך הובלה.

“כוס אמק! אינעל דינק!”, הוא אומר לקופאית. “תביאי כבר איזו נסיעה!”

“רגע, חכה!” אומרת הקופאית. “אולי מישהו פה מהתור יצטרך או שאיזו לקוחה נחמדה תתקשר.”

“יא מניאקית, אינעל אביך! את לא מביאה פרנסה. אשתי הפוסטמה ושתי הבנות המעפנות שלי רוצות, שאני אביא משכורת הביתה. את קולטת?”

“אני צריכה שתסחב לי”, מבצבצת לפתע אשתו של המפקד, שתורה לשלם הגיע.

“יאללה, יאללה, תעמיסי!”, הוא לוקח את הפריטים ששולמו ושם בתוך קופסא.

“האיש הזה נראה לי מ’טוכעס-לנד'”, “הוא אחד ממאת הניצולים”, אני אומרת לאליס.

“מה, הוא מארץ התחת?”

בינתיים השליח מעמיס את הקופסא בה כל פריטי הגברת על אופניו, ומדווש לכתובת שמסרה לו.

“כן, מ’טוכעס-לנד'”, אני מתקנת.

“איפה זה?”

“רחוק, רחוק.” אני אומרת. “מקום שלא היית בו.”

3 תגובות

  1. סיפור מעניין ורב עלילה. כשנותנים לדמיון להשתולל ללא מעצורים, מתגלות כל מיני אמיתות על החיים ועל בני האדם.
    תודה לגליה ובהצלחה לספרה. הוא ברשותי, ובקרוב אקרא את שאר הסיפורים. ותודה ליקום תרבות.

  2. ביקורת של אירנה ליבמן על ספרה של גליה אבן חן “רואים לו לכדור הארץ” :

    http://www.e-mago.co.il/magazine/earth-galia.htmסטרונאוטית כחול לבן

    אסטרונאוטית כחול לבן הוא שיר הלל דמיוני ומרקיע שחקים לאישה מציאותית – אליס מילר שפרטים מדויקים מחייה נרשמו בו בקפדנות. אליס מילר התפרסמה בישראל כאשר ב-1994, כשהייתה עתודאית בת 23, עתרה לבג”ץ כדי לחייב את צה”ל לפתוח את המבדקים לקורס טיס גם לנשים. אליס מילר, שברשותה היה כבר רשיון טיס אזרחי, לא התקבלה לקורס טיס בצה”ל אך מהלכה נגד העולם הגברי-מצ’ואיסטי הוכתר בהצלחה בכך שפתחה את הדלת לנשים אחרות.

    אליס מילר לא הגשימה, כאמור, את שאיפתה להיות טייסת בצה”ל וגם לא את זו, הידועה פחות, להיות אסטרונאוטית. עם זאת, הישגיה האחרים כמהנדסת אווירונאוטיקה בחיל האוויר שבו שירתה כעשר שנים והשתחררה בדרגת רס”ן, כפעילה אקולוגית וכמתנגדת לאלימות, על רקע חייה הלא שגרתיים, בין כפר הנופש שהקימה עם בן זוגה ההודי בהרי ההימלאיה לבין קיבוץ חוקוק בישראל, הפכו אותה לגיבורת תרבות בעיני גליה אבן-חן. התפתחותה של אליס מילר, החל מרצונה להשתלב במערך הלוחמה הצבאי ועד לשאיפתה לפעול למען השלום במסגרת תפקיד הנהגה פוליטי, הגבירה, ללא ספק, את הערצתה של גליה אבן-חן ליזמת שוברת המוסכמות ומגשימת החלומות, לירוקה הפציפיסטית. בנוסף לפרטים אמיתיים מחייה של אליס מילר, הסיפור מעוגן בתקופה מוגדרת שבין 2011 לבין 2013, על רקע מדיניותם של אובמה, נתניהו ואיום הגרעין האירני.

    יחד עם זאת, אסטרונאוטית כחול לבן הוא סיפור פמיניסטי חריף הכולל מחאה חברתית וסאטירה נועזת על הומופוביה, וכל זאת בעזרת אלמנטים של מדע בדיוני וספרות ריגול. הסיפור יכול להיקרא גם כפרודיה על סוגות אלה שגליה אבן-חן מעבדת אותן ברוטב אישי ביותר.

    אפרת מוחמד הייתה טייסת בצה”ל ואסטרונאוטית ישראלית שנפלה ברשתו של מרגל אירני פוליגלוט, ומכאן שם משפחתה. המרגל הוליך אותה שולל והקים אתה משפחה כדי שיוכל בעזרתה להיכנס לשורות נאס”א. אפרת מוחמד שרומתה בחייה הפרטיים קוראת לעזרתה לאליס מילר, שלא עלה בידה להיות טייסת בצה”ל ואסטרונאוטית, אך מעולם לא נפלה לשום מלכודת פתאים, במקרה זה פתאיות.l

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 3 =