שנת לידה 2018: סיפור עתידני לכבוד השנה החדשה מאת רועי חן

פורסם במאזניים " גליון מספר 3 כרך צ"א,-יוני 2017

1

"מחר, מחראה, מחשב, מחשבה –"

אבא שלי יושב בחדר העבודה שלו בחלוק ומקליט מילים מהמילון. הוא באות מ"ם עכשיו.

"אולי נלך פעם ברגל?" שאלתי.

"מה?"

"חשבתי לטייל איתך ברגל לאנשהו…"

"אל תגיד לי שקלקלת את הגַלְגִילֶכֶת, זה עלה הון –" הוא התחיל עם המנגינה הידועה.

"לא קלקלתי את הגַלְגִילֶכֶת –"

"הלך הכיסנוע?"

"לא. סתם חשבתי –"

"אתה צריך להגיע למקום שהפס לא עובר בו?"

"לא, לא… דיברנו היום בשיעור על זה שפעם אנשים היו הולכים סתם ברגל".

"בהחלט, כשבמקום פס היו מדרכות. ואתה יודע מי הלך סתם ברגל? רק חסרי בית או מיליונרים. להם היה זמן, היתר עבדו".

"אבא של כנען מהכיתה שלי הולך ברגל".

"אבא של כנען זה לא דוגמה לכלום", סיכם אבא שלי והמשיך להקליט: "מחתרתי, מטאוריט, מטאטא…"

מעצבן, משעמם ומיושן, חשבתי.

2

אכלתי שניצל מודפס ובהיתי באמא. היא עמדה ליד החלון ופטפטה עם חברה:

"זה מטוס קרב, ברור שנפציץ!.. למה, הם שם מרחמים עלינו?.. די, זה לא לטלפון".

אוי, לא, זאת השיחה הזאת.

"אבא! אבא, בוא! אמא עוד פעם התקלקלה!"

אבא הגיע למטבח, קילל והתנצל ושוב קילל. הוא נכנס להגדרות מקרן ההולוג-אמא ואמר בפלצט הבדיחות שלו: "אמא לפעמים קצת נתקעת, קצת נתקעת, קצת נת –"

"די!" חבטתי בגבו. הוא דפק פעמיים על המקרן. אמא נעלמה.

"זה מאתחל", אמר והשתהה עוד רגע. "ממש כרגע מפתחים טכנולוגיה חדשה שלא תורכב מסרטונים מקריים שצולמו בטלפונים הישנים. בגלל זה כל כך חשוב לי לסיים להקליט את מאגר המילים. כשאמות דמותי המוקרנת בתלת-ממד תדבר בקולי. המילון השלם המוקלט יאפשר להרכיב כל משפט, וכך באמצעות אינטלגנציה מלאכותית נוכל להתבדח, להתווכח, אפילו הקלטתי לך כמה קללות, אתה יודע. אל תסתכל עליי ככה. תגמור את ה… או, הנה אמא חזרה!"

כשאבא יצא מהמטבח השלכתי את שאריות השניצל למגרסה וזללתי שוקולד ישר מהמדפסת. העתיד… למי יש כוח לחשוב על העתיד כל הזמן? נדמה שכל מה שאנחנו עושים זה רק למען העתיד. אני עושה שיעורים כדי שבעתיד לא יגערו בי, אוכל כדי להיות גבוה וחזק בעתיד, נכנס למתקן הבריאות לשעה ביום כדי שבעתיד לא אחלה. אבא של כנען אומר שהעתיד מעניין פחות מהעבר, שהעתיד הוא חדר שאין בו כלום עדיין, אבל העבר הוא מחסן אוצרות.

"לילה טוב, אמא", לחשתי לדמות המוקרנת ויצאתי מהמטבח. ממילא צפיתי אלף פעם בקטע הזה שהיא מעניקה לי בהתלהבות דגם קטן של מטוס F-35. מתנות כאלה מלהיבות ילד בן שלוש. כמו שהייתי כשזה צולם. היום אני בן שלוש-עשרה.

3

"מטבח, מיטה, מְטוּ – מתי אני אשתמש במילה מטוטלת? קיבינמט!"

הבטתי עליו. בשבילי "אבא" זה איש שמקליט במסירות מילון שלם למען העתיד שלי.

"תגיד, תצטרך אותי אומר מטוטלת מתישהו?"

"בטח!.." חייכתי ושאלתי, "מה זה מטוטלת?"

