סקירה על

“מול ההר בחומסר” הוצאת כרמל 2017

תקציר הספר: הרומן עוקב אחר קורותיו של הגיבור נסים-חי, למן ילדותו בבית הקטן בחומסר שבפרס, ועד לבגרותו במדינת ישראל, כבעל משפחה משלו. בבית קטן ב”מהלה” שבכפר מתגוררת משפחת כהן הכמהה מדורי דורות לעלות לישראל. עם עלייתו נסים-חי מתגייס לצבא ההגנה לישראל. שירותו הוא אבן דרך עבורו, וחווייתו שם מצטרפת להשקפת חיים שעוצבה בו עוד בילדותו.

עיון ברומן אוטוביוגרפי

מאת ד”ר רחלי אברהם-איתן

מחברת הספר “מול ההר בחומסר”, חוקרת הספרות ד”ר עופרה מצוב-כהן, בהתאם למסופר בסוף הספר, היא בתו של נסים כהן חי, גיבור הספר, ונכדתו של מולא מאיר כהן שלא זכתה להכיר. ברומן האוטוביוגרפי השני שלה מספרת עופרה את סיפור ילדותו כילד יתום בחומסר שבפרס, ואת סיפורה של אחותו ברוריה הצעירה ממנו, שעליה פרש את חסותו כבר בהיותו נער צעיר, ואת סיפור קליטתו כחייל בודד בצה”ל. על אף כל הקשיים והאובדנים בחייו, הנער מתחשל ומצליח להכות שורשים בארץ הודות לאופיו החרוץ, סתגלנותו, והתושייה שהוא מגלה בכל שלב שבו ניצב מכשול רציני בחייו.

כמי שהציבה יתדות במחקר של ספרות יוצאי ארצות האסלאם בעבודת המסטר ובספר המחקר “כאב השורשים הכפולים”, ופגשה יצירות רבות בנושא, אני מוצאת קווים ייחודיים ברומן זה המצטיין בתיאור המאפיינים האותנטיים של קהילת יהדות פרס. למחברת קול אישי ייחודי, המקבל ביטוי בשפה ציורית עשירה על רקע הנופים הייחודיים של מחוזות ילדותו של אביה בחומסר שבפרס. בהמשך הרומן אנו פוגשים את תיאורי המעברה המוכרים מן הספרות העברית הישראלית. הרומן הזה מביא נדבך נוסף חשוב של הקהילות היהודיות שעלו מאסיה ומצפון אפריקה בשנות החמישים והששים, על הדומה והשונה ביניהן.
הרומן הקודם, “במסלול ילדותה”, הציב במרכזו את דמותה של שולמית, אמה של המחברת, והרומן השני מציב את דמותו של אביה, נסים-חי, ואת סיפור אהבתו לשולמית, הנערה היפה שאהבה ללמוד והתחנכה בבית הספר במושב מסלול.

