אושוויץ בגוף שני – סיפור מאת גיא יסעור


"לרדת עכשיו! קדימה לרדת!" צועקת ליאורה המדריכה בכניסה לאושוויץ בירקנאו ואתה מקיץ בבהלה מחלומות טרופים ונאחז בשינה שנקטעה. "בננות קדימה לרדת! בננות הגענו לאושוויץ!" נשמע בשנית קולה המתפתל ומייד אחריו גם קול נערי שגורס, "בירקנאו זה לא מוזיאון כמו המחנה הקודם, אחי, תתכונן, כאן אנשים נופלים". "יודע, אחי, זה הולך להיות הדבר האמיתי", משיב לו לועס מסטיק, בשל תשישותך אינך מזהה את הקול, גופך מתפתל בין תרדמה ליקיצה, אצבעותיך משפשפות את אפך וידך מאגרפת חיפושית משה רבנו אדמדמה, הכמהה לסגת מפנייך ואינה מצליחה.

זו שעת צהריים מאוחרת, נרדמת כשעצרתם בפאתי הדרך בגלל התאונה מרובת הנפגעים על הכביש המוביל למחנה אתה זוכר שליאורה צעקה שנשבר לה מהנאחס שלה ושהאחרים התעלמו מדבריה, איש הביטחון שלף את אקדחו והתכונן להסתערות, רופא המשלחת ישן שינה עמוקה, והמורה רבקה, שלרוב הקשיבה לדבריה, עדכנה את רכז השכבה שמיל במתרחש. הוא נסע באוטובוס הראשון והספיק להינצל מהפקק רגעים ספורים בטרם התרחשה התאונה. "זה תמיד קורה לי ככה שאין לי מזל", המשיכה ליאורה והתחרתה בסירנות כוחות ההצלה. ואחר כך נרדמת כשצעקות התלמידים העירו אותך פעמים רבות, בתחילה קראו שהם צמאים והאשימו את הנהג הפולני שהחביא מהם את הבקבוקים ואחר כך כשנמצאו המים (שהסתבר כי עמדו מעל ראשם), ביקשו להטיל את מימיהם בצד הדרך אך המאבטח סירב לכך, "אולי כל הסיפור הזה מארב מתוכנן", הוא אמר ובחן בחשדנות את פינוי גופות הנפגעים, בקשות התלמידים שהפכו בהדרגתית לתחינות ויללות לא הטרידו אותו וגם לא איומה של סיוון שזה יהיה על המצפון שלו שהיא תעשה במכנסיים, ואינך יודע מה השיב לה המאבטח או אם אכן עשתה את שהבטיחה, משום שנרדמת והתעוררת בפתחו של המחנה.

ייתכן שנרדמת שוב, אך זעקותיה של ליאורה מעירות אותך מייד. רכז השכבה שמיל (שקבוצתו עמדה לסיים את הסיור) אמנם הודיע שימתין לכם במשרפות אם תדלגו מספר נקודות שוליות, אך התקבלה פקודה ממטה הביטחון שמונעת את הביקור משום שהשעה דוחקת והחשיכה קרבה. "ועכשיו תקשיב לי", ליאורה צורחת על המאבטח הקשוח ואגודליה דבקים זה לזה, "תגיד למפקד שלך שאני לא מוכנה לוותר על אושוויץ, אם אין לך ביצים להגיד לו את זה אז אני אגיד לו את זה בעצמי, אני ארד לשם עם התלמידים גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה, ככה תגיד לו, אפילו בלי אישור, אפילו בחושך, מי שמע על מסע בפולין בלי אושוויץ?" ולאור נחישותה הוא נכנע ומאפשר את ירידתם של התלמידים. "נשמה, סומך עליך שתזדרזו כי אני לוקח את כל הסיפור הזה עליי", מסביר בחוסר רצון, "אם לא נעמוד עכשיו בלוח הזמנים ישחטו אותי", "אל תדאג, נשמה שלי, סמוך עליי".

ושוב היא צווחת, "בננות יאללה לקום! אין לנו זמן!", ולמרות העוצמה אתה ממשיך ונאחז בתרדמה הרגעית שנפלה עליך בדרכך לכאן, ובשעה שחבריך למשלחת נמתחים במקומם בחרדה, אתה מתכווץ בשנית במושבך המרופט ודבק בו,  מתעטף בכיסא כעולל הנאחז בשמיכה רכה, עד שנשמעת בשנית צעקתה של ליאורה המדריכה. הפעם הצליחה להוסיף גם נפח והד לקולה, היא קוראת לך להזדרז מגרונה המפוחם, קולה זע בין קירות האוטובוס ושב בשנית לפיה בהפגנתיות כבומראג חסר רסן, "לרדת עכשיו, בנות!" היא שואגת, "אין לנו זמן! לרדת עכשיו! עכשיו!", "הביטחון לא יתן לנו לסיים את הסיור אם לא נצא עכשיו תישארו לבד באושוויץ!"