שנינו צחקנו. ניצלתי את ההפוגה כדי לספר על המורה המחליפה שהקרינו היום בשיעור עקב תקלה במשדר של המחנכת. הזקנה שידרה מבית אבות בדרום העיר. היא שאלה אותנו באיזו שנה נולדנו. כשענינו 2018 היא צהלה: "תינוקות! זה היה אתמול". משהו בדמות שלה שעשע אותנו, אז לא כיבינו אותה. שמענו ממנה על חגיגות שבעים למדינה, על מנהגים ומאכלים שהיו אז בארץ, ועל כך שהיו המון אולמות בכל מקום – אולמות לצפייה בסרטים, אולמות לצפייה בתמונות, אולמות להשאלת ספרי נייר…

"שטחים ענקיים מבוזבזים שמילאו את העולם", אמר אבא. "היום כל זה נכנס בזוג העדשות הדיגיטליות שלנו. איך לא שמנו לב אז שסרטים, ציורים, ספרים, אבל גם ציפורים, עננים וכוכבים – כולם תחת אותה קטגוריה: דברים שאני רואה".

המורה המחליפה אמרה שב-2018 היה יותר שמח, אבל זקנים מתגעגעים לא לעבר, אלא לעצמם כצעירים. הם נזכרים בימים שבהם הוריהם היו בחיים, הם עצמם היו בריאים יותר והעתיד היה לפניהם, לא מאחוריהם. למדתי את זה בכיתה ג' בשיעור פילוסופיה.

כשהמורה המחליפה הגיעה לשלב בסיפור שבו פרצה המלחמה הגדולה היא הפנתה את גבה למשדר. לפי הכתפיים הרועדות שיערנו שהיא בוכה, אך כשהחזירה את מבטה אלינו צחקה בקול גדול. מעניין שכשמביטים על גב של מישהו קשה לדעת אם הוא צוחק או בוכה, הרעד בכתפיים הוא אותו רעד. היא נזכרה בחיוך: "כשסוף סוף נגמרה המלחמה והגיע השלום, רקדנו ברחובות ואחותי נקעה את הרגל!" היא שאלה מי מאתנו יתום מלחמה. רבים לחצו על הכפתור, והיא פרשה לעברנו את ידיה מרחוק בתנועה מוזרה, כמו ציפור גדולה.

"סיפרתי לה שאמא נפלה כטייסת קרב".

"אסור לחיות באתמול", אמר אבא. "אמא פה, במטבח, והיא אומרת בדיוק מה שהייתה אומרת לו הייתה בחיים. אתה חושב שאנשים משתנים עם השנים? לא, להפך, אוצר המילים קטֵן, לא גדֵל. אתה חושב שאמא הייתה מפתיעה אותך פתאום? מתחילה ללמוד פלמנקו? לא. אז ההקרנה שיש לנו המבוססת על סרטונים ישנים שלה מספקת בהחלט, בהתאם לנסיבות. לא הצלחנו לנצח את המוות, אבל הצלחנו לנצח את המוח. כשבן אדם מולך הולך ומדבר, המוח לא מאמין שהוא מת. אני לא מאמין שהיא מתה, אין לי ספק שהיא כרגע במטבח ועוד מעט היא תשכב על המיטה שלנו בחדר השינה. אני אצטרף אליה אחר כך. היא ממילא תירדם לפניי, כמו תמיד. זהו. זה חיים. בשביל מה אתם לומדים מדעי המוח אם זה לא ברור לך?"

"אמא מדברת אתי כאילו אני בן שלוש. אני כבר בן שלוש-עשרה".

"זה כי לצערנו היא מתה בתחילת הפיתוח. כשאני אמות אתה אפילו לא תרגיש בהבדל. אני אהיה פה איתך. ב-2018 לא היה טוב יותר, תאמין לי. אנשים חיו בפחד מיום המחר. בצדק. זה נורא לאבד את האהובים עליך במחי יד, במלחמה. אבל הזמנים השתנו. היום אפשר לא לדאוג – מחר יהיה אותו דבר".

"המורה המחליפה סיפרה שפעם כיכר דיזנגוף ריחפה באוויר. בתור מי שקיבל 100 בתכנות אורבני, הערתי לה שעדיין לא ידעו אז לתלות מבנים באוויר".

"כל הכבוד", הגיב אבא ומשך חוט סורר מחלוקו. "נשמעת מבולבלת לגמרי, הסבתא".

"היא הייתה פעם מורה למעשיות התנ"ך. כנען, שאף פעם לא משתתף, צעק שיש לו ספר תנ"ך בבית. אמיתי. מנייר. ידעת שאבא שלו לא משתיל שֵׂער? הוא חושב שקרחת זה טבעי".

"הוא גם חשב שלקרוא לבן שלו כנען זה טבעי".

"בבית של כנען אוכלים חיות. לא מהמדפסת – מהחצר! מרק מתרנגולות… איך אפשר – עם הנוצות והעצמות והדם? הם אומרים שזה יותר בריא מכדורי הכוח. מעניין לטעום פעם".

