משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת חמש שנים למותו/ דוד אדלר

מאת דוד אדלר

"שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו".

Image result for ‫שי אריה מזרחי י‬‎

שי אריה מזרחי, שהיה ידוע בכינויו שא"מ, נפטר בסתיו תשע"ג, יומיים לפני יום הולדתו ה-38 בלוח השנה האזרחי. די אם נתבונן באיכותו של המוטו הנהדר, הפניני, שלמעלה שהוא גם המוטו של ספרו השני והאחרון "הוא המסמן את המקום" (רימונים, 2012), שיצא לאור כחצי שנה לפני מותו הטרגי, כדי לעמוד על מיטבה של שירתו. אך באשר לתוכנו של המוטו: על דרך ההיפוך, הוא הטיל בחטף צל על משפחתו ועמיתיו – ועוד איזה צל – צל ענק.

האם זה שוב המקרה העיוור המביט בנו באלף עיניים? ש"הוא המסמן את המקום" – שם חידתי לספר שמבנהו חדשני וחלק מתוכנו ועטיפתו, חידתיים לא פחות – יתאימו למצבתו, כאילו נועדו לה מראש. זו מצבה יפה למראה, נקייה ואסתטית כך כך,  מעשה ידי חושב.

האם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם חמש שנים אחרי מותו? אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער, בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלו אינן עולות כלל. גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, אך במידת ודאות פחותה, מחשבה כזו לא עלתה במוחו. הוא הרי כתב: "הוא הלך אל עולמו בלי להותיר/ רושם גדול על העולם/ ובלי שהעולם/ הותיר רושם גדול עליו….".

אם כך מדוע לכתוב עליו דברים? כי שי היה משורר מזן מיוחד. זן נדיר. זה התבטא בכך שהוא ראה את הוויית היותו משורר כמרכזית בחייו. זה בא לידי ביטוי גם בתכנים אחדים בשירתו, לא בכל שירתו. אך יותר מכל, זה התעצם באתר השירה "כאוס" שערך. בחירותיו שם היו על פי טעמו הפואטי בלבד וחפות מכל אינטרס – תופעה נדירה בעולם השירה, כפי שהוא הכיר היטב וגם העיד: "וחוד הרמייה שבור". כך גם היה כשיצא ספרו השני והאחרון והוא התראיין לאתר Y-NET.

יש אמרת חז"ל שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות של ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. גם שי היה מודע לכך כפי שמעיד סופו של שירו הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" בספרו האחרון: "אני קורע לָךְ שיר, מנחה / מסִפרו של משורר / נהדר, עלום". כאשר הניגוד שבין "משורר נהדר" ו"עלום", הנראה, במבט ראשון, מינורי כל כך,  זועק למעשה כמו ציור של אדוורד מונק. זו סיבה מספקת גם אם לא יחידה לכתוב עליו.

אך האם מי שניהל עם עצמו קרבות "פנים אל פנים", כפי שהעיד בשיריו, זכה להרבה ימים שקטים, טובים? במלאת שנה למותו הבאתי בעיקר את השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו ("איני מסוגל לשאת אך ברור וגמור עמי לנצח במלחמה הזו", "תרבות וספרות", 6.12.2013). כאן אביא שירים לא מעטים שהם שירת מופת משוחררת ועולצת. אולי רצוי להביא אותם עתה, בחלקם או בשלמותם, כדי לזכור ולהתעודד שלשי היו גם שעות של אור, של חדווה ואופטימיות (כמו שניתן לראות גם בתמונה המצורפת).

את אלה אפשר למצוא בשפע בספרו הראשון "ציוּן" (כרמל, 2003) שהוקדש להוריו ולאחותו. ספר יפה ובוגר, שמעטים בו סימני הבוסר, שיצא תשע שנים לפני ספרו השני. זו תקופה ארוכה מאוד. נראה שכתוצאה מכך גם ציפיותיו מהתגובות ומההד שיעורר ספרו השני, האחרון, היו גבוהות.