בית הספר היה מרכז חייה של הילדה שולמית. אחרי בית הספר היסודי במסלול עברה שולמית לתיכון האזורי “אשל הנשיא”. היא תכננה המשך לימודים במוסד להשכלה גבוהה ובבית-ספר למשחק, אבל ניסים כהן, בן זוגה לעתיד, נהג משאית, הופיע בחייה, והיא נישאה לו וגידלה משפחה. המפגש של נסים חי עם שולמית מתואר ברומן הנוכחי מנקודת ראותו, ומוסיף ממד חדש הן על דמותו, והן על דמותה של שולמית. דמויות נוספות משותפות לשני הרומנים: מנורה, אחותה של שולמית, שתפקידה, מעבר לקרבה המשפחתית בסיפור האוטוביוגרפי, לקדם או לעכב את העלילה, כיד היוצר המומחה ברקימת הסיפור ובבניית המתח הסיפורי, ולעמוד בשלבים מסוימים כחוצץ בין שולמית לבין נסים-חי, ואף להביא לקטיעת הרומן הנרקם בין הגיבור ובין שולמית. בשלב אחר בסיפור תפקידה של האחות מנורה לקדם את העלילה בגילוי פרטים ששופכים אור על דמותו של נסים-חי, ומכאן תפקידה בעלילה משתנה, היא דמות המשנה המקדמת את העלילה ומביאה אותה אל הפתרון – מימוש אהבתם של נסים-חי ושולמית והקמת המשפחה לה ייחל כל חייו כנער יתום מאב ומאם. מכיוון ששולמית התייתמה מאב, סעדיה, אחיה של שולמית המוזכר גם ברומן הקודם, הוא זה שנותן את האישור לנסים-חי לשאת את אחותו שולמית. שולמית מרגע שקלטה זאת מתמרדת, ואינה מאירה פנים לנסים-חי למורת רוחו של סעדיה.
הדמויות בספר ובראשן גיבור הסיפור נסים-חי, הן חלק אינטגרלי מהרעיון הציוני הכללי, ומהגשמת ההתיישבות בנגב בפרט. אנשי מושב מסלול התמודדו עם קשיי קליטה, ככל העולים החדשים מארצות אסיה וצפון אפריקה, עם קשיים כלכליים, ועם קונפליקטים חברתיים ותרבותיים, בין המסורת ובין העולם המודרני החילוני. המחברת בשני הרומנים מבליטה את ההתגברות על כל הקשיים לסוגיהם השונים, ואת קליטתם המוצלחת של בני משפחתה בארץ.

Image result for ‫במסלול ילדותה‬‎

ברומן הנוכחי, שהוא למעשה המשך לרומן הקודם של מצוב-כהן “במסלול ילדותה” (גוונים 2012), מנציחה הבת את ילדותו ונעוריו של האב ובני המשפחה האחרים. בניגוד לספרים אוטוביוגראפיים קודמים בנושא העלייה והקליטה, אין בסיפורים ביטוי להתמרמרות כלשהי על תנאי החיים הקשים, שאותם ביטאו עולים שונים משנות החמישים של המאה העשרים.
גם כאשר נתקל נסים-חי בתלאות קשות מנשוא ובעוולות כאלו או אחרות, אין הוא מתמרמר, אלא מחפש מוצא ופתרון כדרכו. העבודה התמידית המאומצת לאדם חרוץ כמוהו הניבה פרי, ושיפרה לאין ערוך את מצבו הכלכלי ומצבה של משפחתו.

קווים פואטיים ונושאים בספר
מנהגים אפיינים לקהילת יהודי פרס:
מידת הכנסת אורחים (גם כשבאים במפתיע): “באתם? כנסו ושבו, תאכלו ותשתו ותיהנו… הם שותים כוס, עוד כוס של תה לוהט ויושבים עוד שעה ארוכה בבית הקטן והחמים…” (עמ’ 54-55). מנהג הכנסת אורחים אופייני לכל עדות המזרח.
רקיחת תרופות טבעוניות (אופיינית לכל עדות המזרח): “במרכולתו היו שיקויים שונים שרקח מבעוד מועד. המרקחות שהכין עמדו ימים רבים על השולחן הצר וזכו למעקב ולבדיקה שגרתית… בשק היו גם משחות להרגעת העור מאדמומית… מפצע פתוח או מכווייה, עורלה שיובשה ונטחנה עם קמח ועלי כותרת כשיקוי לאישה עקרה, עצמות כבש שנטחנו עד דק ועצמות דגים כחיזוק לעצמות של נשם ממבוגרות…” (עמ’ 56-57).
שינה על הגג בקיץ (אופיינית לכל עדות המזרח. בתימן נהגו לבנות עליית גג לצורך התייחדות ולימוד תורה): “כל ימי הקיץ נהגו ילדי הכפר והגברים, נערות וכל מי שיכול היה לעלות על גג הבית, לישון על הגג…”, עמ’ 71.
חגיגת כל החגים וימי המועד כהלכתם (אופיינית לכל עדות המזרח): כך למשל, חג הפסח הן בפרס והן בישראל: “הזקנים והצעירים נזכרו בחגי הפסח שחגגו כל השנים בכפר, החג שסימל יותר מכל חגי ישראל התחלה חדשה…”, עמ’ 130.
ניכר שחגי ישראל נחרתו בלב המחברת הנוטה לפרט בתיאורים חושניים את ההתכוננות לחגים השונים ואת מהלכם, בפרט המזונות המיוחדים האופייניים לכל חג.
תיאור מאכלים נעשה בחושניות ובפירוט רב. התיאורים מגייסים את חושי, הראייה, הטעם והריח, זהו קו פואטי בולט בספר המאפיין את הספרות של סופרים ומשוררים יוצאי ארצות המזרח (ראה בספרי “כאב השורשים הכפולים”, עקד 2008).