"בקיצור, במקום ללמוד היום…" אבא תלש את החוט. "טוב לדעת על מה אני משלם".

"יש לכנען בר-מצווה מחר".

"מזל טוב. פגאנים…"

"דווקא חשבתי ללכת. ברגל".

"נו, באמת".

"ב-2018 כל בני השלוש-עשרה חגגו בר-מצווה, לא?"

"רק היהודים. הישראלים כבר אז נמנעו".

"אבל המורה אמרה שב-2018 ישראלים ויהודים זה היה אותו דבר".

"סנילית. כבר אז התחלקנו לאזורי מחיה שונים. נבדלנו בלבוש, באוכל, אפילו בשפה. היו כמה מבולבלים, אבל בשלב מסוים זה נדמה לא בוגר לא לבחור אם אתה ישראלי או יהודי".

"אתה חגגת בר-מצווה?"

"אני? כן…. רק בגלל שסבתא שלך הייתה יהודייה. ויהודייה לא קלה, יש לציין. השכנים שלנו – סבא שלהם התהלך עם כאפייה על הראש, אז מה? הם הולכים היום עם כאפייה? לא. הרי בדיוק בגלל זה פרצה המלחמה הגדולה! הנופלים הזכירו לנו שכמו שאין הבדל בין מת למת, אין הבדל בין מי שנותרו בחיים. כולנו שווים וכולנו בני הארץ הזאת. רבבות טבעו בנהרות של דם כדי שניפרד מהכיפות והכאפיות ומהסיפורים העתיקים. אבא של כנען תקוע באתמול. ואנחנו כמו שכבר אמרתי, חיים בעידן שבו לא מפחדים מהמחר, כי הוא יהיה אותו דבר".

"הוא לא יהיה אותו דבר", אמרתי. "רק טיפש מאמין שמחר –"

"אז אני טיפש".

"לילד שחוגג מחר בר-מצווה, יום המחר זה לא אותו –"

"אני חייב להקליט –"

"אם אני אלך לשם מחר, ברגל, גם המחר שלי לא יהיה –"

"אמרתי לא!"

"לטייסת קרב שיוצאת מחר להפצצה ולא חוזרת – מחר זה לא אותו דבר!"

4

נכנסתי לחדר שלי. שיניתי את האקלים לחורף וקברתי את עצמי מתחת לשמיכה התפוחה. אבא המשיך להקליט בקול רועד: "מטוטלת, מטפורה, מטפיזיקה, מטרייה…" לאחר זמן מה הוא עצר ופתח חלון שיחה. מהצד השני נשמע אבא של כנען.

"סליחה על השעה, זה אבא של אָלֵף. הבנתי שיש לכנען בר-מצווה מחר… איפה… כן… לא, לא, זה בסדר. נגיע בכוחות עצמנו. לא, אני חושב שנגיע… ברגל".

חייכתי לעצמי במיטה. נגיע ברגל! איזה אבא מושלם!

אפשר לבקר את הממשלה שלנו כמה שרוצים, אבל להעניק בחינם ליתומי מלחמה ששכלו את הוריהם את התוכנה "ויהיה גם מחר" זה מעשה אצילי לדעתי. יש הרגשה כאילו אבא שלי באמת פה. הרבה יותר מאמא. כל מי שמתלבט בגלל המחיר וההתקנה – שילך על זה! אני ממליץ בחום.

אודות רועי חן

יליד תל-אביב, 1980. סופר ומתרגם, מחזאי הבית בתיאטרון גשר. מחבר הרומן ״סוסי הדיו״ וקובץ הסיפורים ״תל של אביב״ (הקיבוץ המאוחד). מתרגם ספרות קלאסית מרוסית: ״אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף!״ מאת חארמס, ״סיפורי קולימה״ מאת שלאמוב, ״שדרות אפלות״ מאת בונין, ״אנשים עלובים״ מאת דוסטוייבסקי, ״טרגדיות קטנות״ מאת פושקין. מאז שנת 2007 משמש כמחזאי הבית בתיאטרון גשר המציג את תרגומיו, עיבודיו ומחזאות פרי עטו. בין יצירותיו: הרצל אמר, במנהרה, אני דון קיחוטה, הדיבוק, מסעות אודיסאוס, רוח התיאטרון, אנטי, יונה ונער, דון ז'ואן, הנסיכה איבון, סונטת קרויצר, שש דמויות מחפשות מחבר, רביזור,  שונאים, סיפור אהבה, שוורץ וחיות אחרות, וריאציות לתיאטרון ולתזמורת, גן הדובדבנים, לילות לבנים ועוד. בימים אלה עובד על רומן פרי עטו.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*