"שוקולד בין הסדינים" – סיפור ליום השבת \ תמי קויפמן

כבר שלוש שעות יושבת זהבה גרינשפאן בחדרה ב"אחוזת הברון" ומחכה לראות מה ילד לה היום.

מבעד לחלון שווילונותיו שקופים היא רואה את עץ הצאלון, רחב זרועות, מפואר, פרחיו הסגולים מפארים את עלומיו, כשלצדו הספסל שמושך אליו מידי יום את שמואל שוורץ שיושב מול חלונה, בגדיו חגיגיים, עניבה תלויה על צווארו, ממתין לה שתרד. פניו של שמואל אומרות לה הכול. אהבה. יש שם אהבה, אליה.

אח… נאנחת, מה הוא חושב לו, שיוכל להשתוות לאהובה מנחם? שהיה לבוש בחליפת המשורר שלו והיא ישובה לצדו, לבה פועם, מתבוננת בו בעיניים כלות ואוזניה יוצאות למשמע קולו שקורא לה שירי אהבה, ויום אחר יום ולילה היא שומעת את השירים ופעימות קצב רחוקות מרקידות לה את הלב.

וכך, כשעיניה חריץ דק וחלול, רואה לא רואה את שמואל שוורץ, ממשיכה זהבה את הטקס של הבוקר.

לצד הספסל, גדר סבוכה של ענפי הדס שציפורים ופרפרים מרקדים מעליהם, מזכירים לה את המשפט שתמיד הייתה אמה אומרת לה כשהתלוננה על רעשם של ציפורי הבוקר במושב: "תזכרי, תזכרי זהבינק'ה שלי, במקום שיש ציפורים יש חיים, ו'שם', 'שם' לא שמעתי ציפורים, אז… אז אל תתלונני".

אז זהבה גרינשפאן לא מתלוננת, היא רק מחכה לשעה שתגיע אליה לביקור יוליה, האחות של קומה 12, ותיתן לה גם היום את התרופות שלה כדי "לחזק לה את הזיכרון", כך היא אומרת לה, וגם את הלחץ דם להוריד כדי שלא תתרגש יותר מדי, וגם את הסוכר לאזן, כדי שלא יהיה לה יותר מידי מתוק בחיים.

זהבה לא ממש מבינה מה מפריע להם שם באחוזה, שיהיה לה קצת מתוק בגוף, או בלב, או בין האצבעות, כי אחרי כל השנים שהיה לה מר לא מגיע לה שיהיה לה סוף סוף מתוק?

קוביות השוקולד שהיא מחביאה בין הסדינים מעודדות אותה לקום. הגיע הזמן, אני צריכה לאוורר את השוקולד, אומרת זהבה לעצמה, לפני שיוליה, הבלונדינית כחולת העין, תגלה אותי ותשלח אותי אליו, שוב, שוב תשלח אותי אליו, ואז לשוקולד שלי יהיה טעם מר, שוב טעם מר לשוקולד…

ובדיוק כשהיא קמה לקחת את קוביית השוקולד היומית, נשמעת דפיקה בדלת.

זהבה לא פותחת. היא יודעת שהיא לא צריכה לפתוח, "הם" יפתחו בעצמם ולא יתחשבו בה, כמו "שם". אז היא מחכה, חושבת, אולי הפעם "הם" יוותרו לה, אבל, לא. "הם" נכנסים, יוליה בראש, מחייכת ומברכת אותה בבוקר טוב. ככה זה, חושבת זהבה בלבה, אחרי הבוקר טוב, היא כבר תביא לי את התרופות שייקחו לי את הסוכר מהלב.

"זהבה", אומרת כחולת העין, "תראי מי בא לבקר אותך היום?" זהבה לוטשת מבט בוהה, לא מפוקס, נעה לחלון, "מנחם, מנחם מחכה לי למטה, אני צריכה לרדת אליו, הוא כבר …" ולפתע מתעשתת, "שמואל, שמואל שוורץ מחכה לי".

האישה שלצדה של יוליה לבושה במדים כחולים. ולמרות החיוך היא בטוחה שהיא תיקח אותה ל"שם". זהבה חייבת לשחק את המשחק שלהם. חיוך ענק נמרח על פניה, עיניה מצטעפות, משלימות את שפתיה שאודם פוקסיה ורוד מרוח עליהן, "התלבשתי לכבודכם, תראו", היא אומרת בנשימות קצרות, "אני מוכנה, הולכים?"

