מסע עצוב אל קצה הרחוב – היום האחרון בחיי אשר ברש \ רן יגיל

אשר ברש וש"י עגנון

הקדמה מאת אלי אשד

"יקום תרבות" קיבל היתר ממכון "גנזים" לפרסם ברשת את יצירותיו של הסופר אשר ברש, שפעם נחשב לאחד הסופרים הגדולים בספרות העברית. כיום הוא נשכח למדי, אם כי סיפוריו עדיין נמצאים בתוכנית הלימודים בספרות. פרסמנו, ונמשיך לפרסם, סיפורים קלאסיים שונים שלו, ביניהם "אקמק", וכן מאמרים על היוצר החשוב הזה, כדי להוציאו מהשכחה.

אשר ברש. באדיבות מכון "גנזים"

וכעת, במסגרת הפרויקט, הנה לפניכם סיפור שכתב על ברש סופר עכשווי, רן יגיל. זהו סיפור היסטורי-ביוגרפי על ברש, העוסק במערכת היחסים המסובכת בינו לבין הסופר ש"י עגנון, בן גילו, ובן מקומו בגליציה. עגנון זכה בפרס נובל בספרות, כנספח למשוררת היהודיה שהייתה ונשארה ידועה ומוכרת יותר בעולם הרחב, נלי זק"ש, גם בגלל כשרונו הספרותי וגם, ואולי בעיקר, הודות לסיוע נרחב שקיבל מפטרונו המיליונר זלמן שוקן, שדאג שיצירותיו של עגנון יהיו מוכרות מספיק לקובעי פרס הנובל בשוודיה. שוקן דאג לכך שנלי זק"ש לא תזכה בפרס לבדה, כפי שהיה צפוי. כתוצאה מתמיכתו זאת של שוקן, לא זכה בפרס מי שנחשב למועמד ודאי, המשורר זלמן שניאור, שהיה מוכר ואהוב ומובן בסקנדינביה, אך תמכו בו רק כמה חוקרי ספרות לא מיליונרים.

בראש ובראשונה כתוצאה מהזכייה בפרס נובל נחשב כיום עגנון לגדול הסופרים העבריים, והוא זכור ונדון רבות עד היום. אולם ברש, שלא היה לו פטרון מיליונר כמו שוקן, לא היה מועמד מעולם לפרס נובל, והיום הוא זכור בעיקר כמייסד מכון "גנזים" לשימור כתבי היד של הסופרים העבריים.

הסיפור הופיע ב"מטען", גיליון 13, בקיץ 2008.

שישה סיפורים | רן יגיל

בהמשך כונס בקובץ הסיפורים של  יגיל, "שישה סיפורים", בעריכת יהודה ויזן, שראה אור ב"עמדה/דחק", 2010.

מסע עצוב אל קצה הרחוב – היום האחרון של אשר ברש \ רן יגיל

יום שכולו אבק וחול, השמש קופחת על שַלמת הבטון והמלט, אבל תל אביב עדיין קטנה – לא קטנה כמו פעם בשנות העשרה, כשהעולם נסגר עלינו מבעד לבריח הים והיינו כעיר נצורה ומלחמת העולם הראשונה החלה – אבל עדיין קטנה. תן לה כמה שנים והיא תהפוך לכרך גדול, כמו הכרכים שמעבר לים, כמו באירופה, כמו באמריקה. תפוס שרעפים אני היום, בעצם כבר כמה ימים זה כך. נו, עליי למהר לעבר הים לפגישה הזאת ב"פילץ" עם עגנון.

אני הבאתי את זה על עצמי. עם כל היות עגנון כבד, הוא תמיד דאנדי שכזה. הכול הולך לו קל. את כל הש"ס נושא על כתפיו והמקטרת בפיו כאילו זה כלום, עצם של תרנגולת, והוא אף פעם לא מזיע. חליפה לבנה וכובע רחב תיתורה ושום כתם של זיעה. שלונסקי למשל לא כזה. אצלו אתה רואה את המאמץ, גם בכתיבה. בישיבות של "הדים" בתחילה, לפני שפרש והפך למלך הכוחות הפרוגרסיביים, היה משעין בייאוש קיומי את ראשו על הקיר המטויח ומותיר שם כתם, "הכתם של שלונסקי" איָלה הייתה קוראת לו.

אח, לגרור את הרגל הארורה, הצליעה הזאת מילדות. מקל העץ נוקש במדרֶכֶת וטיפות הזיעה מתחילות לטפטף מן השפם. עד שאני מגיע לבית הקפה אני מים. אולי עגנון בכלל לא יגיע. כבר קרה שאיחר לי. הוא איש עסוק. ככה זה כשאתה מתורגם לעשרים שפות.

Image result for agnon A Simple StoryImage result for agnon A Simple Story

מהדורה  אנגלית ורוסית  של "סיפור פשוט" מאת עגנון

לא מזמן שלח לי קטעים מ"סיפור פשוט" ביפנית. עד קצה העולם הוא הגיע, ואני מתקשה להגיע לפגישה עמו בקצה הרחוב. זה סופר ששגרירים ושרים משחרים לפתחו. ולחשוב על זה שאנחנו כמעט בני אותו גיל והתחלנו יחד….

אבל אני איני יכול לקנא במי שאני אוהב. עורך הייתי ועורך אמות. רוצים שאחזור לערוך את "מאזנים", קדחת! אחרי כל העינויים והייסורים, עוגמת הנפש ומפח הנפש שהסופרים העברים האלה גרמו לי, אני עוד רוצה לחיות כמה שנים. רגע, זה נכון, אשר? תשאל את עצמך אחת ולתמיד אם אתה באמת רוצה לחיות עוד כמה שנים, או שזו סתם אמירה שבעלמא – פראזה. אולי כדאי לשים לדברים האלה סוף. שלוות עולמים. אם כך ואם כך, מה שבטוח לחזור לערוך את "מאזנים" לא אחזור. נקודה. עדיף לספוג עלבונות מן התלמידים הצעירים והפוחזים בבית הספר "גאולה", או לשאת את התלונות והפנים החמוצות של גברת פלאי בהוצאה, מאשר לספוג בפעם המי-יודע-כמה את טענות הסופרים הגאים.

