סיפור ליום השבת – קלרוצה (רב-תרבותיות בעידן הא-פוליקטיקלי קורקט) \ רונית ליברמנש-ורדי

רבים מאיתנו, לאו דווקא יוצאי צפון אפריקה, הפנימו בילדותם את המסרים התקופתיים-נורמטיביים-כור-היתוכיים המסרסים, בהפנותם עורף קשוח לשפת האב. או במקרה שלי, לשפת האם. הוריי דיברו עברית כבררת מחדל ויידיש כשרצו ש"הילדות לא יבינו". אמי וסבתי דיברו ביניהן רומנית. סבתי נהגה לשהות בביתנו חצאי ימים ולפעמים, למגינת לבי, גם לילות. לעשן סיגריות רויאל ולנהל אינספור שיחות קולניות בטלפון עם אחיותיה. ברומנית. לא חיבבתי אותה במיוחד. סבתא בטי הייתה "טאף קוקי", שעלתה לישראל בעל כורחה לאחר שסבי, שהיה תעשיין אמיד, הוגלה לגולאג נידח בגרסה הרומנית בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שהקומוניסטים הלאימו את בתי החרושת שבבעלותו, בטבורה של בוקרשט. היא ציפתה לנימוסים טובים ולצייתנות, אטריבוטים בלתי אפשריים מבחינתי. בטי חרגה לטעמי מהדגם הסבתאי המפנק, שאוזכר ברבים מן הספרים שקראתי כשבין היתר, נטרתי לה בגין העברית המזוויעה שבפיה.

מכיוון שסירבתי בתוקף ללמוד רומנית, התקשיתי להתחקות אחר טיב הנימה הקוצפת שהתלוותה לשיחות הטלפון הרבות שניהלה מביתנו עם עדה ואסתר, אחיותיה הצעירות. על קלרה לא שמעתי עד לפני כמה שנים, כשחודש הקשר (ששב ונותק בינתיים) ביני לבין בתה הצעירה של "דודה עדה". הבת סיפרה שקלרה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה היפה בבנות המשפחה. היא נישאה בנעוריה לקצין סובייטי כשמנקודה זו ואילך, הסיפור מתערפל. איש מהנותרים בחיים אינו זוכר כיום מה אירע, אבל ככל הנראה בחיר לבה של קלרה היה קצין ביון, ובשעה שהצמד המאוהב טס לחופשה, מטוסם יורט.

בתמונה המצהיבה שנותרה באלבום המשפחתי בבית הוריי דמתה קלרה, שכונתה בחיבה קלרוצה, לריטה היוורת'. התקשיתי לקשר בין הזוהר הצפוני המרוחק והבלתי נגיש למיוזעות הרמת גנית של סבתי. כיום, בדיעבד, אני מסוגלת לחוש אמפתיה וחמלה כלפי בטי, שנאלצה להיפרד מבעל מספר 1, לשגר את בתה היחידה, אמי, לארץ ישראל באונייה, בעודה מחסלת את הרכוש המשפחתי ומשחדת את מי שניתן היה לשחד, כדי לעלות לבסוף ארצה בגפה. האישה, שבעבר חלשה על בית מידות ולא עבדה יום אחד בחייה מחוצה לו, נאלצה להסתגל לחיים הלא פשוטים במדינה מוכת החמסינים והדעות הקדומות. היא נישאה למספר 2, אלמן אוהב שסירבתי בתוקף לכנות סבא והתאלמנה כעבור כמה שנים, בגיל 74. כיום, מן הסתם, הייתה שורדת את התקף הלב הקטלני שלקתה בו, אבל בדירתה הרמת גנית הזעירה לא היה טלפון, כמנהג הימים ההם, וכשפונתה סוף כל סוף לבית החולים, ניסיונות ההחייאה לא עלו יפה.

ירשתי מבטי את תאוות העישון – התמכרות שהצלחתי להדביר לפני תשע שנים (אך לא את עיניה הכחולות) – ואת הביקורתיות. לא הספקתי להתנצל בפניה בגין ההתחצפויות וחוסר הסובלנות כלפי השוני התרבותי המהותי, שנבעו במידת מה מן היחסים העכורים ששררו בין אבי לבין הצד ה"רומני" של המשפחה – שהיה רובו ככולו אקסצנטרי ותאב חיים וסקרן. באיחור רב, רב מדי, אני מנסה בשנים האחרונות לאחות את פיסות החיים העקורים הללו, שנגדעו במלחמת העולם השנייה, ולנסות להתוודע ממקור רביעי לישראל ויוסף, לבטי ועדה ואסתר ופויו וקלרוצה.

אודות ד״ר רונית ליברמנש-ורדי

רונית ליברמנש ורדי היא ד"ר לפילוסופיה, סופרת ומשוררת, ועורכת עם ענת קוריאל את אתר השירה המקוון "ליריקה". ספר שיריה האחרון, "התפוררות קוהרנטית", ראה אור בהוצאת פרדס (2015). קדמו לו "פגומות" - ממואר פולמוסי (פרדס, 2005), "מוזה אפלה", מונוגרפיה על חייה ויצירתה של סילביה פלאת (מפה, 2004), הרומן "חיים כמעט מתוקים" (מודן, 2002), ספר השירה "נערת גומי לעוסה" (גוונים, 1999), קובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן" (גוונים, 1997), וקונטרס השירה "הנה 6" בעריכת נתן זך (תג, 1995).
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*