אפתח בשני הבתים הראשונים של "מתחת לכל מקום אחר": "מִסְתּוֹבֶבֶת יוֹסֵפָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר/ שֶׁאֵין לָהּ הַפְסָקָה, בֵּין נִצְנוּצֵי הָרַאֲוָה/ בַּעֲקֵבִים שְׁחֹרִים/ וְשִׂמְלָה לֶהָבָה/  וּזְחָלִים מֶשִׁי דַּק כָּחֹל/  מְסַבְּכִים סְבִיבָהּ/ (כֻּלָּהּ פְּקַעַת כְּחֻלָּה)// וְנִדְמֶה שֶׁהַיָּרֵחַ קָפַץ/ לְבִקּוּר עַל כְּתֵפָהּ/ חָתוּל צוֹעֲנִי מְטַפֵּס עַל רַגְלָהּ/ מַחֲלִיף צְבָעִים/ לְפִי תְּנוּדוֹת הַדָּם שֶׁלָּהּ".

תמונה זו של נערות "פרחים" עולצות אפשר למצוא גם בשירים אחרים שלו, כמו "ועכשיו כשאת בהודו" שהבית הראשון שלו מובא כאן: "וְאַתְּ, אַתְּ עַכְשָׁו בְּהֹדּוּ, רְחוֹקָה/ בֵּין מַרְאוֹת אֲחֵרִים וְרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים./ מְלַבְלֶבֶת, פְּרָחִים זוֹהֲרִים/ בְּכָל אֲשֶׁר אַתְּ הוֹלֶכֶת./ צִפֳּרִים וּפַרְפָּרִים חָגִים מֵעַל/ רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הַמְתֻלָתָּל".

וכן בשיר הנפלא "ניגון אביב" המובא כאן במלואו: "אָבִיב לוֹהֵט פָּרַע אֶת רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת/ בְּשַׂחֲקָן עַל הַחוֹף. וְהַיָּם שֶׁצָּפָה דּוּמָה/ הֶחְלִיק אֵלָיו תְּמִימוּתָן וּפָלַט/ פְּנִינִים שֶׁל חֲלוֹם. חוֹל שֶׁהִקְצִיף/ בִּשְׂעָרָן, נִצְנוּץ תִּינוֹקוֹת בַּשָּׁמַיִם,/ רוּחוֹת מִמִּזְרָח מִלְמְלוּ בִּפְנֵיהֶן וְצָבְעוּ/ נְהָרוֹת מְתוּקוֹת. דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה/ לֹא פָּצַע אֶת זִיוָן: הֵן צָחֲקוּ/ לְמִלְמוּל הַשָּׁמַיִם, פָּרְעוּ/ שְׂעָרָן עִם הָרוּחוֹת, שָׁלוּ/ תִּינוֹקוֹת מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים וְהִמְשִׁיכוּ/ נִגּוּנָן עִם הַחוֹל".

ולסיום, אביא את שני הבתים האחרונים של השיר המלבב והכה יפה "הזמנה לארוחת בוקר": "בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,/ הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים/וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.// אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים/ נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים."

ניתן למנות לא מעט משוררים שנטלו את נפשם בכפם: סילביה פלאת, אן סקסטון, פול צלאן, סרגיי ייסנין, וולדימיר מאיקובסקי, מרינה צבטייבה ועוד רבים אחרים. גם בשירה העברית ניתן למנות שמות אחדים, אם בוודאות, כמו רון אדלר ואם בספק (שלעיתים נובע מהתכחשות הסובבים ולעיתים נסיבות לא ברורות) כמו תרצה אתר ודליה רביקוביץ. אך רצוי אולי להדגיש כאן שאין זו בהכרח "מחלת מקצוע".

עם זאת אין כאן כמובן ניסיון ליצור גלוריפיקציה כביכול של שי ויצירתו בעקבות מעשהו (שאין איש רשאי לדון אותו לכף חובה, כל עוד לא עמד במקומו), אלא להעלות על נס רק את שירתו ואת אישיותו המיוחדת, ללא כל קשר לדרך שבה סיים את חייו.

רצה המקרה וזמן מה לפני יום השנה השלישי למותו, הזדמן לי לראות את הסרט "בובה ממוכנת" (2015), על חייה ושירתה של דליה רביקוביץ, בנוכחות הבמאית רות ולק. סרט מרתק המציג, ללא הנחות, לא רק את שירתה אלא גם את הביוגרפיה המפותלת שלה, את מבוכי נפשה, ובעקר את הדיכאון שהיה חזק ממנה. ההקשר לשי מובן. אך הוא התחדד כשבדיון שהתקיים בסיום הסרט הועלתה הדעה הנחרצת, שהמצב הנפשי של רביקוביץ נגרם עקב הטראומה שחוותה בקיבוץ (גבע) כילדת חוץ.

בדרכי למכוניתי חשבתי: כמה נואל הוא הניסיון לקשור את מצבה לאירועים כאלה או אחרים בחייה. נזכרתי בדברים שנכתבו על שי, שהיו שניסו לקשור את מותו לאירועים כאלה ואחרים בחייו, שבחלקם גבלו בחוסר רגישות משווע לקרובים לו.

הבמאית הוסיפה בדיון, שמה שלא הרפה ממנה לאורך כל עשיית הסרט, הייתה העובדה כמה יפה הייתה דליה רביקוביץ.  דברים אלה חידדו עוד יותר את ההקשר אל שי, שהיו שניסו לקשרה להד המועט לו זכה ספרו השני "הוא המסמן את המקום". חשבתי: לא יופייה של רביקוביץ, לא כישרונה שזכה להכרה נרחבת, לא אמה, כל עוד היה בכוחה לסייע לה, לא בנה האהוב, לא בני זוג, שבחלקם לפחות, היו ראויים ונאמנים גם בהמשך חייה, לא ידידותיה – דבר לא יכול היה למנוע ממנה את "נפילותיה".

כך כנראה גם באשר לשי. השירים היפים שכתב שכונסו בשני ספריו – לא יכלו לעמוד לו כמגן; גם עמוד שדרתו המוסרי וההערכה הרבה לה זכה מחבריו בשל עמדתו הבלתי מתפשרת (כפי שהובעה, למשל, ע"י רון דהן ביום השנה לפטירתו) לכלול ב"כאוס" רק שירים שהעריך כטובים ולא בשל חברות או אינטרסים זרים – לא יכלה גם היא לסייע לו. כך גם זכייתו בפרס הראשון ב"צרצר-פיס" כשלושה חודשים לפני מותו.

בה במידה, ומנגד, אין מקום לתלות את מותו באי-הכרה מספקת, כביכול, בספרו השני ובשירתו בכלל, גם לא בפיטוריו עקב הפוסט שפרסם בפייסבוק או בנסיבות כאלה ואחרות. זה היה כנראה גדול גם ממנו, ועלינו לקבל זאת בצער.

מה שנותר לנו היום, כנחמת מעט, הם שני ספריו, האתר "כאוס" שהקים (הרשת הרי פרושה וזוכרת), הזיכרונות, מצבת האבן הכה יפה, וכן אתר חי ופועם בשם "ליריקה" (שהוקם ע"י ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי, ביום השנה הראשון למותו, כמחוות המשך ל"כאוס").

יהיה זכרו ברוך.

מימין: שי אריה מזרחי

ראו גם:

שי אריה מזרחי באוצר הספרות העברית

אתר "כאוס" בעריכת שי אריה מזרחי

שי אריה מזרחי ב"יקום תרבות"

"זוכרים את שי אריה מזרחי" – תיעוד הערב לזכרו

שי אריה מזרחי מופיע בפני תלמידים

Image result for ‫שי אריה מזרחי י‬‎

אודות דוד אדלר

דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

7 תגובות על משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת חמש שנים למותו/ דוד אדלר

  1. מאת דוד אדלר:‏

    לאלי תודה על העלאת המאמר לזכרו של שי ב"יקום תרבות" שנתן ונותן לו, יחד עם ליריקה מקום ראוי.

  2. מאת יובל:‏

    הספד יפה, דוד. יש רק לדייק שבמקרה רבינוביץ' ככל הנראה לא היה מדובר על התאבדות,
    גם אם נלחמה בדיכאונות כל חייה. ובאשר לנסיבות שהביאו את שי להחלטתו, גם אם הנמהרת
    ולא בהכרח מחושבת היטב, הרי שכמובן איש לא ידע לעולם. אבל זה לא פוטר את אותה
    קהילת משוררים בה היה חבר, לשאול את השאלות, כדי לדעת מה יש לתקן והיכן אפשר לעזור.
    כי תקשורת וירטואלית ענפה כמו זו שהייתה לשי כנראה אין לה באמת קשר למציאות,
    כשאדם נפגש עם בדידותו.

  3. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל
    תודה על תגובתך שאני מסכים בהחלט לרוחה.
    שתי הערות: באשר ל"דיוק". הרי כתבתי "גם בשירה העברית ניתן למנות שמות אחדים, אם בוודאות, כמו רון אדלר ואם בספק (שלעיתים נובע מהתכחשות הסובבים ולעיתים נסיבות לא ברורות) כמו תרצה אתר ודליה רביקוביץ. אך רצוי אולי להדגיש כאן שאין זו בהכרח "מחלת מקצוע"."

    ובאשר להערתך באשר לאחריות קהילת המשוררים אוסיף: שאני זוכר לטובה, שנושא העזרה הנפשית למשוררים בעת מצוקה עלתה עם מותו ואני זוכר היטב פנייתך אליי בנושא, ואני מעריך זאת. אני שמח שליוזמה היה ביטוי, בשנים מאז, רק מצד הכוונות.

    ברור שיש בדידות גם במציאות וירטואלית. לעיתים העולם הוירטואלי רק מדגיש כמה עמוקה הבדידות הזו (כמו שיתוף בעניינים הכי אישיים ברשת הגלויה, גם של אנשים רבי תהילה, שאותי אישית היא ממש מביכה). על נסיבות אפשריות של מותו כבר נכתב במאמר ולא אוסיף כאן.

  4. מאת אילן ברקוביץ':‏

    עצוב מאוד. איש יקר ביותר היה המשורר שי אריה מזרחי ומאוד אהבתי אותו. יישר כוח על מאמרך, דוד. נדמה לי שהתמונה, שבה אנו נראים יחד עם המשוררת שירה סתיו, צולמה באירוע שנערך במרכז צימבליסטה בתל אביב ובאותם רגעים עמד על הבמה המשורר יואב עזרא ואמר דברים מבדחים שגרמו לנו לצחוק כך.

  5. מאת דוד אדלר:‏

    תודה אילן על תגובתך ועל המידע הנוסף באשר לנסיבות בהן צולמה התמונה. היה לי חשוב בהעלאת זכרו, בזו הפעם, להראות שהיו לו גם שירים עולזים ושעות שמחות. אף שאלי אשד רב הפעלים והתושיה הוא שדאג כהרגלו להוסיף תמונות ולינקים, היה חשוב לי לשלוח לו יחד עם תמונת המצבה המרשימה גם את התמונה העולצת שציינת, כדי להדגים אחד מאותם רגעים עם שמחה ספונטנית ומתפרצת.

  6. מאת צביקה ניר:‏

    קיימנו מספר פגישות ואף השתתף באחד מאירועי השירה שארגנתי ברמת גן. ניסיתי לעזור לו כספית במידת היכולת שהתאפשרה לי כיו"ר מינהל התרבות ברמת גן, בזמנו, אך ההצעה לא נראתה לו והוא דחה את היד המושטת. כאב לי מאד.

  7. מאת דוד אדלר:‏

    תודה צביקה על התגובה ובעקר על המידע

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*