Image result for ‫ס.יזהר‬‎

ס.יזהר

והצעירים, איזה אגו יש להם. דור הפלמ"ח בספרות זה דור שחצן. איך שהם מעזים להחציף פנים מול ברוך קורצווייל, אימת הסופרים, זה לא יעלה על הדעת. מי היה מאמין. הנה זה הגאוותן, היִזְהַר הזה שלמדן גילה, ישב בישיבות מערכת עם צווארו הארוך כמו מתוך איזה ציור של מודיליאני. הוא משוכנע, הסנוביסט הזה, שהוא במרכזו של עולם ויורק מילים לחללו משל היו גרעיני אבטיח. פחות ממאה עמודים של פתיחתא הוא אינו כותב. לאן נעלמה הצניעות בקריית ספר?!

אשר ברש

האבק והחום, פשוט מאוד קשה לנשום. החול נכנס לעיניים, גרגירים על יצולי המשקפיים ועל העדשות. נו, שכבר נגיע – אַ-שוקְל. ולחשוב, רק לחשוב, שבפברואר ירד כאן שלג בתל אביב וכולם יצאו החוצה מוכי הלם מן הנס הלבן הזה. אין לזה זכר עכשיו. רק גשם של חול וטעם הגרגירים בפה עושה מן רעש שכזה קרצצצצצ קרצצצצ. נדמה לי שהצוואר והזרועות מאדימים. רק יצאתי מהבית וכבר נהייתי עגבנייה. בגלל זה אני קם כל יום בחמש בבוקר כמו לתפילת ותיקין, לפני החום הגדול, ויוצא לעבוד בגינה הקטנה שלי. מטפח לי את גינת קנדיד שלי כמו אצל וולטיר. קצת עגבניות, קצת מלפפונים, קצת חסה, קצת גזר, כמה תפוחי אדמה, כרובית וחסה. עכשיו הכול מלא בחול.

אחר כך אני נכנס הביתה, רוחץ עצמי במעט מים, מתנגב וכותב עד שמונה בבוקר. רק בבוקר מוקדם אני מסוגל לכתוב. אני מרגיש אז כמו דף חלק ונקי. בסוף היום, אחרי שאני עורך ב"מסדה" ואחרי הישיבות באגודת הסופרים שמקצרות את חיי, אני כמו דף מקומט ומטויָט, כמו גוויל מתפורר. "אדוני, עצור, אי אפשר ללכת מכאן, עצור!" לפניי עומד שוטר. מה קרה?

"ראש ממשלתנו דוד בן גוריון עומד לחלוף ברחוב בן יהודה, ואתה מתבקש להסתובב לאחור ולחכות עד שהפמליא תחלוף. כעת אי אפשר לעבור מכאן."

זאת לא המדינה שלי. כל כך צעירה ולא שלי. איך באות לי מחשבות כפירה שכאלה לראש. תחת לגגון של אחת מחנויות הסדקית עומדים חמישה אנשים שעוכבו על ידי השוטר, ביניהם אני. לא נורא. יחכה שמואל יוסף טשאטשקיס קצת, פעמים רבות אני חיכיתי לו. ואולי הוא בכלל עוד לא הגיע. בסוף, כרגיל, ייצא שוב שאני יושב כמו פוץ ומחכה לו. שני שוטרים עברים משני צדי הרחוב על המדרכה, מכאן ומכאן, ובאופקי הרחוב מכל צד נראים עוד שניים. הייתי צריך להיות גא בממצא הזה. לזה הרי ייחלנו כל השנים – למדינה – אבל משום מה שום שמחה לא באה בלב. רק מוות, מוות בלב ובנשמה.

אפשר לעבור. השוטר העברי מסמן בידו ואנחנו זזים. הים, כחול וגדול, מופיע כעת במלוא הדרו לפניי. איזה הוד קדומים. פעם הוא היה מרגש אותי כל כך. איך שהייתי רואה אותו מבצבץ בינות לבתים או במרחב הפתוח, הלב היה מתמלא שמחה. ועכשיו – לא כלום. עוד כמה צליעות ואני ב"פילץ", שתיים-שלוש-ארבע מדרגות ואני בפנים. נו, אַ-שוקְל, אשר. התחלתי מדבר אל עצמי. סימן לא טוב הוא.

Image result for ‫עגנון‬‎

ש"י עגנון

הנה מר טשאטשקיס יושב וקורא "הארץ", כתמיד, קרוב אצל כתביו. תפס את המקום המוצל עם הנוף מול הים, המקום הכי טוב בבית הקפה. תמיד הוא תופס את המקום הכי טוב. המקטרת הארוכה מציצה מבין דפי העיתון, דאנדי שכזה.

"שלום אשר," הוא אומר במאור פנים, חליפה לבנה שלושה חלקים, שום אגל זיעה. את המקטורן הניח על המשענת בנונשלנטיות והלסוטה עם שני הכיסים הקטנים מבריקה למולי. הוא לא מפה הברנש הזה, אולי מברלין או מווינה. באמצע הקיץ הנורא הזה הוא שותה קהווה בכוס זכוכית קטנה. "שב שב, אשר. אתה איש הספרות היחיד שאני מוכן להמתין לו כל כך הרבה זמן." הוא מציץ בשעון היד שלו וקורץ לי בשובבות, סנטרו החד מדגיש את חוכמתו, עורמתו ויצרו. חיוך קונדסי יש לעגנון. הפְּרומֶנאדה מנצנצת לו מן העיניים.

ב.

"מה שלומך עגנון," אני אומר, לא מחכה לתשובה ומוסיף: "ואיך אסתר ואמונה וחמדת?"