אתה פוקח את עיניך ומתרומם קמעה, אבל עכשיו מופיעה המורה רבקה, "מוכרחים לרדת, חמודים", היא אומרת בהברות מדודות, כאילו היה מטרונום מונח בגרונה, "חמודים, בירקנאו הוא מחנה ענק, אז אנחנו באמת מוכרחים לצאת, אני יודעת, קשה להתעורר אבל חשוב שנעשה מאמץ". וכך קורה שבחסות קולה המלטף של רבקה אתה נרדם שוב. לא ברור מנין נפלה עליך העייפות המוזרה הזו ודווקא במחנה שציפית להגיע אליו. תיזכר כמה רצית להגיע לכאן! אתה נזכר בביקורה של ליאורה בכיתתך, כיצד הפנטה אותך בדבריה והשרתה דממה בכיתה שלא הייתה מעולם, "על הר נבו משה יכול היה לראות את ישראל מהגולה ומה יהיה איתכם? מתי תראו את ארצכם? מתי תראו את עצמכם? לעתים מוכרחים להביט מבחוץ כדי להעריך את מה שיש לנו, לפעמים מוכרים לחטט בפצע הכואב כדי להשתחרר", היא אמרה בלהט ואתה ידעת אז, בעוד התלמידים האחרים טמנו את ראשם במכשירם הסלולארי, שתצעד אחריה מעבדות לחירות. ואף על פי שההורים ניסו להניא אותך "בגלל הקשיים החברתיים", הוספת להתעקש, ואפילו כשרבקה המורה שאלה אם אתה משוכנע שתרצה לצאת ככה בלי אף חבר, והוסיפה שאתה ילד רגיש, אולי אפילו רגיש מדי, בלי להעליב, "ואני מבקשת רק שתחשוב על זה שוב", ידעת בלבך שדבר לא ישנה את החלטתך. ועוד אחרי שקראת כל כך הרבה ספרי עדות? לא הסתפקת ברשימת הקריאה המומלצת  ושאלת מהספריה עוד שישים ספרי עדות, כי כשאתה מתחיל לקרוא אינך מצליח להפסיק, וכשאמך ראתה את הספרים הרבים היא אמרה שזה חייב להיפסק, ומכיוון שיש לה לב חלש החלטת לקרוא בחשיכה, שהיא לא תראה, וכיוון שקראת ספרים כאלה בחושך התחילו המחשבות האיומות, וניסית לחתוך את פניך כדי להסיר את הפצעים  ונזכרת שהשיגעון נמצא בגנים המשפחתיים שלך וצריך להיזהר – ולמרות הכל המשכת לקרוא. וזה ככה אצלך שאתה מושפע ממה שאתה קורא ולא מצליח להפריד בין דמיון למציאות, וגם הפעם התחלת לעשות ניסויים כדי להבין מה מרגישים במחנה, וכמו שבנית מלכודת ונפלת לתוכה כשניסית לחקות את  מ"שכחו אותי בבית", ניסית לחיות בבית שלך קצת כמו באושוויץ, וישנת על רצפת הפרקט בחדר, ואכלת רק מהפינכה הכסופה מהארון, ושמת במחשב בחדר בלופ את הסרטון המתעד של עולמם של הזונדרקומנדו, ובסוף אפילו הלכת כפוף כמו במחנה והפסקת רק כשאמא שלך מצאה את הספרים בחדר והבינה מה קורה לך, ואיימה שהיא תבטל את הנסיעה, ואחר כך חשבת על אמא שלך כמו על קאפו טוב כזה ששומר על היהודים שלו במסווה של קשיחות, ומוכרחים להקשיב לדבריו כדי לשרוד אפילו יום במחנה.

בזכות הספרים נחרת המחנה במוחך וגם בעיניים עצומות אתה רואה את אושוויץ בדמיונך, ולמרות תשישותך אתה עדיין מצליח לזהות את מסילת הרכבת המוכרת ואת שער הלבנים הכתומות, וכאן חלפה הרכבת של סוניה פרץ ושל יחזקל מנדלבאום ושל חיה שנהב ויולצק וגם וגם עוד רבים ואין לכך סוף ואתה יכול הרי לראות כל כך הרבה דמויות מזיכרונך עכשיו, וכולן תקועות בקרון החנוק ומשוועות למים ואוויר, וכולן שרויות בין מעלה למטה עוד בטרם זכו להיכנס לפתחו של המחנה, אך המחשבות אינן מסייעות לך להתעורר, עייפות החומר מנצחת ואתה נכנע. ואולי אכלת דבר מה מקולקל שגורם לעייפות? בארוחת הבוקר מילאת את פיך בכל כדי שלא תצטרך לשוחח עם הנערים האחרים בשולחן, ואולי זהו רק המחסור בשינה? בטיסה הושיבו אותך לצד נעמה ומפני שניסית להקסימה בדבריך לא אמרת דבר עד שנרדמה, ואילו אתה נותרת עם החרטה על שתיקתך ועם מרפק שלה שנתקע בעצמותיך ומנע ממך להירדם.

אתה מתעורר כשהמאבטח שב לאוטובוס ומתכונן להסתער לעברך, "תקרית בטחונית חמורה", הוא מדווח לדש הבגד, אתה מזדקף מאימה, ייתכן שיחזירו אותך לארץ כמו שאיימו שיקרה אם יפרו את הנהלים, כמו שעשו לתלמיד ששפך שתן מהקומה השניה במלון, וכמו שקרה לנערה שצילמה תמונת סלפי חשופת חזה בגטו קרקוב ונעצרה על ידי המשטרה, או כמו הנער שהדליק סיגריה בחדר המלון והפעיל את הספרינקלים.

