אברהם שלונסקי, פורטריט מאת ציונה תג’ר

מאת יונתן שלונסקי

בניגוד לחשיבה הקלישאית על אברהם שלונסקי, שהיה שמאלני בכל רמ”ח אבריו – האמת הפשוטה היא ששלונסקי היה מאמין גדול באלוהות וקשור בכל נימיו לעולם היהודי לאורך כל חייו.

הדבר ניכר כמעט בכל ספר מספרי שיריו, אך נעזוב זאת לרגע, ונקרא את דבריו:זוכר אני, כי בהיותי לבר-מצווה, השתתפו בחגיגה שני הרבנים של העיר [יקטרינוסלב] – הרב גלמן [מתנגד] והרב שניאורסון [חב”ד]. מהראשון קיבלתי במתנה את שיריו של אד”ם הכהן ומהשני את ה’תניא‘ – סמל הנטיות שבנפשי, שהיתה מבושמת משני עולמות”.

הנה כמה דוגמאות משיריו:

בשירי הגלבוע מתקופת  היותו בגדוד העבודה בעמק יזרעאל]:

גִּלְבעַ זֶה נִּשְמַע כְרֶמֶז דְרָש וְסוֹד. – –

וּכְמוֹ יוֹנַת חֲזַ”ל שְכִּינָה מְנַהֲמָה פֹה.

זֶה רֵיח הַגְוִּילִּים אוֹ שֵם הַמְפֹרָש – –

מִּכֶרֶם הַמְלִּיצוֹת אֲשֶׁר לְמַאפוֹ.

אַךְ זֶה גַם רֶגֶב חַי. וּפְשָט שֶׁל דַרְדָרִּים.

שֶׁל חֲלוּדַת הָהָר, שֶׁל יֶלֶל תַן בַלַיִּל. –

זֶה פֵשֶׁר הֶחָזוֹן בִּגְלֹש הָעֲדָרִּים

שֶׁבֵן מֵעֲקֵדָה רוֹאֶה קַרְנֵי הָאַיִּל.

ועוד מתקופת העבודה בעמק:

עָמָל

הַלְבִּישִּינִּי אִּמָא כְשֵרָה כְתֹנֶת פַסִּים לְתִּפְאֶרֶת –

וְעִּם שַחֲרִּית הוֹבִּילִּינִּי אֱלֵי עָמָל.

עוֹטְפָהּ אַרְצִּי אוֹר כַטַלִּית

בָתִּים נִּצְבוּ כְטוֹטָפוֹת.

וְכִּרְצוּעוֹת תְפִּלִּין גוֹלְשִּים כְבִּישִּים סָלְלוּ – כַפַיִּם.

ועוד בהשראת ימי גדוד העבודה:

“עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית

בתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת

וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם”.

כל ספרי השירהו של אברהם שלונסקי שזורים “כלי קודש”, שאותם ספג בילדותו. הנה לדוגמה ממחזור השירים “סתם”:

“אֲנִי רָאִיתִי בהצטרף אוֹת אֶל אוֹת

לַפְּשָׁט וְדָרַשׁ שֶׁל כַּתָּב הַנְּצָחִים.

וְאִלֵּם ומתרונן עִם חֲצוֹת

לִי הִזְהִיב שֵם יהוה על הדְרָכִים”.

מובאות אלה הן מתחילת דרכו של אברהם שלונסקי, וההמשך לא מבייש את ההתחלה.

הקשר יהודי-לאומי-ציוני הדוק מאוד בחייו. כעדותו: “בית-אבי היה בית לאומי-ציוני. בבית כיבדו את המסורת. שמרו על החגים וכו’, אך בעניינים של כשרות, למשל, לא דקדקו ביותר. כמה שנים, והן שנות ילדותי, גרנו בבית אחד עם קרובו הרב לוי-יצחק שניאורסון, רבה של יקטרינוסלב, דלת מול דלת. למדתי ב’חדר’ אחד עם בנו מנדל [אז קראנו לו ‘מאקה’, הוא הרבי מלובביץ דהיום].

“הייתי שרוי שעות מרובות בצל קורתו של הרב והתבשמתי מעולמה והוויתה של החסידות החב”דית. היתה לי זו גירסא דינקותא שלי, עולם ילדותי, והיא נותנת בי אותותיה עד היום, בהתרוצצות הפנימית, באי-השקט הנפשי”.

בסוף מסעו לאמריקה הלטינית לפגישות עם הקהילות היהודיות שם, הוא התעכב בניו-יורק לשיחה בת יום עם הרבי מלובביץ, שהיו שכנים בילדותם ושמרו קשר כל חייהם.

בתום השיחה סיכם הרבי: “אני אשאר עם אלוהיי שלי, ואתה תישאר עם אלוהי השירה”.

אברהם שלונסקי היה קשור בכל נימי-נפשו גם אל עולם תור הזהב של שירת יהודי ספרד ומשורריה. יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, שמואל הנגיד – כולם שימשו לו מקור השראה ואוצר להרחבת הבסיס של העברית המודרנית המתחדשת, שהוא הוביל

מקריאה בכתביו של אברהם שלונסקי עולה בי השאלה: האם אלה עולמות נפרדים, או עולם אחד מורכב, שממנו נולדות הן השירה, הן התפילה והן האהבה המופלאה ללשון העברית?