"בסדר, כולם בסדר. ומה שלום אולגה ואיָלה וחקָי?"

"גם אצלי כולם בסדר."

"איזו סופת חול נוראה," אני אומר.

"כן, יום שכולו גרגירים."

"אבל אתה בחליפה לבנה כזאת, בתוך כל הצֹהַב הזה, ולא נתלכלכת."

"אני עובר בין גרגירי החול אשר, ביניהם", עגנון קורץ לי בממזריות וחוזר, "צריך לדעת לנוע בינות לגרגירים."

קבוצה של נערות מתלחששת בפינה הימנית של בית הקפה. הן יפות וצעירות, הנעורים מתפרצים. נראה שזיהו את עגנון והן דנות בינן לבין עצמן אם לגשת אליו. האחת ממרפקת את חברתה.

"איָלה הזאת, אַ טייערע טאכטער. יש לה שֵכֶל והרבה רגישות," אומר עגנון.

"כן כן," אני חייב להתרכז, אני קצת פזור דעת. "ובכן אפוא, בשני עניינים רציתי לדבר איתך".

"כן," אומר עגנון. הוא נדרך. רבים באים אליו בכל מיני בקשות, אבל אני אף פעם לא ביקשתי ממנו דבר. חמקן גדול עגנון, כולו מלא יצרים, יודע לכתוב באופן נפלא ובנוסף גם לנהל את הבוכהלטריה הספרותית טוב מכולנו.

Image result for ‫כתבי אשר ברש‬‎

"תראה, הגיע העת לכינוס כתביי," אני אומר.

עגנון פוקח שתי עיניים מופתעות.

"מדוע לא, אשר, זו בשורה נפלאה. אני עצמי עושה זאת משנות השלושים. נו שוין, כבר זמן."

"לא לא, אינך מבין, הקשב לי."

המלצר ניגש ושתי כוסות לימונדה בידיו. עוד לא הספקתי להזמין כלום. "מר עגנון היקר, לכבוד גדול הוא לנו שאתה מתארח בבית הקפה שלנו. לרגע לא שמנו לב, אבל אני מתנצל בשם בעל הבית ששלח אותי ומזמין אותך ואת האורח שלך לשתי כוסות לימונדה נפלאה מעשה ידינו להתפאר." ואחרי הנאום הוא מניח את הכוסות המלאות בזהירות מעל למפיות, אחת לעגנון ואחת לאורח שנטה ללון.

"גם ידידי הוא סופר מכובד," מנסה עגנון.

"הנח לזה עכשיו, עגנון, עזוב, דברים חשובים לי אליך." ואל המלצר, "תודה, באמת תודה זה בסדר."

"נו טוב, אשר, אז הגיע הזמן לקבץ פזוריך. מדוע אתה נבוך כל כך, מדוע אתה חרד? הוצא בשלושה-ארבעה כרכים את כתביך אצל גברת פלאי ב'מסדה'. הוצאה מכובדת לכל הדעות."

"כן, אבל אני מתכוון לומר שאני עושה זאת כי קִצי קָרֵב."

עגנון מרצין באחת.

"רק רגע, אשר, אתה חולה במשהו רציני, השם ירחם, ולא סיפרת על כך לאיש?"

"לא, פיזית אני בריא. אינך מבין…"

"אז מה זה ההבלויות הללו ידידי, בוקי סריקי, ממתי רשאי יהודי להחליט בעצמו מתי יבוא קִצו? זה לא בידיים שלנו ואל לך לדבר כך. יתר על כן, אינני יכול לשמוע אותך מתבטא כך. זוג דוס נישט, הער אויפ, זוג דוס נישט."

"אין לי רצון לחיות, פשוט ככה."

"מדוע? מה רע כל כך?"

"אינני יודע."

"יש לנו מדינה ברוך השם, למרות המלחמה הנוראה באירופה וכאן עם הערבים. סיפוריך מודפסים שוב ושוב. אתה איש חשוב, מר ברש, איש חשוב."

Image result for ‫תמול שלשום עגנון‬‎

אחת מן הנערות מתקרבת אלינו. מתוך תיק הקש הקטן שלה היא מוציאה כרך שמנמן. אני מזהה את הספר, זה "תמול שלשום" שיצא לפני כחמש שנים.

היא אומרת: "סליחה אם אני מפריעה, אבל… במטותא ממך אדון עגנון, אתה יכול לחתום לי על הספר? אני כל כך אוהבת אותו. קראתי אותו כבר חמש פעמים ואני מתלהבת בכל פעם מחדש מיצחק קומר הגיבור שלך, וכשנכנס הכלב לסיפור, בלק הנפלא והמשוגע, זה בכלל כל כך מרגש וכתוב בכזה כישרון ונוגע ללב ועמוק ו… אני קצת נרגשת, תוכל לחתום לי בבקשה?"

Image result for ‫תמול שלשום עגנון‬‎

עגנון מחייך בהנאה ערמומית, נוטל את הספר ומשרבט בכתב ידו הבלתי קריא דבר מה. הנערה לא פותחת את הספר "אקרא זאת אחר כך," היא אומרת בהתרגשות. "רגע אחד, גם אתה מוכר לי," היא פונה אליי, "גם אתה סופר כמדומני, לא?"

עגנון נחלץ לעזרתי. "זהו הסופר אשר ברש, חמודתי, הוא גם היה עורך 'מאזנים' ויו"ר אגודת הסופרים ו.."

"הנח לזה," אני אומר.

"רגע רגע, אמרתי שאתה מוכר לי. יש לי קלפים של סופרים בבית שאני ואחותי היינו אוספות ומדביקות באלבום ואתה, אני חושבת, מופיע שם לצד יעקב פיכמן, נכון?"

"כן, תמונתי בין קלפי הסופרים," אמרתי בחוסר חשק.