כשהמאבטח קרב בתנועה חדה למעבר הצר, אתה בולע את רוקך ואוזניך מזדקרות ומאדימות, עד עתה צפית בו מהצד באימה ובערצה, הבנים קראו לו " גבר גבר" והרבו לשאול על עברו הצבאי, ואילו הבנות זעו סביבו והאריכו את מילותיהן. וכשהוא עושה את דרכו אלייך אתה נזכר שלחם בפלס"ר של השריון וזחל מתחת לטנקים של המחבלים כשהפציצו את האויב בעזה במבצע האחרון, למרבה הפלא הוא חולף על פניך, "מבינה שכמעט שכחנו אותך כאן?" הוא צורח על גילת, "מה היה קורה אם היית נשארת לבד עם הנהג הפולני?" כיוון שלא הבחינו בחסרונך, אתה חומק מן הדלת האחורית ומשתלב בנחישות בקרב הנוכחים, איש אינו מביט לכיוונך בעת ויכוח סוער – האם ייכנסו למחנה לבושים בקפוצ'ון המשלחת? זהו יום קיץ ומרבית הקולות מסרבים לכך בתוקף, כשאתה מהרהר שהחום הזה רחוק מהסיפורים שקראת על צעידות בשלג. הילה בנצור מתחילה לדבר כפי שמכרה לך כרטיסות למסיבות שלא פקדת, "חברים קראו מה רשום כאן על הבגד", היא אומרת ומנפנפת בידיה, "נדרתי לזכור את הכל ולא לשכוח, אתם נותנים למעט חום לפגוע בשליחות שלנו?" ומייד הם לובשים כאיש אחד את הקפוצ'ון ונראים זהים זה לזה, ומסתבר ששכחת את הקפוצ'ון באוטובוס וכעת אתה נראה תלוש אף יותר מתמיד. ליאורה מחלקת את דגלי המדינה, "בנים, חשוב להניף את הדגלים בגאווה בשטח המחנה", ואם יתייחסו לדגל כסמרטוט כולנו נהיה סמרטוטים, אך אין מספיק דגלים והרוחות ומתהלטות בין שני נערים שידוע לך שעברו גיבוש שייטת ויתגייסו לקומנדו הימי. השניים ממשיכים לדחוף זה את זה עד שהמורה רבקה מרגיעה את הרוחות.  ליאורה נעצרת כשמדריכי בית הספר ע"ש יהדות קנדה ומזהירים שלא תכנסו עם תיקים כמותם, הם נקנסו באלפיים זלוטי כי אף פעם הרי לא בודקים, "הכולירות קפצו עלינו ישר ככה שאת לא מאמינה, אין להם בושה אלה לעשות לנו ככה אחרי הכל", אתה רואה את שומרי המחנה רכובים על סגווי ומתעלמים לכאורה מנוכחותם של המטיילים האחרים, "תראי אותם, ככה עושים כסף מהסבל שלנו". הנערים מוחים שהם ולא מוכנים למסור את הציוד, בתדריך הבטחוני נאמר שלא למסור ציוד לאיש, המאבטח שמביט בשעונו ובארשת פניה של ליאורה משיב, "זה מקום מאובטח, אין מה לדאוג". ליאורה מרוצה, "חבריה, אין מה לעשות, היו תלמידים שלקחו לעצמם מזכרות מהמחנה – נעליים, כלי עבודה ואפילו אבנים וסלעים מהמשרפות לקחו". הפקידה הנרגזת מקבלת את תרמילך בתמורה לפתק, וכעבור רגע אתה נזכר ששכחת להוציא ממנו את דרכונך, והבטחת לאביך שתשמור עליו כל הזמן, חסר עכשיו שתאבד את הפתק ותיתקע כאן לנצח.

בשעת דמדומים אתה צועד לאורכה של המסילה, "מוכרחים להמשיך", גוערת ליאורה, אך התלמידים מתעקשים להצטלם בנקודה שבה המסילה מצטלבת ונכנסת לפאתי המחנה על פי המסורת הבית ספרית. "תומש, אחי, בא לך לצלם אותי?" פונה אליך קפטן שחר, קפטן נבחרת הכדוריד, השם תומר שסרפינסקי ארוך מידי להגייה כנראה, אך לא מפריע לך שקוראים לך ככה, כמו זהות בדויה. הוא מניח את מצלמתו בידך, אתה מחליט להתייחס למלאכת הצילום כראוי ועורך הכנות קפדניות לצילום ומכוון את שחר לנקודה שבה השמש לא תסנוור את פניו. וכשאתה עוצר את נשימתך לטובת יציבות התמונה אתה חושב לבקש ממנו להצטלם איתך תצלום משותף, אך מייד נשמעת הקריאה מרחוק, "חכה, תומש, גם אנחנו באים". חבריו לנבחרת הכדוריד מפקידים בידיך את מצלמותיהם וממהרים לחבור לשחר ועומדים מחובקים, אתה מביט בהם מבעד למצלמה, כולם חלקי פנים ודחוסי הגוף. הנערות המצחקקות (זה הכינוי שעובר בראשך באותם רגעים) מתמלאות קנאה וממהרות להניח גם הן את מצלמותיהן על גפיך, ועתה עליך לתמרן בין החזית הנשית לגברית, ולמרבה המזל הם מתאחדים לתמונה משותפת, מבטם מלא תוגה ואימה, נער מהנבחרת מחבק נערה מהנערות המצחקקות וחוזר חלילה בסדרה חשבונית עולה, שלושה נערים אוחזים בדגל ומשיטים אותו באוויר ברחף ייחודי שמשרה ייצוגיות, אתה יודע כי בתצלום זה הצלחת לשלב את רוחו של המקום ואת רוח הנעורים.

