שירים של רות רימור

זִיכרוֹן יִַלדוּת

רֹאשו של אָחי הָפעוֹט בֵּין ירכיה של דודָה סגלגלה
פּולָה פולָה כּינים בציפורניה הָמצהיבות.
לָכַּלבּה הָזְקנה ציפורניים שחורות
נוֹקשוֹת נוֹקשוֹת על ריצפַּת העץ.
סָבי משׂתרך עלֵיהָ הָלוך וטָפוף
וחטוטרתו הֶחדה מזכירה לי כָּריש בְּמַים מְלוחים.
בְּתוך הָאמבטיה כּועסים קרפיונים כְּסוּפים
עוד מעַט יביטו אל-על אל-על על הָשַיִש.

וָדאי תוֹך זמן קָצר יִטַרקו החלונות
(זכוכית זכוכית רועדת)
וְיַגיפו הָוילונות בְּבַת אחת
(בתנועה בלתי מתחרטת).

מָתַי מָתַי?
כשהצרצרים צווחים או רק רוחַשים?
כשהצלליות מֵימיות או יְצוּקות היטב?
כשהבוקר כְּבַר צורחַ או רק שׂורט?

אִמי מחייכת חיוך חסַר שיניים.
היא האישה הָיפה בּיותר שאֵרצֶה לראות אֵי פָּעם.
קולָה הֶחרוך יפֶה יותר מִאֶלף מַנגינות שבּאֶלף פִּיות יחַד.
יש לה ריח של פרפרים וּבְּשׂורה של סתיו כָּתוֹם.
אני אוהב אותה יותר מִשאוּכַל לאהוב לְעולם.

רות רימור, 2016, תל אביב.

אַת זוכרת כָּמה מֵת הוא היה?
מַחֲצית-מַחֲצית או רָביעַ?
פֶּה פָּעוּר מָבּט בָּהוּל
מַחֲצית-מַחֲצית או רָביעַ?
אַת זוכרת אַת זוכרת אֶת הפעם הראשונה שראיתְ
גוף-גופה מצומק-מצומקת?
איך מביטים בלי לראות או
איך רואים בלי להביט.
נָהֲמַת אהבתךְ לְתוֹך אוזניים לא שומעות, אַת זוכרת?
עָמדתְ נדהמת מול שְעון החול המתפּרקד על מָצַעים מוּצָעים
מול קְצַוות שֵׂיעַר מְגוּדַל הנמשכות כְּלַפי מעלה בציפורניו הַאֲמוּנוֹת שֶל הסוֹף
מול אָזלת היד של העשייה
מול הזמן האדיש האדיש.

רות רימור,  2016

אודות רות רימור

רות רימור היא בוגרת הליקון, ופרסמה משיריה בכתבי עת ספרותיים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*