"בכל אופן, תודה רבה לך מר עגנון. שלום. להתראות." היא פוסעת לאחור כשהיא מאמצת את הספר אל חיקה וברקע שתי חברותיה המצחקקות.

"קוראים, אשר, נו שויְן, אתה יודע. כן, איפה עמדנו?"

"אמרתי שהגיעה העת לכינוס כתביי."

"כן כן, כמובן מעשה נבון." עגנון מפטם את המקטרת שנחה עד עתה על השולחן ומדליק אותה.

"כתבתי סיפור חדש והייתי רוצה לתת לך אותו."

"מה יש כאן לדבר אשר, אשמח לקרוא אותו." אני מוציא בדחילו ורחימו את הדפים הקטנים והלבנים מהכיס שלי. כתב ידי קריא כל כך לעומת זה של עגנון. האותיות קטנות אך ברורות. כפות ידיי העבות מזיעות ומכתימות את הדפים.

אשר ברש כותב באדיבות מכון "גנזים"

"אשר, אתה חיוור קמעה," אומר עגנון ונוטל את הדפים לידיו. הוא מעלעל בהם אגבית ומעלה עשן מן המקטרת. "אמממ, נראה מעניין," הוא מוסיף תוך עישון ועלעול, "יפה כתב עליך קלוזנר בשעתו, אני מתכוון ביובֶלְך, על 'תמונות מבית מבשל השכר'. מאמר חשוב." הוא ממשיך לעלעל ולעשן, אבל המקטרת כבתה. הוא מניח את הדפים ומצית אותה שוב.

Image result for ‫תמונות מבית מבשל השכר ברש‬‎

"כן, אבל זה משהו אחר," אני אומר וקולי רועד. "זה סיפור שמתרחש כאן בארץ.

על אדם זקן, שמו ציטרון, חירש מוחלט מזה חמש שנים, פטריוט, 'ציוני של גלות' ממוצא ליטאי שנתגלגל לדרום אפריקה ולאמריקה, דברן המרבה בציטטות. הוא בא לספר לי, העורך, על החיים שלו כיהודי נודד ועל מפעל חייו. הוא, אתה מבין, הוא זה מעין אני. מתוך מסלול חייו של הזקן, מבין אתה כי כל חלומו היה לעזור לעמו להקים מדינה, לתרום למפעל הציוני. והנה, כאשר קמה המדינה, הוא נדחק אל שוליה. הצברים מערימים עליו במיני הבטחות שווא, עד שהוא מאבד את כספו וברוב תמימותו הפטריוטית נדחק על ידי קרוביו אל מרפסת צרה של חדר שבעבר התגורר בו – זה היה החדר שלו – ללא עיסוק, כחפץ מיותר.

כיוון שהחברה הישראלית הצעירה הפנתה לו גב, הוא בוחר בעיסוק שכולו בדידות. הוא מתמצת במרפסת בקור ובחום טקסטים ארוכים, בבחינת ריכוז הדוק של כל חכמת העולם בכמה עשרות כרכים למען העם היושב בציון. הוא מתמצת הכול: ספרות יפה, פילוסופיה, היסטוריה, ביוגרפיות, ובא אליי כדי שאומר לו, כעבור כמה שנים של עבודה, אם יש ערך למלאכתו. אני מציץ בדפים ושותק שתיקה רועמת. קרתה כאן טרגדיה. אדם זה, שהחברה הצעירה המתהווה הפנתה לו עורף, השליכה אותו ככלי אין חפץ בו, עוסק כבר כמה שנים בדבר שאין עמו שום תכלית, וכל זאת כדי להצדיק את קיומו, כדי להיות חלק מה'ביחד' שעליו חלם. אני, אני איני יכול לשקר לאיש זה, שבפירוש ביקש תשובה של אמת. אבל איני יכול לדחות אותו, אז אני שותק. לבסוף אומר הזקן החירש… תן לי רגע את הדפים, עגנון, אקרא לך."


אני מנגב בממחטה את הדמעות שנקוו בעיניי. עגנון נבוך מעט. הוא מטייף בעיניו. הרגשנות הזאת לא נוחה לו. אני לוקח את הדפים מידיו וקורא: "!Thank you, אין עוד צורך בתשובה – אני מדלג כאן קצת – אני כבר יודע את חוות דעתו. לא משפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קורא מעיני אדם מה שאיני יכול לשמוע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוז את הפנקסים וישלחם לירושלים, אל הקרן הקיימת. יעשו בהם מה שיעשו. העיקר, שאחרי מותי לא ייפלו בידי בעל הבית שלי, שישמח להעלותם על המוקד כדברי כפירה שדינם שריפה… לא, לא."

"תראה, אשר," אומר עגנון ומפמפם שוב את המקטרת כדי למוץ ממנה ולחשוב. "זה סיפור מאוד חזק. כך נראה על פניו מתוך עלעול ומתוך המעט שקראת בפניי. כמובן, אקרא את הכול, אבל הרגשתי היא שיש לך כאן יצירה בעלת עוצמה ביד. עם זאת, יש לי הרגשה שהיא תתאים יותר למחזה מאשר לסיפור או לנובלה, מעין מחזה ריאליסטי שכזה, אני מתכוון לאיבסן למשל, או סטרינדברג."

"מעולם לא כתבתי מחזה." אני מנגב את עיניי.

"אז חשוב על זה. תמיד יש פעם ראשונה וזה עשוי לעודד ולרענן את כתיבתך. אבל אינני רוצה לשמוע שאתה זקן. כל החיים עוד לפנינו. כמה שמחנו שהמדינה הוקמה. נכון, הייתה מלחמה קשה ועוד נכונו לנו מלחמות קשות, כך נראה. כתוב בפרקי אבות. יהודה בן תמא אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם. אתה מבין אשר, לפי חשבון אמת זה של התנא הקדוש, אתה ואני זקנים-צעירים, זקנים-צעירים מאוד. אשר, מאך מיר אַ טויבע, תן לנו קודם כול להגיע לגבורות ואז נדבר. עד אז אנא, אל תדבר איתי על זקנה. אתה ודאי זוכר, אשר, את אותה מימרא בירושלמי, אמר רבי עקיבא לרבי שמעון: דייך שאני ובוראך מכירין בערכך. אשר, עוד נכונו לנו עתידות."