"חבר, סלח לי, אולי תוכל לצלם לשנייה?" אתה לוחש בכבדות, האם אמרת דבר מה? או רק ביקשת לדבר ולא עשית זאת כהרגלך? כשהכל ממשיכים מציעה נעמה לצלם אותך, אתה מסמיק כולך ומאדים, בניגוד לנערות הצוחקות היא רפויה ודחוסה בבגדיה ועל אפה נראים פצעוני קור חינניים. אתה מתמקם במרכז מסילת הרכבת ומנסה להישיר מבטך למצלמה בביטחון כשחר קפטן הנבחרת, מי יודע אולי תבחין נעמה בקסמך, אך כשהיא מעירה לך הערות אתה מאבד את הביטחון הקמצוץ שהיה לך, תעמוד ישר ותוריד את את הראש ובעצם תעמוד כאן ותסתיר את השיער, וכך קורה שלמרות כוונתה הטובה של נעמה אינך מספיק להצטלם כלל, כי כאשר נשמעת שאגתה של ליאורה המדריכה, ממהרת נעמה לרוץ באימה אליה ולהזדרז.

כשאתם חוברים לקבוצה ליאורה מפרידה בינכם, "זוהי נקודת הסלקציה וכאן עמד מנגלה והחליט מי יישלח לחיים ומי לתאי הגזים", היא מבקשת שתעמדו בטורים של גברים ונשים בנפרד כשם שעמדו האסירים בהגיעם למחנה, "ואיך החליט מנגלה מי יחיה ומי ימות?" היא שואלת ומייד ממשיכה לדבר, "סתם כך באופן שרירותי הוא החליט, רבותיי, זה הכל עניין של מכסות, וזה הכל עניין של מזל בסופו של דבר, וכמעט כל מי שנכנס למחנה המשיך מייד לתא הגזים". ועכשיו היא בוחנת את פניכם כדי לוודא שאין זכר לעליצות שעמה נכנסתם למחנה, למראה מבטה גם אתה ממהר להשפיל את מבטך. ועכשיו היא יכולה להמשיך ולתאר את שהיה, "ותביטו עכשיו על הטור השני ונסו לדמיין לרגע מה מרגיש נער שנפרד מאימו בפעם האחרונה?

"מה הייתם מרגישים אם ברגע אחד הייתם צריכים להיפרד מהוריכם? מה הייתם אומרים להם לפני המפגש? האם הייתם מביטים בעיניהם כדי להיווכח בכאב? ומה מרגישה אם שנפרדת מבנה? והאם אתה מוסגלים לתפוס את הכאב? תנסו לרגע לחוות את האימה". ולשמע הדברים נשמע בכי חרישי מקצה הקבוצה שהולך ומתפשט, אך אתה עצמך אינך מצליח לבכות, אף על פי שאתה מנסה בכל מאודך לדמיין את הסיטאואציה, זרות משתלטת עליך, וכאילו דווקא באושוויץ אתה מרגיש מרוחק מאושוויץ שנות אור, וזה מדאיג אותך שאינך מצליח להרגיש וזה מכעיס אותך שאתה מנסה לצבוט את כף ידך. ליאורה המדריכה מנסה לסייע לך ומקריאה בקול שקט את עדותה של ילדה בשם סוניה ששרדה לבדה במחנה והתחזתה למבוגרת בעת הסלקציה, היא נעמדת בעצמה בין הנערות כדי שיוכלו להרגיש את הכאב דרך דמותה, מדמה עצמה לסוניה העומדת לצידם, שיוכלו ככה לחוות את אושוויץ בגוף שני, ולא לוקח זמן רב והבכי החרישי גובר לעוצמות אדירות ומתפשט בין התלמידים, ועכשיו אתה כועס על עצמך ועל כל האושוויץ הזה, וקיבינימט זה כאילו שאין לך רגשות והכל בכלל עובר לידך ככה, ועכשיו אתה בטוח שכולם רואים בטח שאתה לא בוכה עמם, ובזמן הזה כשהכל מתחבקים כדי לעודד זה את זה בסערת הרגשות אתה מתכנס בעצמך ומנסה להוכיח את אנושיותך, ואתה צובט בחוזקה את עצמך עד שנהיה שם ממש פצע מדמם אך דבר אינו משתנה, ופתאום אפילו לבכות אינך יכול? וכמה פעמים בכית לבדך בשל עניינים שוליים? אתה מנסה לשחזר את רגעי הפרידה שקראת בספרי העדות, בזה אחר זה הם מתחלפים להם, הנה עורך הדין שיצליח לשקר שהוא חרט אך לא לגבי גילו של ילדו, והנה האיש הנמוך ששכנע את אמו שתשמע בקולו והם ייפגשו בקרוב, והנה הילדה באדום שרק דש הבגד בערימת האפר ישאר ממנה, והנה האישה שקנתה כרטיס יקר לרכבת המפוארת ומתלוננת בפני הגרמני על היחס המשפיל של הסבל בטרם ישלחה לתא הגזים בנימוס, אתה רואה את כולם נעים כאיש אחד בנהר אדם לכתובת אחת, אך למרות הכל מאמציך כושלים. נדמה שככל שאתה מתאמץ ומוסיף לחשוב על העדויות האיומות, הכל כמעט מאבד את המשמעות ואופסים סיכוייך להזיל דמעה, אתה לא מתייאש,  חסר לך אולי החיבור האישי כדי לבכות, אם רק הייתה לך סבתא ניצולת שואה זה היה פשוט יותר, אתה משתמש בחבריך למשלחת ומנסה עכשיו לראותם כמוזלמנים והם נעים כשלדים עירומים מהלכים לפניך, אך עדיין אינך בוכה ואתה נזכר במטפלת שאמרה לך לדמיין בעירום את  תלמידי כיתתך כדי להתגבר על הפחד אבל זה לא הצליח אז וגם לא מצליח היום,  ומתוך הבכי שלהם אתה מנסה לשמוע את עוצמתו של "בכי התמרורים שנמשך כל הליל", של האם שחנקה את בנה במו ידיה כדי שהגרמנים לא ישמעו את בכיו, גם זה לא עוזר ואתה מנסה להיזכר ברגעים כאובים שאינם קשורים לשואה, כמו בסרטן בראשה של סבתך או בכובע ניו יורק ניקס שלך שעופר אוזני חמור הוריד לך מהראש היישר לתחתונים שלו ולאסלה, אבל דבר לא עוזר עכשיו כאילו שרגשותייך קפאו, ואולי בשל הייאוש והאכזבה מכישלונך או בשל התשישות אתה חש כיצד אוזלות כוחותייך והעייפות משתלטת, אתה עוצם עינייך לרגע ומתרסק על הקרקע.

אתה פוקח עינים כשאתה ניצב מול רופא המשלחת גדול הממדים שבוחן את אישוניך בחוסר עניין כשהוא אוחז בידיו במקל עץ שהרים מהקרקע, נפילתך הפתאומית אינה נמצאת בראש מעיניו והוא מבקש לשוב להסבר של תהליך הסלקציה, "זה קרה לך פעם?" הוא מפהק, "למה אתה מגמגם? בגלל הנפילה או שזה תמיד ככה?" הרופא ממשש את חלקי גופך כשמבטו מופנה למדריכה, "זה בגלל הלחץ כנראה", מסביר ומגיש לך כדור אקמול לבלוע. אתה בן שבע-עשרה? אתה צריך להיות הרבה יותר חזק, לא יזיק לך קצת כושר לפני הצבא", הוא אומר ומוסיף שאינו מאתר כרגע בעיה רפואית, ובינתיים שב שם בצד, ומפנה אותך לפינה מבודדת תחת מבנה אטום, "שב שם ותנוח", הוא אומר ומצביע לך במקלו שתצעד לפינה השמאלית, ואתה צועד ומתיישב בפינה המבודדת.

קולה של ליאורה גובר על נקישות הרוח, ומסתבר שלא תוכלו לסייר בצריפי האסירים כי הקבוצה השנייה ממתינה זמן רב בקרמטוריום, חבר'ס לא להתאכזב, מדובר בצדק מוסרי, תשעים אחוז מהאסירים בבירקנאו המשיכו מייד למשרפות, רבותיי, עבור אותם אסירים המסע שלנו היום הוא סמלי". ובטרם נרוץ קדימה היא מבקשת קשב לרגע נוסף שנשמע לפחות עדות אחת על המתרחש בחיי המחנה של האסיר. השמש  נסוגה מעל המחנה והרוח מתחזקת ומלטפת פניך, כך שהעייפות משתלטת עליך כשאתה מנסה להקשיב. "פרימו לוי שואל שמה נותר לו לאדם כשלוקחים ממנו את שמו ואת מדיו ובגדיו?" ואינך מצליח לשמוע את דבריה כשאתה נרדם בחסות העלטה, למרבה המזל בחסות החשיכה אין מי שיבחין בתרדמתך המתריסה במחנה, ולרוע המזל בחסות החשיכה אין מי שיבחין בך כשהכל מזדרזים לנקודת הכינוס ונוטשים אותך רדום ותלוש בלב מחנה ההשמדה.

אתה פוקח את עיניך ביקיצה טבעית וחש כי כוחותיך שבים אליך, מתפתל על הקרקע בהנאה ונאחז בשינה, וכאילו התעוררת במיטתך, מתחשק לך לקרוא לאמך, שתכין משהו לאכול עבורך, כעבור רגע אתה מבין שישנת בשטח הפתוח. ואולם עדיין אינך מסוגל לקלוט את שאירע באמת, אתה יודע שאתה מוכרח להטיל את מימיך ואתה חש במיחוש בגבך התחתון, או ברוח הקרירה המפלחת את גופך ועצמותיך, ובחשיכה המוחלטת סביבך המונעת ממך לראות דבר מה סביבך ואולם רק כשאתה נעמד על רגליך אתה מבין ברגע מבעית אחד כי נשכחת באושוויץ ומבלי לשלוט בכך אתה מטיל את מימך במכנסיך. "מישהו כאן?" אתה מנסה ללחוש בעברית, "מישהו כאן?" אתה ממהר לצרוח עכשיו, "הלווווווו דר איז אני באדי היר?!" "הצילו!"
"הלפ מי!" אתה מחפש אות חיים ואין זכר לנפש חיה במחנה, אולי התקדמו למשרפה אך אינך מצליח לראות דבר וחצי דבר. ועכשיו אתה משוכנע שהלילה הזה הוא רק חלום מסויט, לא ייתכן שנשכחת באושוויץ, ליאורה לא תשכח אותך, "תתעורר תומר, תתעורר עכשיו ומהר", אתה הולם בגופך, צובט פניך ותולש ריסיך, והכאב אינו מצליח בינתיים להפיג את הסיוט.

דבר אינו משתנה ואתה מוסיף מוסיף לצרוח, וכבר לא משנה אם זה בחלום או מציאות, אתה זועק ואינך מסוגל  להוציא קול נוסף מגרונך אלא רק נהמה חייתית, ובינתיים חלפו שלושים דקות או לילה שלם ורק אימת הלילה לועגת לכשלונותיך. בטוח שיחזרו לחפש אחריך, כשעולים לאוטובוס ודאי נערכה ספירה ומישהו הבחין בחסרונך, נותר רק להמתין לשובם בנקודה האחרונה לפני הנתק לפי הנוהל. אתה ממתין וחושב שאפשר שטעו בספירה כי מיהרו לדרכם, ורם כן מה יקרה? ישבת לבדך באוטובוס רחוק מן העין ומהלב, שותפיך לחדר, אלון וליאור, ודאי שלא יסבלו מכך שנעלמת, נערים אלה מכהנים בתפקיד יושב ראש תנועת הנוער העירונית ומתכחשים לקיומך בחדרם בכל מקרה, אתה יודע שהמורה הכריחה אותם לקבלך לחדר, ראית שמחו על השיבוץ ואמרו עליך דברים שניסית לשכוח. כשהובהר להם שהם מוכרחים לקבלך לחדר סירבו בהפגנתיות לדבר איתך, תחילה ניסית להפגין חביבות אך אחר כך כהרגלך בחרת שלשתוק  ורק בחנת אותם ממיטתך והרחת את הבקבוק שלגמו ממנו, ושמעת כיצד כל אחד מהם אוהב לדפוק וראיתם נודדים לחדרי חברותיהם מתנועת הנוער. ואולי משלחת חילוץ עושה דרכך אליך כרגע, בטח יקפיצו את כל המדינה כשיתגלה שילד יהודי נשכח באושוויץ, ואם הצליחו להגיע לאנטבה בטוח שיגיעו לפולין, אתה מביט מעלה אך אין עדות לסיוע אווירי שבדרך. הרוח המתחזקת מכה בך ומזעזעת את נפשך בעודך עומד במקום, והצינה הלילית מתפשטת בגופך מאימה ומהקור העז גם יחד, עד שאתה מבין שאתה חייב לנוע. לראשונה אתה מנבל את פיך ,"קוססססססססאמממק יש כאן מישהו?" והקללה מפלחת את האוויר ושבה אליך כבומראג ומעניקה לך כוח כזה שלא היה בך בעולם,"יא בני זונות, מאנייקים, זונות בני זונות", אתה צועד ומקלל אך בלי לראות דבר אתה מתרסק על סלע ונזכר בסיפור על העיוורת ומבינה שהיא חיה בבית קברות כשהיא מתרסקת על קבר, ואילו אתה צועד במודע לך בבית הקברות הגדול ביותר שבראה האנושות, אתה מהרהר בכך ומתרסק בשנית מייד ובכל זאת קם וממשיך לכיוון בתי המגורים המנצנצים במרחק. אתה נזכרת בבלה ששרדה במחנה בגלל שאמרה שמע ישראל בלילה הראשון ובלילות האחרים, אתה חוזר על הפתיח המוכר לך, "שמע ישראל אדוני אלוהינו", אך גם זה לא עוזר כשאתה שוב מתרסק בפעם השלישית, קרסולך התעקם אך למרות הכאב אתה ממשיך וצועד.

אך בצעידה הלילית עיניך מתרגלות לחשיכה, כך נגלה לך המחנה בשנית, אתה זע בין הצריפים, הגדר הכפולה, ומגדלי השמירה והמשרפות וכשהמחנה קורם עור וגידים לפניך אתה מפלל לשוב לחשיכה מוחלטת. למרות שאתה יודע שאין איש מלבדך, אתה בטוח שנשמעים רחשי אדם עמומים מהצריפים, אתה מגביר את קצב צעדיך ונס אל שער הכניסה. השער נעול ואין איש סביב, המחנה קפא מזמן בזמן ורק אתה עצמך נותרת הלילה בחסותו של הזמן. אתה מביט לאחור – למרות החושך נראה המחנה בשלמותו, הוא שונה משנראה בשעת הסיור, כך נראה לך בדמיונך בישראל, ופתאום זה נדמה שהוא שב לתחייה במלוא זוועתו ומתעורר לחיים כך שמוכרח לנוס במהרה. ואיך תצא מכאן? אתה מנסה לטפס על חומת התיל, ייתכן שהיא פועלת? שטויות, אתה חייב להסתמך על ההיגיון הבריא, אך אתה מתקשה לעבור את הגדר – אף ללא חשמל זוהי משימה מורכבת עבורך, התיל חודר לבשרך ופוצע אותך, אולי אם היית כמו החבר'ה מקומנדו, היית יכול לטפס במהירות, לא היית מאפשר לכאב לנצח, אך אתה מתאים רק לזונדקר קומנדו רק שבמקום לפנות גופות זרות אתה סוחב את גופתך התלושה. למרות חולשתך אתה מנסה שוב, ועל החיים ועל המוות, אתה לוחש לעצמך, קופץ על הגדר ושוב מתרסק, ואינך מת אך גם אינך חי, שזה אולי הכי גרוע, ואתה שוב שרוע על הקרקע מדמם, מיואש מכל מי שאתה בעצם ונאחז בכאב הפיזי שמפיג את יסורי התודעה. ברד כבד הולם בך בפתאומיות, שבבי קרח ניתזים בך עד שאתה כמעט ומתמוטט פעם נוספת, ואין לך ברירה אלא לנוס על דרכך וכבר לא ידוע לאן אפילו, אתה ממשיך ורץ מבלי משים אל פאתי המחנה, עד שאתה נכנס לאחד הביתנים שדלתיו פתוחות.