זהבה לא שוכחת שאת "אחוזת הברון" בחרו הילדים. "תראי", אמרו לה, "אלקה וייסבורד, החברה שלך מאמריקה, עזבה הכול שם במיאמי והגיעה לכאן, ל'אחוזת הברון', להיות עם הילדים, תוכלו להיות חברות, כמו פעם".

אוֹי – אָ – בְּרוֹך, מה אני אגיד? הם חושבים שהם מבינים. אלקה? בינתיים אני יושבת כאן, יום יום בבוקר ומחכה לאלקה שתעלה אלי מקומה 9, אחרי שתגמור לשחק את הרמי שלה עם כל הַקַצְּ'קֵס והם? והם עוד קוראים לזה אחוזה. אחוזה? אפילו שאני מסתכלת בחלון, יש שם עץ ענק שמסתיר לי את העולם ואולי טוב שכך, כי מה כבר יש לראות שם בחוץ?

שמואל, שמואל שוורץ, נעבעך, יושב כול בוקר על הספסל שם בחוץ ומחכה. אולי הוא מחכה לקלרה שלו שהלכה לפני חמש שנים, מחכה שתחזור ותגיש לו את הסוודר? אולי הוא מחכה ש"הם" יבואו לקחת אותו, כי תמיד בסוף "הם" באים, את זה כבר כולם יודעים, כי גם ל"אחוזת הברון" "הם" באים, ממשיכים לקחת אותנו ל"שם"…

אלקה פעם אמרה לי ששמואל מחכה לי שארד אליו, הציעה שנשתה תה עם מַנְדֵּלבְּרוֹיִט ונשוחח. אני לא מאמינה לה, אף פעם לא האמנתי, אפילו שאנחנו מכירות "משם" וזה יותר מ-70 שנים, אני בכלל לא מאמינה לאף אחד, מָאכֵרִים, כי למי אפשר להאמין אחרי שהחייס האלו לקחו לי את ליאה'לה, ושורקה, ואת ייקוב הקטן… שתו לי את הדם העלימו את המתוק מחיי

מתוק. נזכרתי. השוקולד שהחבאתי בסדינים מחכה לי, אָ מֵּחַיֶּיה!

זהבה מתלבטת מתי אפשר יהיה ליהנות ממנו מבלי לעורר את החשד של יוליה.

אַי יַי יַי , יוליה, יוליה… כמה יפה את, בלונדינית, עיניים כחולות, אבל רוסייה, ורוסיות אני לא אוהבת. נכון שיוליה מדברת יפה, מנסה לשכנע אותי שהכדורים שאני לוקחת יעשו טוב, נו שוֹיִן, מה היא תגיד? שזה רעל? שאני כבר יודעת שטוב לא יצא מזה? אבל היא בשלה, דוחפת לי עוד כדור ועוד כדור.

תכלס, הכי מפחיד הכדור שמוריד לי את הסוכר מהגוף, מהלב ומהאצבעות, כי הכי אני אוהבת זה לאכול את קוביית השוקולד שלי, ככה, לראות איך היא נמסה לי בין האצבעות, ואני מלקקת, מלקקת, עד שנגמר. אבל, עכשיו, גּוּרְנִישְׁט, לא שוקולד ולא אלקה ולא מנחם מנדל…

הלב שלי פועם במהירות, חַלוֹשַׁעְס, מנחם מנחם, כמה אהב אותי, כמה חיכה. שר לי שירי אהבה, על הספסל ההוא בגינה…

דפיקה בדלת מעירה אותי מהחלום ועכשיו אני יודעת שכבר הם באים לעשות לי פוֹילַע שְׁטִיק עם הכדורים, תיקחי פה, תיקחי שם, הַפָּנִי (גברת), דוקטור חנה שטרן מחייכת, וגם יוליה מחייכת…"זהבה, בוקר טוב, זהבה, את כל כך יפה היום, הולכים?"

ובגלל שאני יודעת מה הם באו למצוא אצלי הַאוֹבֶּר – חוּכֵם האלו, אני מחייכת ועונה "דוֹבְּזֵ'ה (טוב), הולכים, נו, ומה כבר יש לעשות?" והלב שלי שמח. השוקולד ניצל, גם הפעם, ניצל, מחכה לי בין הסדינים.

אודות תמי קויפמן

תמי קויפמן, ילידת חולון, אמא לשתי בנות ולשלושה נכדים. למדה חינוך והוראה במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים, ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. פסיכותרפיסטית במקצועה, מנהלת מקצועית ארצית של מרכזי יה"ל, לבני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית. כותבת שירים וסיפורים קצרים. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות", הוצאת "גוונים", 2011, בעריכת יעקב לוויתן.‬
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*