"אולי בשבילך עגנון, קרוב לוודאי בשבילך, שמעתי כי שמך נקשר כבר בפרסים בינלאומיים. אבל לא בשבילי. לי המקורות שלך כבר לא יעזרו".

עגנון נראה לי לפתע מהורהר, דאוג וגם קצת חסר סבלנות.

"אתה רוצה שאומר לך משהו כן על כתיבתך?" שואל עגנון, "כך באופן ישיר ובלא מליצות?"

"כן, רוצה אני."

"אני חושב שהמשפט שאמר בשעתו שותפך וידידך הקרוב ז"ל העורך יעקב רבינוביץ, על הכתיבה שלך לעומת הכתיבה שלי, זהו התיאור המדויק ביותר לנכתב על ידיך. אתה זוכר מה הוא אמר?"

"הוא אמר דברים רבים על הכתיבה שלך ושל הזז ושלי. אח, הוא חסר לי כל כך."

"לא לא. הוא אמר: בעוד עגנון הופך את המציאות לאגדה, אוחז ברש באגדה ומוריד אותה אפיים ארצה והופך אותה למציאות. זה בדיוק מה שעשית ב'יהודי מצרה נחלץ' שלך שכל כך אהבתי, למול, נאמר, 'אגדת הסופר' שלי. אבל כל זאת בינינו, אשר. אינני אנליטיקן של ספרות. זאת אני משאיר לקורצווייל." עגנון ניקה את מקטרתו אל תוך המאפרה והוסיף, "אשר, תבין, אנשים לא אוהבים שהופכים את האגדות שלהם למציאות יומיומית. הם מעדיפים להפוך את היומיום לאגדה ומכאן כישלונך. זוכר את דברי ד"ר הרצל? מה הוא כתב בסוף דבר ל'אלטנוילנד'? 'כל מעשה אדם תחילתו חלום וסופו חלום'. הוא ידע מה שאמר, בעינינו ראינו. ראה את המדינה הצעירה שלנו. אתה צריך לדעת, הרי במו ידיך תרגמת את כתביו מן השפה האשכנזית."

Image result for ‫מכון גנזים‬‎

הדמעות שוב נקשרות בעיניי.

"אבל לא בשבילי הבאתי אותך עד הלום, עגנון. יש לי רעיון גדול והוא נראה לי חשוב מאין כמותו.

אני חושב שצריך להקים מכון שיכנס את כל מכתבי הסופרים ואת כל כתבי ידיהם. אני מסתכל על המכתבים וכתבי היד שהצטברו אצלי ואצל חבריי הסופרים. ממך, למשל, יש לי מכתב מקושט במעין קשת של כתב כמו כתובת מעל בית כנסת, ועוד מכתבים. הסופרים כמהים להיפטר מכתבי היד והמכתבים המצויים בארונם. זה יהיה מכון חשוב לחוקרי הספרות בעתיד. הרי סופרים לא מתכתבים רק בינם לבין עצמם. אתה למשל מקבל מכתבים מגדולי עולם, רבנים, הפוליטיקאים שלנו, שגרירים, מדענים, שחקנים, במאים. כר פורה למחקר תקופתנו. צריך לזה לא מעט תקציב. עם זאת, לא בשמים היא.

מנהל מכון אחד ואולי שני עובדים, מעין שני סגנים, עשויים לעשות את עבודת הסידור במעטפות על הצד הטוב ביותר. צריך להשיג לזה תקציב ממשלתי ואני כבר פועל בעניין. את המכון נמקם בקומת הקרקע של בניין אגודת הסופרים ברחוב קפלן. דיברתי כבר עם פיכמן, דב קמחי, בורלא, המאירי, משפחתו של קבק, סונה, אצ"ג ועכשיו איתך. ארכיון טשרניחובסקי כמובן בידינו. הוא יהיה מספר אחת ומכאן נמשיך, מכתבים וכתבי יד. הובטחו לנו גם מכתבים מבית ביאליק. שם יש גם לא מעט חומר של מנדלי וגם ארכיונו של ברנר המנוח עובר אלינו. ארכיון פוגל, חלקו, מצוי אצלי בבוידעם, ולמדן הבטיח לתת את ארכיון 'גליונות'. זה יהיה מכון מפואר."

עגנון משחק במקטרת. גומת החן שלו וסנטרו המחודד מסגירים את התרגשותו. הרעיון מאוד מוצא חן בעיניו, אבל אני חש שהוא לא רוצה להיות עוד אחד. הוא מבקש כנראה להיות בן יוֹחיד. מובן שהיה רוצה מכון רק על שמו. הוא מברך ולוגם מן הלימונדה. גם אני לוגם, בלא ברכה.

"תראה אשר, אתה יודע שאת כל כתביי אני מפקיד בידי שוקן, הוא המצנט שלי ובעל הזכויות. לכן חוזית אינני יודע, עליי לשאול…"

"עגנון, אל תדחה אותי בקש עם טריקים-שמיקים גליצאיים. אל תשכח, גם אני גליציאנר. אני מבקש בספרות למצוא ולא לברוא. הגיע העת לכנס את פזורינו, אין מנוס מן ההכרח הזה. דיברתי כבר עם ברוידס על כך והוא נערך לזה. נשקפת סכנה של ניתוק הדורות, ניתוק סגנונות. הנה קם לנו דור שלא יידע את כתונת הפסים של יוסף. דור שידבר בלשון אחרת, יראה בעיניים אחרות, ומי יודע, אם נעזוב אותו לנפשו הטובה ונפשו הגדולה, אם ימצא את הדרך לדור הקודם. על כן אני רואה משנה חשיבות, מתוך דאגה וחרדה ומתוך רצון לאומי עמוק, לכנס ולאגור את פרי עמלם של סופרי דורנו. אם אנו לא נדאג בעוד מועד לרציפות זו, ספק אם יקומו לנו דואגים. אני מאמין בצורך החיבור של חוליות ספרותנו. הענק לנו מכתבים וכתבי יד מעניינים משלך. אל תיחבא מאחורי שוקן."