ולסיום, הנה שיר שהפך לפזמון מפורסם הודות ללחן נהדר של יאיר רוזנבלום. אבל השיר עומד לחלוטין בפני עצמו:

אָהֳלֵנוּ

עֲטָף נָא אֵל שַדַי אֶת נַפְשִּי בְטַלִּית –

וְזַמֵר בְקוֹל: בוֹאִּי כלָה!

הוֹ אִּשְתִּי הַיָפָה הַדְלִּיקִּי הַנֵרוֹת

וְלַקִּדוּש הָכִּינִּי הַחַלָה.

הַלַיְלָה כְבָר בֵרךְ עַל נֵרוֹת שַבַת וֹ

וּלְבָנָה לְ קדוּש מוּטֶלֶת.

הַיוֹם אֲנִּי רוֹצֶה בְשוּבִּי הַבַיְתָה

לְנַשֵק הַמְזוּזָה בַדֶלֶת.

אֲרֻבוֹת הַסְפִּינָה כְבָר חָדְלוּ עֲשָנָן.

כְבָר חָדְלָה אֶת בִּכְיָהּ סִּירֶנָה.

שְמֵי שַבָת יִּ שחוּ עַל אַ רצִּי נוֹפֶשֶׁת –

כְ סבְתָא עַל צְאֶינָה וּרְאֶינָה. –

כִּי שִּבְעָה הֵם יָמִּים יְמוֹת הַשָבוּע

וְשִּבְעָה יֵש קַנִּים לַמְנוֹרָה.

וּמִּי אֲשֶׁר הִּדְלִּיק הַמְנוֹרָה בַנֶפֶש

הוּא יִּצַק הַשֶׁמֶן לְאוֹרָהּ.

הוֹ צַק נָא הַשֶׁמֶן וּרְאֵה כַמָה מִּזְמוֹר

פֹה הֻתַז מִּגְבִּיעַ זְהָבְךָ

עַל גַגוֹת עַל כְבִּישִּים עַל חוֹלוֹת בְאַרְצִּי –

הֵן יָדְךָ רִּבוֹנִּי זוֹ שָפְכָה.

הֲתִּזְכֹר עֵת שַרְנוֹ בִּסְפִּינ וֹת הַנָכְרִּים

אֲנַחְנוּ הָעוֹלִּים בְשִּמְךָ:

“… עֵת יְהוּדִּים יָבוֹאוּ לְאֶרֶץ יִּשְרָ אל

מָה תרֶב בִּמְעוֹנָם הַשִּמְחָה.” –

הַאַתָה שָכַחְתָ? וְיָדְךָ הֵן פרְשָה

מִּפְרָ שים לַסְפִּינָה הָעוֹלָה.

אֲנַחְנוּ רְאוּיִּים לָשֶׁבֶת רִּאשוֹנָה

בְמִּשְתֵה שַבָתְךָ הַגְדוֹלָה.

עֲ טף נָא רִּבוֹנִּי גוּפֵנוּ בְטַלִּית  –

וְזַמֵר בְקוֹל : בוֹאִּי כלָה!

נָשֵינוּ הַיָפוֹת תַדְלֵקְנָה הַנֵרוֹת

וְאָנוּ נְקדֵש עַל חַלָה.

ראו עוד על שלונסקי:

אברהם שלונסקי בויקיפדיה

2 תגובות

  1. איני יודע אם הרשימה בכלל ומשפט הפתיחה בפרט, הושפעו מהדיון שהתקיים ב”הארץ” וגם ב”יקום תרבות” (ראו רשימתו של עמיר סגל מ 7.11.17) כתגובה למאמרו של אסף ענברי “התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתאיסטים”.
    בכל מקרה למה לכתוב מאמר כפי שמעיד משפט הפתיחה: “בניגוד לחשיבה הקלישאית” וזו אכן חשיבה קלישאית לעילא “על אברהם שלונסקי, שהיה שמאלני בכל רמ”ח אבריו – האמת הפשוטה היא ששלונסקי היה מאמין גדול באלוהות וקשור בכל נימיו לעולם היהודי לאורך כל חייו”. איני יודע מה זה בדיוק “מאמין גדול באלוהות” אך התימה העיקרית שברשימה לא חידשה לי, ואולי גם לקורא המצוי, דבר. הקשר של שלונסקי לשורשיו היהודיים, בהוויתו, ביצירתו וכו’ לא רק שאין בה כדי להפתיע, היא ברורה כשמש ועובדת היותו איש שמאל אין לה כל קשר לכך (לא אביא כאן שוב את נימוקיי לכך המצויים בתגובתי לרשימתו הנ”ל של סגל). אברהם שלונסקי, אם מותר לי לנחש, היה מפטיר “פשיטא” במקרה הטוב ונעלב עד עמקי נשמתו, במקרה הפחות טוב, אם מישהו היה מעלה את זה על סדר היום.

    מה שכן, העובדות הביוגרפיות והקשר לרבי מלובביץ’ מעניינות, וחסר אולי הקשר המשפחתי בין הכותב ונשוא הכתיבה (אחיין?)

  2. הרבי מלובב’יץ התכתב עם שלונסקי, גם כשזה חי בארץ כמשורר לא חרדי. עובדה זו ידועה וחלופת המכתבים שרירה וקימת.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן