מאת עמיר סגל

קראתי את המאמר של אסף ענברי, שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית: “התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתאיסטים”. בתמצית – מדובר במאמר שגוי מהיסוד. מכיוון שהמאמר לקוח מספר על יצירה ישראלית במאה ה-21, אפשר לומר שזה מאמר שמייצג היטב את הפסאודו-אינטלקטואליזם של ישראל – סקירה היסטורית ארוכה, בחלקה לא רלוונטית כלל (כך למשל ההתייחסות, משום מה, להקמת האוניברסיטה העברית). אבל בה בעת, אפס התייחסות ליצירה שנכתבה במאה ה-21, ודאי שלא שירה פוליטית שב-17 השנים האחרונות היא מעניינת, עשירה וסוערת מאוד.

אסף ענברי

יפה שענברי חוזר אל ביאליק ומקיים סקירה מעניינת למדי של קורות חייו. אבל מה הקשר אל התרבות העברית או הישראלית של היום? מדובר במשורר החשוב בהיסטוריה של השירה העברית, אך שנפטר לפני מעל שמונים שנים. ענברי מרפרר גם אל אלתרמן, אצ”ג ושלל סופרי דור תש”ח. הרפרנס המאוחר ביותר שהוא נותן הוא של שיר של ויזלטיר משנת 2000. ויזלטיר הוא ענק וחשוב – אבל גם הוא מהמשוררים שהתפרסמו בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה הקודמת.

כל התייחסות של ענברי לנעשה בהווה, או אפילו החל משנות השמונים היא כללית ומעידה על חוסר עניין, חוסר היכרות או לכל הפחות חוסר הבנה. כך המשפט “הספרות העברית, שנבעה מעומק האימה והפלא של הקיום היהודי המודרני, הוחלפה בספרות ישראלית אגוצנטרית.” הרי יש שלל מחקרים ספרותיים וסוציולוגיים על הספרות “האגוצנטרית” שמאירה אותה בשלל גוונים מורכבים ומראה את היחס שלה אל החברה הישראלית.

האם באמת אפשרי להסתפק בהיכרות עם יצירתם של ביאליק, אלתרמן, עגנון ומשה שמיר כדי להאיר את עתיד הספרות והשירה בארץ? האם באמת אפשרי להסתפק בשיר של נתן זך משנת 1960 בניסיון להסביר את התהליכים שעברו על השירה העברית? ברור שלא. זה ניסיון לקפיצת דרך ארוכה מדי המדלגת על שני דורות, שאחד מהם עדין פעיל. בעיקר זה ניסיון ארכאי לומר “פעם היה יותר טוב, עכשיו רע”.

גם הטענה כאילו החזרה אל הפוליטי בספרות ובשירה היא רק כהתנגדות והתנגחות אל הכיבוש – כפוסט ציונות בורגנית – היא חסרה ניתוח משמעותי של הנעשה היום. כך גם הטענה של ענברי כאילו היצירה העברית הפכה, בין השאר, לקוסמופוליטית, דורשת הוכחה ולמעשה היא טענה כללית שפשוט איננה נכונה. כשההדגמות המצוינות לכך הן שירה שעניינה פוליטיקת הזהויות ובעיקר השירה המזרחית – שירה ישראלית לחלוטין אשר אצל כמה מכותביה מתכתבת עם מסורות של כתיבה יהודית.

מה הבעיה בספרות שהפוליטיות שלה היא התנגדות לכיבוש או בקורת הציונות? איזו בעיה יש בספרות המבקרת את הסוגיה הפוליטית המרכזית במדינה שבה היא נכתבת? מה הבעיה עם ספרות המבקרת את התפיסה האידאולוגית השלטת בישראל? למעשה אין בעיה, אלא אם מחפשים אותה בכוח. הדבר משול לבקורת על סולז’ניצין או מנדלשטם רק כי יצירתם מכילה היבטים אנטי קומוניסטים.

ענברי טוען כי הספרות העברית צריכה להתמודד עם האמונה היהודית ולהיפתח אל הממדים הממלכתיים (מה הם בכלל?) ואל הממדים האסתטיים שלטענתו היא בורחת מהם. אך יש שלל משוררים שמתמודדים עם עיקרי האמונה והמסורת. משירת משוררי כתב העת האמוני “משיב הרוח” ועד להתמודדות עם המסורתיות שבמזרחיות; יש כתב עת שלם, “הו!” שמו, שעיקר עניינו באסתטיקה של השירה; שלל יוצרים בוחנים את האופנים בהם מתבטא האבל הישראלי, למשל השיר הנוגע ללב “כוחותינו” של המשוררת ענת זכריה – שיריה שאחרי מבצע “צוק איתן” הם הדגמה מצוינת לניסיון חדש מאוד להתמודדות הזו. האמת, גם ספרו של ענברי, “הביתה”, שנכתב במהלך שנותיה הסוערות של המאה ה-21, הוא הדגמה מצוינת של התמודדות עם הציונות והממלכתיות.

חלול לכתוב מאמר שלם על האפשרויות העתידיות של הספרות והשירה העברית כשמרבית ההתייחסויות הן בנות שישים שנים לפחות. ענברי נגוע בנוסטלגיה אקדמית ופסאודו-אינטלקטואלית. נוסטלגיה שככל נוסטלגיה צובעת את העבר בגוונים חיוביים מדי, ואת ההווה בגוונים אפורים דהויים. זאת, יחד עם התקפה על יצירה פוליטית שנדמית יותר מדי כהתקרנפות עכשווית מאשר כניסיון לטיעון משמעותי.

אפשר לתמצת את הביקורת על מאמרו של ענברי לביקורת הבונה הזאת: יפה מאד שאתה מכיר את גדולי הספרות העברית, נחמד שבחרת להביא מובאות היסטוריות. חבל שאת ליבת הדיון הזנחת. בפעם הבאה, לפני שאתה כותב על הספרות הנכתבת עתה – כדאי שתקרא אותה ותתייחס אליה במאמר.

ראו גם:

“התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתאיסטים”

הפוסט הקודםעורו הישראלים: הזמנה לערב השקה יום שני 4/12/17 שעה 19:30
הפוסט הבאשירים של רות רימור
עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".

5 תגובות

  1. רשימתו של עמיר כתובה ברהיטות ראויה לציון. המאמר של אסף ענברי “התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתיאיסטים” הביך ובלבל לא רק את עמיר, גם אותי, אם כי מסיבות קצת שונות. אולי מדויק יותר לומר שהדגשים של הביקורות שלנו קצת שונים. כדי לא להאריך אתמקד רק בביקורתי על מאמרו של ענברי.

    מצד אחד, יכולתי להזדהות עם רבים מאמירותיו וקביעותיו של ענברי, גם אם לא עם כולן. מצד שני, המאמר, כפי שמעידה כותרתו, רוקח תבשיל מוזר שרכיביו הם השקפה אמונית (אתאיזם) והשקפה פוליטית (ציונות, שמאל וכיבוש), שבינן לבין עומק הזיקה לתרבות העברית, נשוא המאמר, אין קשר של ממש ורק בדוחק ניתן למצוא קשר נסיבתי קלוש, עקיף וזניח.

    אף שאני בן הארץ הזו כמו אסף, גם אני סבור שאיננו יכולים ומסוגלים, גם אם נניח שהיינו רוצים, להשיל את מורשת אבותינו. יתרה מזו, בניגוד לתחושתם של שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור ורבים אחרים מבני דורם, דעתי היא שהתרבות היהודית-גלותית ואף “השטייטל” הנודע לשמצה, אינם מהווים עוד עול על צוואר התרבות העברית, אלא מצבה דוממת וטרגית.

    אך מנגד המאמר גדוש פרכות ומושגים עמומים. מה הקשר בין אי-האמונה (אתאיזם) או האמונה של היחיד באלוהים, לתרבות העברית? אני, במקרה או שלא במקרה, עדיין ציוני, מתנגד ל”כיבוש”, אך קשור ליהדות בכל נימי נפשי, ונשגב מבינתי להבין איך הציונות, הכיבוש וכו’ קשורים לתרבות העברית. ענברי גם לא מבהיר מה לדעתו מבדיל בין ה”תרבות העברית” ל”תרבות היהודית”. הוא לא מזכיר, אפילו פעם אחת את ה”כנעניות”, שאכן הייתה אנטי-תזה מובהקת לתרבות היהודית. האם העובדה שיונתן רטוש, מבשר הכנעניות, היה איש ימין (אמנם מזן מיוחד) מבטיחה לו נחלה בתרבות העברית? האם אחיו, עוזי אורנן, חבר האקדמיה ללשון העברית יותר מארבע עשורים, פסול לבוא בקהל התרבות העברית בשל היותו נושא דגל החילוניות מאז ועד היום?

    לצד אמירות רבות שאני יכול להזדהות אתן, המאמר גדוש, כאמור, בפרכות. אביא לסיום דוגמה אחת בה ענברי אף סותר את עצמו. הוא כותב: “באמירתו המפורסמת של אחד העם, ‘יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת אותם’ — היא תפישה לאומית־חילונית האמורה להתקבל על דעתו של כל ציוני אתאיסט. על פי תפישה זו אין לשבּת, או לכל יסוד אחר מיסודות היהדות, משמעות תיאולוגית מבחינתו של איש התרבות העברית, אלא רק משמעות סוציולוגית־היסטורית של מכשיר לגיבוש חברתי ולשימור לאומי”. אני מסכים כמעט עם כל מילה (מלבד המילה “ציוני” שהשתרבבה פה שלא במקומה, וכי מה הקשר בין היותך ציוני לבין אימוץ ההסבר הסוציולוגי-היסטורי הסביר הזה?). האם יש צורך לציין שאמירה זו סותרת בעליל את אחד ממסרי המאמר ואת כותרתו?