בצריף המגורים מיטות קומתיים מברזל, צפופות ומוכנסות זו בזו, ואתה הרי יודע שעל המיטות שכבו הניצולים בזוגות, צפופים בכל תא. אתה נכנס ברטיבותך, אתה משתעל ממחנק ומניח שייתכן שכבר עלה לך החום וחטפת דלקת ריאות, ורק שחום הגוף לא ישיב את ההזיות. ריח הטחב חודר לנחיריך ומערפל את חושיך, ועכשיו אתה משוכנע שהיית כאן בעבר בעצמך, ומשום מה המקום הזה מעניק חמימות לנשמתך, כמעט שעה אתה מביט על המיטות הריקות מאדם ומזיכרונות ואינך זע, תחילה הן נראות לך מזעזעות ואיומות ואינך מצליח לתפוס כיצד ישנו כאן מאות אדם בצוותא, אולם ככל שחולף הזמן מתעוררת הסקרנות להתנסות בעצמך, זכר אולי לניסויים שערכת בביתך טרם המסע, ואולי זוהי קריסת מערכות הגוף המבקש מנוח ואין משנה לו כבר היכן להשתרע, והרי כעת מוטל בעצמך כמת חי, והרי אתה פצוע ומדמם, והרי מחלת העייפות ערפלה אותך כל כך, שאינך מסוגל גם ככה לקבל החלטה שכלתנית. כך קורה שאתה מחליט להיכנס ולשכב בעצמך באחת המיטות ואולי להרדם לרגע שוב ואולי להקיץ אחר כך למציאות אחרת, וכך לרגעים בודדים אתה מוצא מזור ומרגוע.

כשאתה מתעורר אתה חש בגוף זר נוגע בך ומחטט בפצעיך, ובעודך זע במיטתך נשימתו דבקה בך ואינה נמחית גם כשאתה ממהר לנוס מהמיטה ולהיעמד ככה מול כולם משותק מבהלה, ונדמה שברגע בודד קיבל החדר חיים, או אולי נכון יהיה לומר שקיבל החדר מוות ודמויות האסירים נראות לך שכובות בצוותא מכל עבר. ואתה יכול להשבע שהן ממלמלות אליך דבר מה כשהן משפילות את פניהן, "תומש, מה אתה עושה כאן?" אתה חושב שהן אומרות לך ואולי זה רק קולך שלך, "תומש, מה יש לך לחפש כאן?", ואינך משיב דבר ורק ממשיך לשתוק בבושת פנים ובחרדה. ואף על פי שברור לך עכשיו שזוהי הזיה אינך מסוגל להתכחש לכך, ואתה יכול רק להשפיל את מבטך בשעה שאתה מנסה לשפשף עורך כדי להשיל את הגוף הזר שנגע בנשמתך, וכשאתה מפנה שוב את המבט אל המיטות אתה מבין שאתה מכיר היטב פניהם של השכובים שם, מבין המאות בחדר אתה מכיר את כולם, הנה יוסל הבן של רוזה ומר פרנץ הדוור שספג עשרים מלקות ושולץ וגרינברג, ואתה מבין שאתה יכול להסתכל בהם ככה עד מחר ולמרות שאתה יודע שזה לא מנומס אינך מצליח להפסיק. אף על פי שאתה רוצה לדבר איתם ולשאול שאלות, הפחד משתק עדיין לחלוטין ואינך מדבר, אינך מצליח וגם הם לא אומרים דבר ורק שותקים כמוך.

וברגע אחד נמאס לך שמביטים עליך ככה ולא זזים, למה אתם מסתכלים עליי בכזה כבוד ופחד? אתה מבקש לומר להם שאתה בסך הכל תומר מישראל, וכשאתה רואה את המבט הזה בעיניים הוא מוכר לך היטב, ואתה הרי יודע שככה הם מסתכלים על הקאפו שמכה אותם או על חייל האס-אס שנכנס לכאן לביקורת ולמרות שאתה מנסה לתרץ ולבקש את סליחתם ולהסביר שלא כך הדבר ואתה שוב חוזר שאתה ילד מישראל ואתה מצפה שהבעתם תשתנה אבל דבר לא קורה, ולמרות שאתה באמת מנסה להסביר על ישראל ואת מה שקורה בה הם ממשיכים להסתכל עליך בפחד ואימה עד שאפילו אתה מתחיל לפחד מעצמך, לפחד אבל גם להרגיש הרבה יותר טוב ככה פתאום.

וכשמפחדים ממך לראשונה בחייך אתה עצמך אינך מפחד מדבר, כאילו יש דרגות פחד כמדורי גיהינום שיש לעבור כדי להשתחרר לתמיד, ועכשיו אתה נע בחדר בחופשיות כשהם עדיין מביטים בך ככה במבט המושפל, אינך מסוגל עוד לשאת את השתיקה, "תדברו"! ובפעם הראשונה בחייך אתה צועק על מישהו אחר, וזוהי צרחה שמזעזעת את הנוכחים, "תגידו משהו", אתה מתחנן, והם לא אומרים דבר ורק שקועים בעולמם, "אני משחרר אותכם, תקומו, תקומו ותחיו", אתה פוקד עליהם אך גם זה לא עוזר והם עדיין שקועים במיטתם ואיש אינו נע וזע למוצא פיך למרות האימה. וככל שאתה עומד שם כבדות רגליך ומתקבעות בקרקע, ועיניך פוזלות קמעה והן נוגות כמותם, וככל שאתה מוסיף לעמוד שם אינך צריך כבר לדבר וניתן לשתוק איתם לנצח ולא לומר דבר, וככל שאתה עומד אתה מבין שאתה מוכרח לנוס מהמקום.