"יהיה בסדר, אשר." עגנון מרוקן את המקטרת המלאה לתוך המאפרה ומסיים לגמוע את הלימונדה.

"עגנון, תן כאן הבטחה לחבר."

"בהן צדק שלי, אשר. יהיה בסדר."

"טוב."

ג.אשר ברש וחברי אגודת הסופרים .באדיבות מכון "גנזים"

עגנון הלך. טוב שהלך. יש לו עוד סדרה של פגישות בתל אביב ועליו עוד לעלות בחזרה לירושלים. אנרגיות אישיות מדהימות וכשרון אדירים. צנטרליזמוס שכזה פגשתי רק אצל אורי צבי גרינברג.

מה יצא לך מכל הכתיבה הזאת כל השנים, אשר. זמנים טובים, התחלתי לפנות אל עצמי. לא טוב. ממש לא טוב. אדם צריך לדעת את הגבולות שלו. כל הכתיבה הזאת היא בעצם מעין מסע, מסע עצוב אל קצה הרחוב. לא משנה אם זה רחוב מעופש בלופטין או בבוטשאטש, או סמטה צדדית ביפו או בנווה צדק.

לעזאזל, איך העז  אברהם קָריב לכתוב שאני סופר של נופים שקטים כשהלב נשרף במחשכים? חם היום כל כך וכמה חול באוויר, מחנק.

מלצר, מלצר, סליחה, כמה זה הכול? על חשבון הבית? תודה. שכחתי. איזו שמש יוקדת מכה בסנוורים. צריך להחליף כבר את המקל, נראה שקצהו נשחק.

למה התכוון עגנון כשאמר כי ההבדל בינו וביני הוא ביחס לאגדה – הוא הופך את המציאות לאגדה, אני את האגדה למציאות? מפי רבינוביץ שמע את הדבר. איך ייתכן? אינני זוכר כלל שרבינוביץ התבטא כך. אולי זו עוד מניפולציה שלו? כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל עגנון הוא טֶלֶר לא קטן. אולי זה רעיון שלו והוא הלביש אותו כחליפה על רבינוביץ כי מתאים לו לומר דבר שכזה. אולי היה זה הלקין שאמר את זה ועגנון מבלבל כאן את היוצרות. אמירה מעין זו מתאימה יותר להלקין. בכל אופן את רבינוביץ אי אפשר לשאול. הוא מת. חצה את הרחוב לא רחוק מכאן, בבלפור, ואוטו זבל העיף אותו כמו שק תפוחי אדמה.

Image result for ‫יעקב רבינוביץ סופר‬‎

הסופר יעקב רבינוביץ

אולי אז החל הייאוש הזה שלי, המדכוא הזה. ושמא תמיד היה בקרבי ורק הלך והתעצם עם השנים ועם מותו הפתאומי של הידיד? שני העורכים הצולע והעיוור קראו לנו. רבינוביץ שתום-העין. בעין אחת לא ראה. היו שואלים אותנו איך הולך, היינו אומרים כמו שנראה. ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב. וי גייט זיך, וי דוס זייט זיך. העורכים הקליקרים. אבל  כתב העת שערכנו ביחד "הדים" היה תקופה מפוארת.

נה נה, ברש, מספיק עם זה, מה זה מפוארת, מה זאת האוטוסוגסטיה הזאת. בקושי הוצאנו בכסף שהיה לנו את "אימה גדולה וירח". לא רוצה ללכת הביתה, מה כבר מחכה לי שם. הבית ודאי ריק. אולגה יצאה. ריקות ועליבות בכול. האמת, מאז שהילדים עזבו את הבית לפני שנים הפכתי חסר מנוחה. יכול להיות שאז הייאוש תקפני. אינני יודע.

לא אלך הביתה. יש עוד כמה שעות עד הישיבה באגודת הסופרים. מה כבר אומר שם, שוב דברים נדושים. כמה חול, אבק נכנס לפה. השיניים קורצות אבק קרצצצ קרצצצ ורוח קדים באה מן הים. חם לי כל כך ומזיע לאורך הגב עד העכוז. קשה, קשה לנשום במדינת היהודים. מצב הספרות הזאת, שעבדנו אותה עשרות שנים, נתון בכל רע. הדור שלנו נתפורר במידה מרובה. אחדים מתו, נחלשו, הזדקנו. נגיד שאקרא לדור הזה התקופה הליברלית של הספרות העברית. אולי צריך להקים כתב עת, אבל כדי ליצור במה עליי לברר עם מי אלך. אולי לזה אני זקוק, לבמה חדשה, ספרותית, כמו "הדים" בשעתו.

הסתכל נא בספריך המתחילים להתקלקל, אשר, הדבק מתפורר והחוטים נחלשים והכריכה נושרת. כאן נקודת התורפה. הדבק איננו. תראה לי עשרה סופרים שיש דבר ביניהם. הרבה עשו המפלגות, הבמות השונות; הרבה עושים החולשה, חוסר האמון. הליברליזם היום בשפל המדרגה. אבל אין אני בן חורין שלא לעשות, אבל צריך לעשות בעיניים פקוחות. שבועון, כתב עת, חשוב כשהוא בא לשמש דבר מה, ואין זה סוד, הקהל נכבש על ידי אחרים. קשה לעניין אותו בדברים שלי. אפילו אם אוציא ירחון, אינני יודע על היצירות הגדולות המונחות במגירות סופרינו ומחכות. הלוואי ועוד אכתוב כמה נובלות ושמעוני יכתוב עוד אידיליה – נמצא מקום לפרסמן. הירחון יצטרך לצאת מדי חודש בחודשו. באין חומר טוב נהיה לצחוק. גם שז"ר יגיד אז שהירחון משעמם ואינו לפי טעמו.

רגע אחד, איפה אני? על שפת הים, ממש על החוף, על החול. זה נשפך כעת לתוך המִנעלים. כמה חול. בגלל הרוח החמה הנושאת את הגרגירים האלה אל כל הנקבים, לאף, לפה, לאוזניים, לארובות העיניים, החוף ריק מאדם. אין כאן איש. בדרך כלל יש פה אנשים בשעה כזו. קשה לי לנשום. אולי אפתח את החולצה. המקל שוקע. עוד מעט המים המלוחים. אני צריך לשבת. חייב לשבת. אולי כל הייאוש הזה, המדכוא הזה, החל כשצידדתי באורי צבי, כשהתעקשתי לפרסם אותו ולתמוך בו כשכל היישוב העברי הוקיע אותו כפאשיסטון ג'ינג'י חמום מוח. אבל איזה כישרון. איך אפשר להתעלם מזה.

בֶּרְל התעלם, עובדה! אני חושב שאז החל לשנוא אותי, אז החל לנדות אותי, כשתמכתי בגרינברג עם האף על פי כן שלי. אחרת למה אמר בֶּרְל את מה שאמר לבורלא: אצלי התוחעס לייקער הזה של אצ"ג לא ייכנס בשער בת רבים של "עם עובד". אתה יכול לשכוח מזה. כולם כן והוא והמִפלץ הג'ינג'י שלו לא. לא הקמנו את "עם עובד" כדי שאיזה כוחות אופל יעלו וישתלטו עלינו. את ספריך בורלא, בבקשה, נוציא, אבל על ברש אל לך לדבר איתי יותר. ואיך הם הפכו בשתי ידיהם,

מי זה הם, זה הוא, בֶּרְל, ככה הפך את הזז לדמות כל כך מרכזית. קראתי את "היושבת בגנים", קראתי את הסיפורים הקצרים וקטעים מ"יעיש" נו אז מה, זה סופר בית של הוצאה לאור חשובה של תנועת הפועלים? איפה הוא ואיפה ברנר, איפה הוא ואיפה מנדלי, איפה הוא ואיפה עגנון. בכלל, עגנון עולה על כולם. זה צוק איתן שיאפיל על כולנו ברבות השנים. קשה לשאת זאת. איך לעזאזל הוא לא נתלכלך עם אף אחד. ברדיצ'בסקי לא סבל את כתיבתו על אף שעגנון התחנף אליו וגם קבק סלד מעגנון; אבל מן הבאים אחריו, הצעירים יותר, רק יהושע בר-יוסף כתב עליו פעם משהו רע וגם אותו השתיקו מייד. גם כן מטורף.

כמה רע אפשר כבר לכתוב על הענק הזה עגנון. זה קוסם השולף מכובעו מטפחות צבעוניות וריחניות בדמות סיפורים, או בַּשָּם עם קופסת בשמים נפלאה וסודית. אז, בפעם הראשונה שראיתי אותו והוא קרא מסיפוריו בסלון של ליפשיץ בלבוב, ידעתי מייד שלפניי גאון. איפה נשמע שמישהו יקרא קטע פרוזה וכולם ימחאו כפיים ועוד ירצו הדרן מאיזה אחד, טשאטשקיס אנונימוס? ולחשוב שאלה היו הדברים הבוסריים שלו, עוד לפני "והיה העקוב למישור".

גם היום היה לבוש כמו ברלינאי אמיתי בלב סופת החול הזאת, לעזאזל איך הוא אינו מתלכלך?! בשנת שלושים ושלוש ישבתי בוועדה והמלצתי על עגנון לפרס ביאליק, אבל ביאליק עצמו, שעוד היה בחיים, התערב והִטה את הכף לטובת שני יוצרים אחרים: דבורה בארון ומתתיהו שוהם, איפה הם ואיפה עגנון. ואכן באותה השנה הם זכו.

ייתכן שביאליק חשש מהצלחתו השביטית של עגנון, ייתכן שהוא ראה מה שאני ראיתי באותו ערב בלבוב אצל ליפשיץ. שנה אחר כך, שלושים וארבע, לפני שביאליק נפטר, עגנון קיבל את הפרס. גם אני חתן פרס ביאליק, לשנת שלושים ותשע. כמה עמלו באגודה מקורביי שאקבל אותו לבד. קדוחעס.

Image result for ‫יהודה בורלא‬‎

באו בֶּרְל והממסד הפועלי החזק שלו והפרס התחלק ביני לבין בורלא. אי אפשר שלא לתת לבורלא, נאמר, אחינו הספרדי. כל מיני שיקולים שאינם ספרות גרידא. עסקנות ליטראטית. לא שעיני צרה, שבורלא יקבל ושנה אחר כך אני, מה אכפת לי. הרי בסופו של דבר, כמו שהמשיל עגנון מתוך התלמוד על רבי עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי, אני יודע שאני זה שגיליתי את בורלא ולא להפך. אני תמכתי בו לראשונה עוד ב"מצפה", וברל כצנלסון יכול מצדי להתהפך בקברו. ממסד מפא"יניקי מושחת שכזה.

אני חייב לשבת. המים חמים כל כך. הם שוטפים את הכול, החול חודר אל תוך הבגדים. צדק הרצל. כל מעשה אדם תחילתו חלום וסופו חלום.

הנה ב"תמונות מבית מבשל השכר" פתחתי את רצף התמונות בחלום וסיימתי בחלום, אבל באמצע הורדתי את החלום אפיים ארצה, הפכתי את האגדה למציאות כואבת, סיפרתי שם סיפור של אישה חזקה. אמרו לי שאני כותב יפה על נשים. אז מה. הרבה סופרים עושים זאת. ואנשים לא אוהבים את זה אשר, פשוט לא אוהבים שעושים להם ריאליזמוס מהפנטזיה.

מוטב אשב כאן במים. נעים כל כך בתוך הבגדים הרטובים המעלים בועיות. צדפים וחול רטוב מֵצֵן קצת, איזו סופה של חול נוראה. "הלו, אתה שם," מי זה צועק, "הלו, אתה משוגע, לא שמעת מה הולך כאן ברחובות?" איזה תמהוני בודד על החוף קורא לי מרחוק. הוא חבוש כובע והגופייה שלו מתבדרת ברוח החמה. מה הוא אומר? "מה אתה יושב שם כמו משוגע בתוך המים, לא שמעת, הבּדלנים ניסו להתנקש בבן גוריון. כל רחובות תל אביב סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. המשטרה והצבא ברחובות. צריך למהר הביתה. אתה שומע, צריך למהר הביתה."

לא אכפת לי, ימות העולם כולו. אשב לי ככה בתוך המים ואחכה לגל. זאת לא המדינה שלי, זאת אינה הארץ שלי, לא לזה פיללתי. מה לי הכא ומה לי התָם. בן גוריון או לא בן גוריון, מחתרות או לא מחתרות, מלחמה או פירוק הפלמ"ח. בשבילי זה נגמר פה, בתוך המים, בימה של תל אביב. אחכה לגל הבא ואשטוף את הפנים במים המלוחים. אח, לו ידעתי לשחות, הייתי בורח הרחק מכאן.

cover

coverImage result for ‫אשר ברש הודעת פטירה‬‎cover

ראו גם:

אשר ברש בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אלי אשד על "שיח העתים של אשר ברש"

פרופסור נורית גוברין – להבין את אשר ברש

ד"ר עפרה מצוב -כהן על "לשוב לאשר ברש"

"אקמק" – סיפור קלאסי של אשר ברש ב"יקום תרבות"

אודות רן יגיל

רן יגיל, יליד 1968. סופר, עורך, ומבקר ספרות. ממקימי "עמדה" - ביטאון לספרות, ובעל הוצאת הספרים "עמדה". בעל טורים אישיים בנושאי ספרות באינטרנט: "קולות רבים", "בננות", ו-"nrg". משמש כמבקר ב"הארץ". כתב עד כה עשרה ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומספר פעמים בקרן תל אביב לאמנויות על שם יהושע רבינוביץ. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות - "יקוד".
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, סיפורת היסטורית, פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

6 תגובות על מסע עצוב אל קצה הרחוב – היום האחרון בחיי אשר ברש \ רן יגיל

  1. מאת יובל:‏

    אחד הסיפורים הטובים של רן יגיל. יש כאן זרם תודעה
    חלקי שאפיין גם את "מדינת ישראל נגד נח שטרן", שהוא לטעמי מיטב יצירת הסופר, שילוב מושכל
    של מבקר או אוהב ספרות עברית עם פרוזה, וטון דיבורי-אנושי המשלב ייאוש והומור. חבל שכתב העת
    בו נדפס הסיפור, 'מטען', אינו פעיל או שבק, כתב העת של מקסים גילן ואחריו יוסי גרנובסקי.

  2. מאת דוד אדלר:‏

    סיפור נאה. יפה שיש מי שמעלה על נס (או "שחושב בכלל" או "שסופר"כמו שאומרים) סופרים נשכחים ועוד עבריים ועוד מיושנים ועוד כאלה שנדבק בהם הכתם של האפרוריות הספרותית והעסקנית. יפה שיש מי שנכנס לעורם ומדבר אולי קצת בשפתם ("ויורק מילים לחללו משל היו גרעיני אבטיח"). כי עם כל החדשנות, וטוב שיש וחייבת להיות בספרות כמו בכל אמנות חיה נושמת ודינמית, תמיד יש לזכור שסופרים אלה היו נדבך חשוב בקימומה של השפה הספרותית העברית כמעט מאפס (נשמע מיושן? – נכון. אני לא מאמין שאני כותב את זה….כנראה שבאמת הזדקנתי…)

  3. מאת אלי אשד:‏

    עד נמה שאני יודע "מטען" בהחלט פעיל ויפרסם בקרוב גליון נוסף

  4. מאת רן יגיל:‏

    אלי היקר, תודה על הפרסום היפה ב"יקום תרבות". ריגשת אותי. ליוות את הסיפור בדברי פתיחה נאים ובתמונות יפות. רציתי ברשותך להעיר כי ברש – שמבחינתי נחשב סופר נהדר, אך גם עורך העורכים בחזקת ערך ההפלגה – ידע היטב את ערכו של עגנון ואף העניק לו כמדומני את פרס ביאליק. רן יגיל

  5. מאת אלי אשד:‏

    זה שברש ידע את ערכו של עגנון לא משנה את העובדה שהוא חש תסכול כמו שמסופר בסיפור שהוא מוערך ביקורתית פחות מעגנון. אחת הטענות כנגדו היו שהוא סופר יותר מידי "ברור " לעומת עגנון האניגמטי . טענה שכפי שהראתה נורית גוברין במאמר לפני כמה שנים הייתה שגויה לחלוטין ורק הראתה על חוסר הבנה של יצירתו של ברש.

  6. מאת רן יגיל:‏

    אלי היקר, נכון מאוד. פרופ' נורית גוברין צודקת. ברש הוא אכן סופר מורכב הרוחש במחשכים. הדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא פשטני ו"ברור". יש בו ממדים פסיכולוגיים-לאומיים נדירים. ניסיתי להצביע עליהם במסתי ב"עמדה" לפני שנים הנקראת "בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי".

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*