  2. ענברי משעמם וממחזר טענות שלו. הצרה היא שגם הן לא מקוריות – קורצווייל כתב את זה הרבה קודם,
    פי אלף יותר טוב, כשטען שלספרות החילונית אין תקומה. אז אם צריך להתווכח עם מישהו, זה עם קורצווייל הגדול,
    לא עם הניאו ליברליסט המבקש כנראה לקבל קצת לייקים בעידן השמרני-פופוליסטי-ניו אייג’י-ימני-מתחזק לייט. ענברי אינטלקטואל כפי שגדי טאוב אינטלקטואל, רק בתרבות הכאילו של ימינו.

  3. חברים שלום
    אכן כל המוסיף גורע וכל שנכתב במאמר ובתגובות מקובל עלי
    המאמר כה מקומם כשהוא מתפרסם במוסף התרבות החשוב בעתונות הישראלית שהתגובות מתבקשות
    הייתי מסווג את המאמר כחלק מתנועה של ישראלים החשים שהם יושבים בעגלה הריקה ;מין תנועה הרווחת כיום ודבריה הם בין היתר הסופרת שדרנית עירית לינור והשדר אברי גלעד ואחרים המצטרפים לזרם המכה על ״חטא ״ החילון ,על חטא ההשתתפות האמן הישראלי ביצירה האוניברסלית , חטא השירה האישית ;
    הערצה לתרבות האמונית היהודית תוך התעלמות מכך שלציבור היהודי האמוני אין כמעט חלק במעשה האמנות בכלל וחלקו בספרות ושירה מצומצם למדי
    היהדות המסורתית בכבליה שוללת את אומנות הריקוד הציור הפיסול ותרומתה למוזיקה מתמקדת בליטורגיקה הודיות שירי חג ופולחן שכבודם במקומם מונח והשמעתם מותרת לזמרים זכרים בלבד
    ללא פריצת הגדר של הסופרים והמשוררים מהגטו התרבותי היהודי המזרח אירופאי לא היינו זוכים לספרות ושירה במיטבה כפי שנוצרו במהלך מאה שנות ״חילון״ ;
    יוצר״אתאיסטי״ מהו? האם מי שאינו משלב בכתיבתו ובשירתו את האלוהים הוא אתאיסט? האם יהודה עמיחי חטא בחטא האוניברסליות כששירתו נוגעת בנימי נפשם של בני אדם בעולם כולו? האם לא יצא שי עגנון לגרמניה לספוג את תרבות הרומן הקלסי והאם אין כתיבתו אוניברסלית? אכן בלבול המושגים הנובע בעיקר מחוסר בטחון בתרבות העברית וביסודותיה המוצקים והכמיהה לחזרה לשטייטל כמקור ליצירה מתאים ליוצר ויטראג׳ים כשאגאל או ליוצרים החפצים להנציח את תרבות הפולקלור הכליזמרי
    ׳סופר ומשורר ישראלי יכול ורשאי לשאוב ממקורות היהדות וכך אכן עושים לא מעט מהיוצרים ׳האתאיסטים ׳הבקיאים בלשון התנך בדקדוק העברי יותר מאשר אנשי שלומי אמוני
    הספרות והשירה הישראלית מעודכנים ומגיבים להוויה הישראלית כפי שהיא. נוסטלגיה חזרה לשורשים היא רומנטיקה מסוכנת ומלאכותית והאמנות בהיותה ביטוי אוטנטי ואישי אינה יכולה להיות מגוייסת לטובת ערכים שאינם ערכיה

  4. לאור הביקורת טרחתי וקראתי את מאמרו של ענברי ב״הארץ״, אף שהיה קשה לצלוח אותו, ולא אוסיף על שנאמר בביקורות הקודמות. אני כותב רק כדי להצטרף לאבי גולדברג בכך שאין רע בשאיבה מתרבויות העולם הגדול. להפך. אינני מבין את הדרישה הזאת להיות כביכול אחרים ונפרדים. למעשה, כך היה לכל אורך ההיסטוריה היהודית. עוד בתקופת בית שני הושפעו, כמובן, מההלניזם. הרמב״ם הושפע, כידוע, מאריסטו ומהפילוסופיה הערבית (ורס״ג עוד לפניו). ואפילו היהודים ה״חרדים״ במאות ה 17-18 במזרח אירופה בפועל הושפעו מאוד מסביבתם. למשל הכובעים המשעשעים (בעיני) שלובשים החסידים. ואם כבר השפעות, אז ענברי טועה גם בענין איסור פסל ותמונה. ביהדות בפועל היתה ״אמנות חזותית״ כולל תמונות צמחים חיות ואפילו בני אדם, ומצאו פסיפסים כאלו בבתי כנסת מהמאה ה 3-4. וכיום אין צורך להרחיב על תמונות רבנים שאינני רואה את ההבדל בינהם לאייקונות קדושים של הנצרות, ועל העליה לרגל לקברים, שגם היא בדיוק כמו פולחן הקדושים של הנוצרים.

  5. הספרות העברית בארץ, עוד מימי ביאליק שלעג לא מעט ליהדות הגלותית החרדית, ניסתה ליצור סמלים משלה. רטוש ואהרן אמירוהרוח ה’כנענית’ היו דוגמא טובה. סימבוליזם כזה לא רק שחיוני, הוא גם מתבקש… קשור ל’אינסטינקט האמונה’ והרצון למופלא, למיתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + 17 =