דו-קיום יהודי-ערבי

היהודים בארצות האסלאם ידעו עליות ומורדות ביחסיהם עם המוסלמים. המתח גאה עם הקמתה של מדינת ישראל. עליהם היה להתנהל בזהירות ובדיפלומטיות עם שכניהם הערבים. קהילת יהודי פרס סבלה לא פחות מאשר קהילות יהודיות אחרות יוצאי ארצות האסלאם:
“…כשחבריו של האופה (המוסלמי) גידפו אותו והזהירו שהוא עובר על תקנות האסלאם הקדושות, השיב להם כי מגע ידיו של הרב קדוש הוא. מוטב להם, אמר, שימהרו לדוכניהם פן תיגע ידו של זר במרכולתם… ותטמא אותה…”, (עמ’ 49).
יחסי היהודים והמוסלמים בדוגמא לעיל, מאפיינים את הדו-קיום בשוק, כשהמוסלמים מחד נהנו מרכישת מרכולתם ע”י יהודים, אך מאידך האמינו כי מגע ידו של יהודי עלול לטמא את סחורתם.
המתח ביחסים עם המוסלמים ניכר גם במוסדות החינוך, כך למשל נסים-חי מקשקש על המילה “פלשתין” בספר ההיסטוריה שלו, וזוכה למנה הגונה מהמורה המוסלמי (עמ’ 170-171).
כשנסים-חי גוייס לצבא הוא מהרהר בכאב לב בגורל דו-הקיום היהודי-ערבי ועל המאבק האינסופי עמם (עמ’ 190).

הצבא ככור היתוך

נסים-חי מקדים את גיוסו ובכך גם את קידומו והיקלטותו בארץ. “בשבת הראשונה נשארו כל טירוני הנח”ל בבסיס, וביחד קיבלו את השבת בארוחה משותפת בחדר האוכל, בשירים שהכיר מן המקורות, ׳הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד…׳”, עמ’ 192.

נסים-חי נערך לערב. ״מוזר, מחר בבוקר הוא ישתחרר מהצבא וייצא לדרך חיים חדשה. אמנם, כבר צבר ניסיון, הוא יהיה בוגר צבא ובעל מקצוע, ובכלל הוא חש שהתערה היטב בכל מקום שאליו הלך…”, עמ’ 209.
נישואי אחותו ברוריה לשריד שואה, שחווה את מוראות מלחמת העולם השנייה, המחישו ביתר שאת את כור-ההיתוך בארץ: “אבל כאן, במעמד החופה, מתחבר מחדש עם ישראל, והוא עצמו זוכה בכלה מתפוצה אחרת, חוליה מתחברת לחוליה.”

ראוי לציין כי המחברת, עופרה מצוב כהן, שמה דגש על החוויות החיוביות בסיפור העלייה והקליטה של קהילת יהודי פרס, ושל משפחתה בפרט, עובדה שמגמדת את הקשיים. באופן אישי התחברתי לגישה הפוזיטיבית בספרה, גישה שאפיינה את קהילת יהודי תימן ואת משפחתי בפרט.