לפחות תציל את עצמך, ולא ברור האם זה אפשרי עכשיו ואם בכלל אתה רוצה להציל את מי שאתה, ובחוץ פסק הגשם ואתה ומתכסה בדמותך, כאילו היית פגז נפל הרחק מהמטרה, אולם האפלה אינה מסייעת אלא רק משיבה את המחשבות הרעות כמו שהיה כשקראת יותר מדי ספרי עדות. אתה מתקשה להבין בכלל מה יש בך ששווה להמשיך, ומפקפק אם יגיע אי הפעם הבוקר או שלנצח תשאר העלטה, לתמיד. ובעודך צועד ולא ברור מדוע ולאן אתה צועד עכשיו, אתה צוחק ובוכה בה בעת, ומתחשק לך לצרוח אל העולם כולו שיסתכלו עליך לפני שיהיה מאוחר מדי אבל אף אחד לא מסתכל, ואולי היית צריך להשמיע את קולך מזמן ועכשיו זה מאוחר מדי, ורק הכעס מלהיט כעת את עצמותיך, ורק  נקמת הילד המגמגם שבך נושבת וגועשת, ואינך יודע אם אתה נוקם בשטן או שהוא בך, ואתה מבקש לנקום בכל אדם ארור ובעיקר לנקום בעצמך. ועכשיו אתה חש שאש חיה מונחת בנשמתך, ועכשיו אתה יודע כבר אין דרך חזרה ולא תוכל לנוס מעצמך, ועכשיו מתחשק לך להקיא מתוכך את זכרון המחנה הזה ולשכוח את כל מה שקראת על המקום, ועכשיו בא לך להקיא את עצמך מתוך עצמך. וברקע אתה מבחין באלומת אור הנוצצת בשטחו של המחנה ואתה נע אליה בלי להסס וגם אם באו לחלץ אותך וגם אם לאו אין זה משנה עוד ומה שהיה כבר לא יהיה, ועתה אתה תוהה מדוע שתקת בעצמך כל הזמן? וממי פחדת, לעזאזל? ואם הלילה ייגמר אתה יודע שהדברים מוכרחים לשנות, ופתאום זה ברור לך שתומש הישן מת כאן ולא ישוב.

אתה נע אל האור, חולף בין תזזיות המחנה עד שמתברר שאלומת האור שייכת לשיח שנדלק בסמוך למשרפה, ומי זה הדליק את השיח? אתה תוהה ולרגע בודד שוב האגרוף הופך ליד מושטת, שוב אתה קורא בקול אולם בנימה שונה הפעם, אתה מצליף הברות כאילו חדרה לגרונך נמייה נאנקת, ואולם אין איש סביבך והרי לא ייתכן שנותרה האש דולקת כל העת במהלך הגשמים, והרי לא ייתכן שנדלקה האש סתם כך, ואם לא היית באושוויץ אולי היית מתפתה להאמין שזוהי רוח האלוהים, אולם אתה יודע היטב שאלוהים מת כאן כבר מזמן, ואולי האש היא פרי שגיונך או דמיונך ואולי אין הסבר לקיומה ולא צריך הסבר, כעת אתה מוכן לעשות כל שביכולתך להילחם בלילה ולהביא את האור, ועכשיו אינך מוכן לבחול עוד באמצעים נוספים ואתה מצית שיח נוסף באמצעות הלהבה לבל יראו ויראו.

וכשהאש מונחת בידך אתה משוכנע שעוד מעט תעלה השמש בזריחה יפהפייה וצבועה, כמו שתיאר זאת קרטס, וזה מפחיד אותך יותר מכל, עכשיו אתה יודע שאין די בכך, השמש יודעת לעורר תקוות שווא ובמיוחד כאן במקום הזה צריך לעצור זאת לפחות הפעם, ומעתה לא יהיה עוד,  אתה תהיה אדון לגורלך, ברגע זה קיבלת החלטה להפוך את החושך לאור, אתה  אוחז כמו באש ושורף בזה אחר זה מבנה אחר מבנה, את השדה הפורח ואת הקרומטריום ההרוס בין כה וכה, ואת מגדלי השמירה והגדרות החשמליות. אתה נזכר שבמירוץ חנוכה היית צריך לרוץ עם הלפיד הבוער ולא הצלחת להמשיך, אבל עכשיו אינך עוצר לרגע, ובאנו חושך לגרש ובידינו אור ואש, אתה לוחש, עכשיו יראו אותך כולם סוף כל סוף כמה שאתה חזק, ועכשיו תבער האש ותחריב את כל אושוויץ, ויש אש דוחה אש ויש אש אוכלת אש, אתה ממלמל לעצמך וצועד ממקום למקום, ומפזר את הלהבות בכל עבר כאבקת קסמים, ועדיין אין איש שבא לסייע.

ובלהט השרפות אתה יודע שלעולם לא תשכח את הלילה הזה, הלילה שבילית במחנה, שהפך את חייך ללילה ארוך ומתמשך, לעולם לא תשכח את העשן הזה. לעולם לא תשכח את דומיית הלילה שהשמידה את מי שהיית. לעולם לא תשכח את הלהבות ששרפו בלילה ההוא את הזיכרונות.

©

אודות גיא יסעור

בעל תואר ראשון בספרות ותיאטרון מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בחינוך מטעם מכללת בית ברל. עובד כמחנך וכמורה מקצועי לספרות ותיאטרון בבית הספר "קריית חינוך מעיין שחר" בעמק חפר. חבר קיבוץ להבות חביבה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*