דיוקן האישה המזרחית והבעיה המגדרית

תפקידה של האישה המזרחית במשפחתה הפטריארכלית בראש ובראשונה לדאוג לבעלה ולצרכי הילדים, וכך היא מחנכת את בנותיה. שרה חאנום נותנת כנף עוף לבתה בזמן הארוחה ומברכת אותה: “תאכלי כנף שתעופי מהר לבית בעלך אינשאללה” (עמ’ 42).
הנשים לא נוהגות לצאת למקומות ציבוריים המשותפים לנשים ולגברים, לא כל שכן לבית הכנסת, ולרוב נשארות בבית: “ובבית נמצאות הנשים, מחכות לגברים שיחזרו מבית הכנסת”. הנשים אינן מצרות על כך ואף נהנות מן החופש והשקט שזכו בו ולו לשעות ספורות: “ברוך שפטרני… טוב שייצא קצת…” (שם).
אולם הן מקיימות טקסים משלהן. כך למשל ברוריה הצעירה מצטרפת לטקסים הללו, כגון: לטקס הפרשת חלה: “היא התמידה להשתתף באירועים השונים שהתקיימו בכפר, בטקסי הפרשות חלה שערכו הנשים…” (עמ’ 121). בטקסים המשותפים לנשים ולגברים הייתה הפרדה בין הגברים ובין הנשים.
הורים נהגו להשיא את בנותיהן בגיל מוקדם, עם ניצני ההתבגרות. הורים מודאגים נהגו לרכוש לבנותיהם שהגיעו לפרקן ומסרבות להינשא משחת יסמין כשיקוי להצלחה (עמ’ 61).
בארץ הן מתמרדות ומבקשות לסיים את לימודיהן בטרם יינשאו. ברוריה מוותרת, אך שלומית שנישאה לנסים חי מתעקשת להמשיך וללמוד באולפנה בה למדה, ומפרה את ההבטחה שהבטיח סעדיה אחיה לנסים-חי. היא בסופו של דבר מתאהבת בנסים הנוהג בה בסבלנות, וממשיך לחזר אחריה ולהרעיף עליה תשומת לב ומתנות.
נקודה נוספת הקשורה לדיוקן האישה המזרחית: צנעתה של האישה גם לאחר נישואיה. הזוגיות והקרבה הפיסית של ההורים זה לזה נעשית בצנעה. “לשרה הוא לוחש מלים שנשמרות ביניהם. היא מצחקקת, לוחשת לו ‘ששש’ ופניה מאדימות.  נסים-חי (בנם) קורא לאחותו שתראה משהו בספר… הוא מרגיש שעליו להשאיר את הוריו ביחידות…״ (עמ’ 60).

נושאים נוספים עולים בספר מרתק זה: הכמיהה לציון (עמ’ 58, 75, 84, 110, 124) לפני עלייתם ארצה, והגעגועים לאיספהאן אחרי עלייתם ארצה (עמ’ 76, 125, 127-8, 132, 153).
גם נושא החלום ושברו מופיע בספר, אלא שקהילת יהודי פרס, בדומה לקהילת יהודי תימן, מפנה את כל האנרגיה לשיקום חייהם, לעמל כפיים, ולשיפור מצבים הכלכלי, תוך השתלבות בעשייה חלוצית ליישוב הארץ. לכן הדגש בספר זה הוא לא על השבר אלא על העשייה החלוצית, תוך רקימת הסיפור במבנה מרתק המושך את הקורא וסוחף את רגשותיו.

הערות:

1. ראה, איתן, חלי: “לשאלת ה’דו-שורשיות’ של יוצרם יוצאי ארצות האסלאם 1950-1997”, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1997, “כאב השורשים הכפולים”, עקד, 2008.  ו”מבגדאד לישראל – עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר: ‘יסמין’ מול ‘מפריח היונים’ ו’תרנגול כפרות'”, עם עובד, 2011.

2. כגון: יואב חייק, “אני ועוד אחד”, אגודת הסופרים 1984; הטרילוגיה שלי אלי עמיר: “מפריח היונים”, עם עובד,  1992, “תרנגול כפרות”, עם עובד 1983, “יסמין” 2005; עם עובד; דודו אייל, “סיפור אהבה ירושלמי”, תמוז 1993 ואחרים.

ראו גם :

עופרה מצוב -כהן בלקסיקון הסופרים

דף הפייסבוק של עופרה מצוב -כהן

Image result for ‫עופרה מצוב כהן‬‎

עופרה מצוב -כהן

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + 1 =